אני רואה אותם ברשתות החברתיות, בסרטונים שעוברים בוואטסאפ, בתמונות שנשלחות במייל. אני רואה אותם ומכיר אותם, ובכל זאת משהו בהם שונה בשבועיים האחרונים. נו, אלו אנשים שאני מכיר כבר שנים ולפעמים עשרות שנים, כאלו שאני פוגש בעבודה או רואה על המסכים של אמצעי התקשורת, אבל פתאום הם אחרים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אחר כך אני מבחין בהבדל – זה השיער. השיער השחור השופע, או החום הבוהק, השיער שתמיד מסודר ללא רבב, התספורות הנקיות והמוקפדות – כולם נעלמו. במקומם מגלים התארכויות לא סימטריות, ואפילו שערות לבנות, רחמנא ליצלן. מה שנקרא – חוזרים לשורשים.
בין כל המקצועות החשובים ששובתים, גם הספּרים (סליחה, מעצבי השיער) והקוסמטיקאיות (שוב סליחה, מעצבות גבות, אדריכליות ביוטי או כל שם שלא התעדכנתי בו) נשארו בבית. עם ישראל מן הסתם טרוד בדברים אחרים, אבל רבים עוברים לא רק שינוי נפשי ומחשבתי, אלא גם שינוי פיזי.
כמה אנשים יודעים לצבוע שיער לבדם? כמה אנשים מסוגלים להסתפר בבית? ואני בכלל לא מדבר על כל תחום טיפולי היופי והתחזוקה של הנשים – שיער, עור, תכשירים כאלו ומכשירים אלו – עולם שלם של אסתטיקה וכאב שאין לי הרבה מושג לגביו.
לעיתים זה נראה קצת מצחיק ומוזר. כאילו לא רק השערות הלבנות מתגלות אלא גם הסודות של אותם האנשים. אבל, כמו לכל דבר בתקופה האחרונה גם לזה מתרגלים, וכשהלובן ישתלט לגמרי על הצבע המלאכותי זה ייראה טבעי לגמרי.
גם אני השתעשעתי פעם ברעיון לצבוע את השיער. האמת, שלא ממש השתעשעתי כי מי שדחפה אותי לכך הייתה תחייה אשתי - אבל בהחלט שקלתי בדבר. אתם יודעים - אני מופיע בטלוויזיה, ולא רוצה שתמונות ה"לפני" ו"אחרי" שלי יהיו כל כך שונות אחת מהשנייה. בסופו של דבר החלטתי לוותר על העניין, כי אי אפשר לרדוף אחרי הנעורים שנעלמים, ואי אפשר לנהל מלחמה נגד הזמן.
אני לגמרי מבין את אלו שצובעים ומחליקים ומגוונים וגוזרים, ויודע שגם זה מצטרף לקשיים הגדולים שהמצב הזה מזמן לנו. הסיפור על אותה אישה שהפרה בידוד כדי לעשות גוונים במספרה עורר כמובן הרבה כעס מוצדק, אבל אני בטוח שלא מעט אנשים (ובעיקר נשים) הזדהו עם הצורך הנואש הזה לשמור על המראה - כי הרי הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו.
אם נרצה או לא, התקופה הזו היא תקופה של חשבון נפש. ברמה הגלובאלית – האנושות שואלת את עצמה לא מעט שאלות, וכמובן שגם ברמה הלאומית אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו ולשאול מה יכולנו לעשות טוב יותר, ובעיקר איזו מן חברה תהיה כאן אחרי שהכול ייגמר.
וישנו גם את המישור האישי, את הזמן והפנאי לבחון את המעשים וההחלטות שלנו, להצטער על הזדמנויות שבזבזנו ולהודות על בחירות טובות שעשינו. בימים האחרונים, כשאני מביט בבוקר במראה ורואה את אותו שיער שהכסיף בלי הפרעה, שנראה ממש כמו תמול-שלשום, אני יודע שלפחות החלטה עשיתי כמו שצריך.
בכל זאת, כשהכול יגמר אני קובע תור אצל הספר שלי בקריית שמונה. אם למדתי משהו עד עכשיו מהאפוקליפסה - זה שיש דברים שאפילו תחייה לא מסוגלת לעשות.