נטושים, מיואשים ובעיקר נבגדים – שלושת שמות התואר הללו מיטיבים לתאר את התחושה השלטת במסדרונות המוקטעה בתקופה האחרונה. אמש, בעת החתימה על הסכם השלום בבית הלבן, אומנם עמדתי על גבול רמאללה, מתצפת על העיר הפלסטינית, אבל הייתי מאושר לו יכולתי להיות זבוב על אחד מקירות קומפלקס הנשיאות בשעות הערב – לראות כיצד הדברים מתקבלים בזמן אמת אצל הנוכח הנפקד שנעדר מן הטקס. שוב הפלסטינים נכנסו לתפקיד הקורבן האולטימטיבי – זה שנפגע, נבגד ואשר שנותר לבד. זה שצריך לחפש את בני בריתו העתידיים "בקרב העמים שאינם דוברי ערבית", כדבריו של פרשן מקומי, רמז לתחושת הנטישה שחשים הפלסטינים כלפי העולם הערבי.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
למרות ההכרזה על יום הזעם, התקיימו לאורך היום הפגנות מחאה לא מרשימות – מן הסוג של יציאה ידי חובה. בעזה, ג'נין, שכם, בית לחם, טול כרם ורמאללה יצאו כמה מאות – מוחים, צועקים. פעם עזה והגדה היו בוערות בעקבות התפתחות מדינית דרמטית שכזו – היום אין אנרגיות לכלום. אבל הפאסיביות הזו איננה בהכרח מבשרת טובות. אם ההמונים אדישים לנטישה של העולם הערבי, עייפים ובעיקר מבוהלים מהמצב הכלכלי הקשה ומן הקורונה שפוגעת בחייהם - במוקטעה עדיין נעשים צעדים, חלקם עדיין במחשכים, שצריכים לטלטל את הענבלים של פעמוני האזהרה של ישראל.
בימים אלה בוקעים ניצני רנסנס ביחסי חמאס ופת"ח – עזה והגדה. השנאה וחוסר האמון בין שני המחנות עדיין עצומים. ספק גדול אם אבו מאזן יכול להביט בדגל הירוק של חמאס מבלי שיעלה בו רפלקס ההקאה. אבל כשהוא נצור כמעט במוקטעה, בודד, מבוגר וחלש, כשהקונספציה שהחזיק ולפיה שום מדינה ערבית לא תחתום על הסכם שלום עם ישראל כל עוד הסכסוך בינינו מדמם – קרסה ואיננה עוד. כשהנמסיס שלו מוחמד דחלאן נחשב כאחד משושביני ההסכם בין ישראל לאמירויות ונושף בעורפו, ובעיקר כשהמנהיג הפלסטיני מרגיש נבגד על ידי כל העולם ובראש ובראשונה ישראל, ארה"ב ומדינות ערב - בצר לו פונה אבו מאזן ליריב הנצחי שלו.
המידע שקיבלתי ממקורות פלסטינים ושאספר כעת הוא לא פחות מדרמטי. בימים האחרונים קיבלו מנגנוני הביטחון הפלסטינים האחראים על מעצר אנשי חמאס הנחיות חדשות, ולפיהן אין לעצור מעתה אנשי חמאס אלא במקרים של פצצות מתקתקות בלבד. הרשות שראתה בחמאס אויב מסוכן שמבקש לחזק את מעמדו בגדה על חשבונה – מחשבת מסלול מחדש. אבל זה לא מסתכם בכך. כדי לזכות במשרות ברש"פ – על כל אדם להמציא מעין תעודות יושר משלושה גופים: המוח'אבראת הפלסטיני, הביטחון המסכל והמשטרה הכחולה. את המסננת הזו אנשי חמאס מעולם לא הצליחו לעבור. בימים האחרונים ישנם אינדיקציות לכך שגם אנשי חמאס זכו לקבל תעודות יושר – וכל זאת בצל שיחות שמתקיימות בין ג'יבריל רג'וב מן הפת"ח, לאנשי חמאס בראשותו של סאלח עארורי.
לפני כמה ימים קם לכאורה ארגון חדש המאגד בין כלל הארגונים – המפקדה המאוחדת שמו, שמטרתו לנהל את המאבק העממי בישראל במחאה על בגידת הערבים. הרפרנס ברור – המפקדה המאוחדת, על ארגונית, שניהלה את האינתיפאדה הראשונה. לכאורה פת"ח וחמאס מוצאים עצמם תחת קורת גג אחת.
מה משמעות הדברים הללו? האם אבו מאזן מבקש לשנות את המשוואה ולייצר שותפות גורל עם חמאס? ספק גדול. אבל כדרכם של אירועים מן הסוג הזה, הוא נדחק לזרועותיה של חמאס ומבקש שם נחמה. "הרומן הזה עוד יתפוצץ לנו בפרצוף", אמר לי בימים האחרונים איש פת"ח. בימים שאנחנו מציינים בהם עשרים שנה לפרוץ האינתיפאדה השנייה, התקווה היא שהוא לא יתפוצץ גם בפרצופה של ישראל.