האדישות בניו יורק מבהילה ממש. הרחובות דלילים יותר, אנשים עובדים יותר מהבית ועדיין יש תחושה של שגרה. נכון שכל ההופעות, משחקי הספורט ומחזות הזמר – בוטלו, אבל יש בתי קפה ומסעדות מלאים, אנשים עומדים בתור ולא שומרים שום מרחק. ועדיין, למרות איסור הכניסה שנכנס לתוקף ביום שישי מאירופה, יש בעיר המון תיירים.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מדינת ניו יורק היא אחד משלושה מוקדי ההתפרצות העיקריים, היא מובילה במספר מקרי הקורונה בארצות הברית וזה אפילו לא קצה קצהו של הקרחון ומה שנחזה בו בקרוב דווקא כאן בתפוח הגדול.
ניו יורק היא כמו מדגרה לקורונה: גם הכי צפופה, גם הכי מתוירת וגם נסמכת בעיקר על תחבורה ציבורית. תוסיפו לזה את האדישות והעיכוב של הרשויות ברחבי ארצות הברית בהטלת מגבלות, במערכת בריאות שלא ערוכה לזה ואפשר להבין את התמונה - מאות המקרים שאובחנו לא קרובים ללשקף את מה שבאמת קורה כאן ואת מצב התחלואה.
העובדה שלא בודקים את כולם ושיש אנשים שמראש לא ילכו להיבדק ולא יכולים להרשות לעצמם להישאר בבית גם אם הם חולים (נכון שהעבירו מהלכים שיסייעו לעובדים כאלה, אבל לא תמיד השכבות שלהן מיועד הצעד הזה בכלל מכירות בקיומו) מייצרת הדבקה קהילתית בהיקפים בלתי נתפסים.
בימים האחרונים יותר ויותר עסקים החלו לתלות שלטים על האופן שבו הם ממגנים את העובדים ומחטאים את המקום, אבל זה גורם לניו יורקר הממוצע פשוט להרגיש יותר בטוח ללכת לחדר כושר, במקום לחשוב פעמיים האם שיעור של 40 אנשים צפופים ומזיעים ביחד זה רעיון חכם בעת הזו.
להסתכל על איך ניו יורק מתנהלת, לעומת מה שקורה באירופה וההיערכות בישראל מותירה תחושה כבדה של דיליי. אפשר להבין איך החיים יראו תכף, אבל שום דבר שאפשר לעשות בנידון. להבין שצריך לעשות כמה שיותר כדי לשמור על עצמנו ועל ההגיינה שלנו כי ברור שאי אפשר לסמוך על אף אחד אחר.
ערוצי הטלוויזיה הגדולים משדרים חדשות בעיקר ברמה הלאומית ולא המקומית, החדשות המקומיות לא מספיק חזקות, וגם העירייה שמעדכנת ישירות לנייד לא מספקת תמונה מלאה של המצב בשטח. ישראלים שגרים בעיר מספרים לי שהם צופים בנו בארץ כדי להבין מה מתרחש בעולם, ואפילו בארצות הברית. שהם רואים לפי מה שקורה בישראל כמה ניו יורק רחוקה שנות אור.
מדי יום נוספים בניו יורק למעלה ממאה מקרים לספירת הנדבקים אבל זו בעיה של כל ארצות הברית. זו ישות אחת תחת נשיא אחד אבל ההבדלים בין המדינות הם עצומים, וטיסות הפנים פועלות כרגיל. אחרי שורה של חברות שהורו על עבודה מהבית ומעבר ללימודים אונליין באוניברסיטאות, צעירים רבים מהעיר חזרו למשפחות ולהורים שלהם. במקרה הטוב הם גרים מחוץ לעיר, במקרה הרע והנפוץ יותר, במדינה אחרת.ואז הם טסים למדינות השונות בארה"ב, אולי הם נשאים ואולי לא. ייתכן כי לעולם לא יפתחו תסמינים גם אם נדבקו, אבל בינתיים יספיקו להעביר את הנגיף ללא מעט אנשים בדרך או להידבק מאחרים בשדה התעופה או במטוס.
העובדה שיממה אחרי התמונות של תורי הענק במרכולים והמדפים הריקים בעיר הכל חזר לשגרה גם בחנויות והמלאי התמלא מחדש ואפילו אפשר להשיג אלכוג'ל תורם לתחושה שהכל כרגיל, אבל זה לא.
גם הגישה של הנשיא טראמפ מתחילת המשבר, כשכבר בסוף ינואר אותר חולה ראשון מקורונה על אדמת ארצות הברית, תרמה תרומה משמעותית להלך הרוח והאדישות. סיבוב הפרסה שלו (מבלי לוותר אבל כמובן על לחיצות הידיים בניגוד להוראות) כבר היה מאוחר מדי.
ניו יורק היא פצצת זמן מתקתקת וגם הבירה הכלכלית של ארצות הברית - והשילוב של שתיהן יחד הופך את הדיליי שלה למסוכן עוד יותר.