כאפות מכאן, כאפות משם: לימינה לא נשארו עוד לחיים להגיש לנתניהו - והלקח עדיין לא נלמד

הם נתנו לו ביטחונות וערובות אין קץ במשך שנה וחצי. הגיעו לפגישות במשרד ראש הממשלה, הרגישו חלק מהבלוק. נתניהו מצדו התגבר על האיבה האישית, שלא לומר תחושת הקבס, שלקוחה מאותם ימים של קורס הטרור המשותף עם רעייתו - וצירף אותם למעגל.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

בלוק ה-55, בלוק ה-58, לא באמת משנה, העיקר הבלוק. הם מצדם עשו את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב: היו שם, בלי שאלות מציקות על מוסר וערכיות, בלי להניד עפעף גם אם הבטן כאבה, אפילו כאשר כל החושים התחדדו וספק לחשו ספק זעקו: "הוא יזרוק אתכם", "הוא יזרוק אתכם".

כמסקנה מהירה אפשר לומר לבנט ושקד את מה שהם יודעים אבל לא מממשים: בפוליטיקה, כשהבטן כואבת לך - יש כנראה סיבה. במשך השנה וחצי האחרונות הם לא הפסיקו לחשוש שברגע האמת נתניהו יחתור לממשלת אחדות - ויותיר אותם בחוץ. כשהוא לא יצטרך אותם עוד, הוא יראה להם את הדלת החוצה.

וכשזאת התחושה שעמה הם עצמם התהלכו, מה הפלא שקיבלו הצעה מעליבה? מה הפלא שגורמים בליכוד תדרכו שהם ביקשו "תיקים שאין להם קשר לציונות הדתית", באמירה פטרונית ומנמיכה שקשה לאתר כמותה.

בנט הרבה לומר כשניצח את זבולון אורלב ב-2012 ש"משהו חדש מתחיל", וש"הציונות הדתית לא תהיה עוד ילד הכאפות של הפוליטיקה הישראלית". בחלוף 8 שנים מאז, הוא לא הצליח לממש אף אחת משתי ההבטחות. נתניהו ממשיך להתייחס לציונות הדתית כאותו משהו ישן שתמיד יהיה שם כדי לשלוף כשצריך, ולגבי הכאפות - נראה שהנקודה ברורה. 

יש גם צד שני לסיפור: במשך קמפיין הבחירות האחרונות בימינה נמנעו, בכוונה תחילה, מלתקוף את נתניהו. לא איגפו אותו בשום דרך, לא הציגו אלטרנטיבה מימין. מדי פעם אמרו איזו מילה או שתיים על חאן אל-אחמר. נו, שוין. והנה, הגיע יום הבחירות והגליק הגדול של בנט-שקד-סמוטריץ'-פרץ' התברר ככזה ששווה 6 מנדטים. עם מספר כזה של מנדטים אי אפשר להגיע עם דרישות למכולת בבלפור, שידועה במחיריה היקרים.

מכאן נובעת דילמת ימינה: או ללכת לאופוזיציה ולמרר לבנימין נתניהו את החיים משם, יחד עם אביגדור ליברמן שנוא נפשם, או להתקפל ולהיכנס לממשלה ולקבל בכל זאת עמדת השפעה כלשהי, במיוחד לאור התקרבות הסיפוח בחודש יולי. כאפות, אגב, הם ימשיכו לקבל בשתי העמדות.