קצב ההצטרפות של מדינות ערביות נוספות לנורמליזציה רשמית וגלויה של הקשרים עם ישראל פחות חשוב עכשיו מאשר הכיוון הברור שאליו הן פונות: מעבר מעוינות וחרם אל הפגנת ידידות ושיתוף פעולה. בדרגות שונות של זהירות, מתנתקות מדינות אלה מכבלי המחויבות לגבות את האסטרטגיה הסרבנית הפלסטינית.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

כולן יוסיפו לבטא סולידריות עם הפלסטינים ולגלות אהדה לעניינם, אבל ימתחו ביקורת נוקבת, חריפה, על התנהלותם. הסכסוך משיל את המעטפת הערבית שלו ומתכווץ מעימות על פני המרחב המזרח-תיכוני להתגוששות מקומית על גורל הגדה.

אבו-מאזן מקפיד לכאורה על נתק מישראל - ושותפיו החדשים בע"מ מחמאס גם יורים מדי פעם - בעוד הערבים משתדלים לבנות גשרים אליה. זו פרידה מכאיבה לשני הצדדים, חוויה של התנתקות.

התמונה הזו תוביל בהכרח לתמורות במדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. ככל שיתרחב מעגל הנורמליזציה כך תידרש הממשלה להיזהר שלא לנקוט ביהודה ושומרון צעדים שיעמידו בסכנה את היחסים עם הסביבה הערבית. גם ממשלות ימין עם ייצוג חזק לשדולת המתנחלים לא יוכלו ליזום סיפוחים (שממילא הם מיותרים), לאשר הרחבת בנייה מסיבית, למשל בין ירושלים למעלה אדומים, או לאמץ קו נוקשה מדי כלפי הרשות הפלסטינית.  בחודשים האחרונים כבר נרשמה האטה כמעט מלאה בבנייה חדשה בהתנחלויות.

יש גבול שאם ייחצה, שליטים ערביים לא יוכלו להרשות לעצמם להבליג. ועוד איננו יודעים מה התמורה שיבקשו סעודיה ומרוקו כדי להלבין עשיית שלום. לאמור: בהכרח יופיע ממד של איפוק והתחשבות אפילו בין שוחרי שלמות הארץ. עדיין לא מבחינים בכך וזה ייקח זמן אבל, לדעתי, בוא יבוא.

מן העבר השני, אצל הפלסטינים - ומשם כבר הגיעו לאוזניי לחישות ראשונות - תתגבש בהדרגה ההבנה שאין ברירה: הם חייבים לחשב מסלול מחדש פן יאבדו את חגורת העזרה הערבית שנותרה להם. העקשנות של אבו-מאזן כבר הביאה אותם אל סף תהום בגין אובדן 80% מהכנסות הרשות. מישראל אין הם מקבלים את מאות המיליונים שהובטחו להם מדי חודש ומדינות המפרץ מסרבות להעניק את ההלוואות שהתחננו להשיג. רק קטר אולי תיתן משהו.

אבו מאזן במהלך נאומו באום (צילום: AP)
חווייה של התנתקות. אבו מאזן באו"ם, השנה|צילום: AP

אין אף פלסטיני שעיניו בראשו שטרם תפש כי חלילה להם להיקלע לבידוד. מה יהיה המסלול החדש שיבחרו בהמשך הדרך? עדיין לא ברור, אבל תפנית בוא תבוא גם בצידם. למשל בכיוון של חידוש המשא-ומתן בתבנית חדשה ואולי אפילו מגמה לחפש הסדרים חלקיים.
 
השילוב שבין השינויים הצפויים גם אצלנו וגם אצלם עשוי לייצר נקודת פתיחה לשיפור היחסים אם רק נדע לאחוז בקצה החוט ולגייס הן את הממשל הבא בארה"ב והן את שותפינו הערבים. ישראל תיטיב לעשות אם תאותת ברציפות שאינה זוממת לנצל את ההשלמה הערבית כדי להתנפל על הגדה. אין בזה טעם. אל דאגה ממילא הפלסטינים אינם חותרים להסכם שייתן להם "מדינונת" מרודה. ואולם שיפורים משמעותיים בשטח יועילו להם ולנו. לדוגמא: פיתוח חלקים מאזור C והרחבת פעילות השיטור הפלסטינית בכפרים באזור B. וגם בעזה יש מה לעשות להקלת המצוקה.

הסכנה, בעיניי, טמונה באפשרות שהרשות הפלסטינית תיענה לחיזוריו של ארדואן ותזמין אותו לשמש כפטרונה, תחליף לאחים הגדולים הערבים. הטורקים כבר הציגו תוכנית: חצי פיוס בין "פתח" ו"חמאס" על יסוד היערכות לבחירות למועצה המחוקקת וכינון ממשלת "אחדות לאומית" אחריהן.

ארדואן תוקף בעקבות הצהרת נתניהו (צילום: רויטרס, חדשות)
מחזר - ומציג תוכנית. ארדואן|צילום: רויטרס, חדשות

השיחות מתקיימות באיסטנבול, שהפכה לבירת "האחים המוסלמים" מכל קצווי העולם הערבי. זו נוסחא שתכניס את "חמאס" לשותפות בשלטון ותוליך לשיקום כוחו בגדה. האירנים היו מעדיפים לנצח בעצמם על הליך כזה אבל לא יפריעו בשלב זה. ההבטחה שהרשות תורשה לחדש למראית עין את השליטה בעזה מבוססת, כמובן, על שימור הכוח הצבאי העצמאי של "חמאס". אמש כבר הוכרז על הסכמות שמשלחות פתח וחמאס יציגו במצרים ובקטר. כזכור, הצדדים חתמו בעשור האחרון על כמה וכמה הסכמים חגיגיים כאלה שמעולם לא כובדו.

אם לא נטרפד בחכמה ובתקיפות את בניית המלכודת הזו, נמצא בעתיד את הטורקים מעמיקים את מעורבותם בארץ וכדאי לזכור שעומד לרשותם ארנק נפוח - קטר. וכמו בסוריה,עירק ותימן, הטורקים והאירנים יודעים להתחרות ביניהם בלא להגיע לחילופי מהלומות. הם יוכלו להיכנס בנפרד ובמקביל, אם ניתן להם, לפעילות בגדה ולא רק ברצועה. נוכח חרפת הניהול של משבר הקורונה איני בטוח שהממשלה מסוגלת עדיין להבחין בין הזדמנות לסכנה.