אגדה אורבנית מספרת שכשרבין הביט מהמרפסת לכיכר, שאז עוד נקרא כיכר מלכי ישראל, לפני נאומו בעד השלום ונגד האלימות בנובמבר 1995, הוא כעס. "למה מרצ כל כך בולטת על חשבון מפלגת העבודה", הטיח במארגנים מטעם מפלגתו. חבל שנתניהו לא כעס קצת יותר כשהביט מהמרפסת לכיכר ציון רק חודש לפני כן.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
פוליטיקה של נראות בכיכרות היא לא חדשה במיוחד, אבל איכשהו, בשנים האחרונות אנחנו, המפגינים משמאל, מתבקשים להתגייס למשטרת הדגלים ולחלק לעצמנו ציונים בציונות. למחרת כל הפגנה אנחנו נדרשים להתייצב באולפנים ולהתנער פעם מדגל ופעם משלט.
ובכן, דגל פלסטין המונף בהפגנות לצדו של דגל ישראל מסמל את העתיד שאנחנו שואפים אליו: שתי מדינות לשני העמים. הבהלה מההכרה בזהותו של העם האחר מערבבת קורטוב של חוסר ביטחון עצמי יחד עם קיטונות של דה-לגיטימציה שנעשתה לערבים בשנים האחרונות.
ובכל זאת יש משהו מדויק בניתוח של עמית סגל. זה לא רק ויכוח על דגל. זה ויכוח על דרך. בשנה האחרונה מתגבשת קואליציה - עדיין שברירית - של שותפות פוליטית יהודית ערבית. לא רק שזה לא נכון שאין לה סיכוי להגיע לשלטון, ההפך הוא הנכון. זה הסיכוי היחיד.
נתניהו יודע את זה, לכן הוא מכה בקואליציה הזאת בכל הכוח. הנדל, האוזר ואורלי לוי בלעו את ההסתה. אם גם אנחנו בשמאל נפנים אותה, נייצג מחנה שיש לו רוב בציבור, אבל שיתייצב כל פעם מפורר ומפורד כך שבאמת לא יצליח לשלוט.
בחוגי הימין לעגו לסממנים בהפגנה שהזכירו את המחאה נגד רצח ג'ורג' פלויד בארה"ב. אבל מסתתרת שם אמת אחרת. בארה"ב לא יתכן שלטון דמוקרטי בניכוי קולות המיעוטים. קואליציה שחורה-היספנית-יהודית היא זו שבקולותיה שולטים נשיאים שנוטים לכיוון מדיניות של שוויון ופלורליזם.
מה יקרה אם העובדה הפשוטה הזאת תיובא לישראל? זה מאוד פשוט. הרוב בציבור הישראלי כולו יבוא לידי ביטוי גם בשלטון. לעומת זאת, אם נשתף פעולה עם הדה-לגיטימציה של חמישית מהציבור, הימין ישלוט לנצח, והוא יהפוך לגזען יותר ויותר כדי לבסס את שלטונו "בניכוי הערבים". על זה הוויכוח. לא על הכיתוב בשלט כזה או אחר משולי הפגנה המונית.
הדרך להרכבת וגיבוש המחנה הזה מורכבת ולא תמיד קלה. הערבים מכירים אותנו היהודים טוב ממה שאנחנו מכירים אותם. הם דוברים עברית וחיים את הרגישויות שלנו. ועדיין גם הם מופתעים לפעמים לגלות מה מעורר בנו חוסר נוחות ורתיעה. הדרך ההפוכה בוודאי זרועה עדיין זרות וחשש. אבל העתיד הפוליטי היחיד האפשרי לישראל, נמצא בקואליציה שהפגינה במוצ"ש. והחדשות הטובות הן, שלמרות הקשיים, זה עתיד ששווה להיאבק עליו. בלי פחד.