בין כל סדרי העולם שהשתנו כאן בחצי השנה האחרונה, אירועי הענק שהתבטלו, התוכניות שנדחו, והמראות המוזרים שהתרגלנו לראות, תאריך אחד עדיין ניצב בלוח השנה שלנו כאילו לא קרה כלום מסביב - 1 בספטמבר. אפשר לבטל אולימפיאדה, אפשר להקדים בחירות, אפשר אפילו להכניס מדינה שלמה לסגר, אבל ברגע שאוגוסט נגמר מתחילה שנת הלימודים. לא ברור בדיוק איזו שנה ואילו לימודים, אבל היא מתחילה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אני כבר סיימתי עם בית הספר, גם הילדים שלי, ועכשיו תור הנכדים לצעד במסע הזה של 12 שנות לימוד, ובכל פעם שמתחילה שנה אני מוצא את מערכת החינוך קצת יותר שונה מזו שהכרתי כתלמיד, וגם כמורה.
בסוף שנות ה-70 התחלתי את הקריירה שלי כמורה בבית הספר הממלכתי-דתי "יבנה" בקריית שמונה. כאיש חינוך צעיר ונלהב ידעתי עד כמה חשוב להציב גבולות, אבל החלטתי מראש שבניגוד למקובל באותה תקופה, לעולם לא ארים יד על תלמיד. כמה שבועות אל תוך השנה, ואחד התלמידים העמיד אותי במבחן ראשון: באמצע השיעור הוא התעצבן ופשוט עזב את הכיתה וברח הביתה.
למוחרת הוא הגיע לבית הספר. קראתי לו אליי, והסברתי לו שזו הפעם האחרונה שזה קורה. זה היה הסבר כפול: גם עם מילים נוקבות וברור, וגם עם היד שלי שאחזה את הזרוע של אותו תלמיד מספיק חזק כדי שהוא יבין שאני רציני. אני מודה, זו לא הייתה הפעם היחידה.
אין מה להזדעזע, אלו היו ימים שבהם תלמידים סוררים (ולא רק הם) זכו לענישה פיזית הרבה יותר חמורה על בסיס כמעט יומי, ואומנם לא אצל כולם - אבל בהרבה מוסדות חינוך ברחבי מדינת ישראל המטאטא לא שימש רק לניקיון, ואת הסרגל לא הגבילו למדידות והנדסה. ובאשר אליי ולכישורי כמורה - אל דאגה, אפילו קיבלתי הצעה לחנך את כיתה א', וכבר אז דאגתי שהיא תקבל הד תקשורתי.
אלו גם היו ימים שבהם המערכת פעלה בצורה פשוטה, בלי "אשכולות חשיבה" או תוצרי למידה", בלי "מנהיגות הורים" ו"דיאלוג חינוכי מפרה". היו מורים, היו תלמידים, והיו הורים שעמדו רחוק, בצד.
אין לי ספק שהיו שם המון טעויות, והיו שיטות לימוד מיושנות, אבל כמה דברים בוודאי שלא היו:
לא היו תלמידים שחושבים שהם הבוסים בבית הספר, ולא היו מורים שממש חששו (כן, אני דיברתי לאחרונה עם כמה מורים שסיפרו על פחד) להיכנס לכיתה. לא היו עימותים על אורך הבגדים משום שהיה קוד לבוש ברור שאף אחד לא העז לחרוג ממנו. לא היו גם טלפונים נזעמים מהורים או פוסטים מביישים בפייסבוק. היה ברור שמי שמקבל את ההחלטות אלו מנהלי בית הספר.
אז תלמידים הגיעו בתלבושת מסודרת לבית הספר ונעמדו כשהמורים נכנסו לכיתה, ורעדו, ממש רעדו, כשנשלחו למשרד המנהל. הילדים שלי בקושי הכירו דברים כאלו, והנכדים שלי בכלל חיים בעולם אחר לגמרי, עולם שמתרכז בזכויות הטבעיות והמשפטיות של התלמידים, אבל קצת שוכח מהחובות שלהם.
ומה עם אותו תלמיד מקריית שמונה? כל עוד אני הייתי אחראי עליו, הוא לא העז לברוח יותר מבית הספר.