קולקציית אביב/קיץ 2020 בעולם האופנה לא תיזכר כמוצלחת במיוחד. למעשה, כמעט כמו בכל ענף צרכני, גם שם אפשר לראות קריסה עסקית ומלחמת הישרדות די נואשת של חנויות ורשתות שונות. מה לעשות – כשאנשים בקושי יוצאים מהבית, הם פחות מתעניינים בלבוש שלהם, והרבה פחות דחוף להם להתחדש בעוד בגד.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אבל בכל זאת יש להיט אופנתי אחד שאף אחד לא חלם עליו לפני כמה חודשים – מסכות הבד. צבעוניות ומקושטות, רעשניות ואלגנטיות, ממותגות וחלקות. הרחובות והקניונים הופכים לתצוגת אופנה אחת גדולה של כיסויי פה ואף, בהתאם לחוקים החדשים.
מסכות כאלו יכולות לעלות גם כמה עשרות שקלים, אבל הנראות חשובה, ורבים רבים (שלום לך, תחיה...) מעדיפים להשקיע ב"לוק" ולעטות מסיכה מעוצבת שתתאים לבגדים.
הבעיה היחידה היא שמתברר שהמסכה הזו לא ממש עוזרת. בניגוד למסכות החד פעמיות הכחולות, שמשמשות גם בחדרי ניתוח והוכחו במשך שנים כיעילות, מסכות הבד (לפחות בחלקן) לא באמת שומרות את כל האוויר שאנחנו נושפים, מה שעשוי ליצור הדבקה בתחום שנחשב למוגן.
רגע, אז בעצם מוכרים כאן מסכות שלא עומדות בתקן? מה פתאום! אם לא ידעתם, אין כאן בכלל תקן כזה. ואם כן, הוא לא נאכף. חצי שנה בתוך משבר הקורונה, אולי קשה לצפות למצוא חיסון, אבל איך אין כאן תקן ברור למסכת פה פשוטה?
מה מותר ומה אסור? נראה שמישהו "מגריל" את ההנחיות
ואם המידע על המוצר הכי בסיסי ונדרש בכל המגפה הזו עוד לא ממש ידוע, אין מה להתפלא מהבלגן שרץ כאן בדברים יותר מסובכים: מספר מתפללים בבתי כנסת, כמה אנשים יכולים לעלות לאוטובוס, מתי מטילים סגר מקומי ומאיזו כיתה הילדים הולכים לבית הספר.
אם במקרה אתם בעלים של מסעדה או פאב, אתם בטח מסוחררים עדיין מכמות ההוראות הסותרות שנחתו עליכם בחודשים האחרונים: עם או בלי מסכה, פתוח או סגור בסופ"ש, בפנים או בחוץ, שלושים וחמישה אחוזים, חמישים אחוזים או איזו תפוסה שלא יחליטו – הכל משתנה כל הזמן, כאילו בקבינט הקורונה יושב מישהו עם קוביות ומגריל את ההנחיות החדשות.
מצד אחד מזהירים אותנו מסגר כללי כי אנחנו אחת המדינות עם שיעור ההידבקות הגבוה ביותר, ומצד שני מכריזים ש"השמיים פתוחים" ו"נתב"ג חוזר לפעול". אז מה אומרים – מותר או אסור? עם בידוד או בלי?
דווקא דוברים החלטיים לא חסרים: משרד הבריאות אומר דבר אחד, הפרויקטור (סליחה, "הממונה") גמזו דבר שני, בישיבת הממשלה מחליטים דבר שלישי, ויפעת שאשא-ביטון (שלפחות מתייחסת ברצינות לנתונים) מחליטה מה שיקרה בפועל.
חצי שנה זה הרבה יותר ממאה ימי חסד (שממילא לא ניתנים כשמדובר במגפה). זה פרק זמן שבו התחלפה ממשלה והתחלפו פקידים, שלמדנו הרבה דברים על הנגיף ועל היכולת של מערכת הבריאות, שראינו אילו דברים עובדים ואילו נכשלים בשאר מדינות העולם – ובכל זאת, בכל פעם שאני שומע על הסרה או החמרה של ההגבלות, אני שואל את עצמי מה אותם מחליטים חושבים עלינו ועל רמת האמון שלנו בקבלת ההחלטות האלו.
הרבה מחמאות קיבל הציבור הישראלי מהממשלה בשבועות הראשונים על המשמעת והעמידה בהוראות, והרבה תלונות הופנו כלפיו כשהגרפים של החולים חזרו לעלות. אם מישהו עדיין לא מבין מדוע נצמדנו להוראות באפריל, פקפקנו בהן ביוני וכעסנו עליהן באוגוסט – הוא מוזמן לנסות למצוא את ההיגיון שמאחורי ההחלטות. שיהיה לו בהצלחה.