כך עלולה התפרצות הקורונה לעצב מחדש את העולם כולו
בעידן שבו בריטניה עוזבת את האיחוד האירופי ונשיא ארה"ב מצהיר ש"קודם כל אמריקה", לנגיף המיקרוסקופי יכולה להיות משמעות אדירה ביחסים הבין לאומיים. האם החשש מהתפשטות יביא לבניית חומות, או שמא יביא לשיתוף פעולה במאבק נגד האויב המשותף? נגלה בקרוב
אתחיל מהשורה התחתונה: לעניות דעתי, נגיף הקורונה בדרכו לממש את הפוטנציאל הגלום בו ולהפוך לאירוע העולמי המשמעותי ביותר בשנים האחרונות, ויותר מזה - לאירוע שיכול לעצב את דמותו של העולם כולו בשנים הבאות. רובכם בוודאי מרימים גבה, "כמה משלם לך הקורונה הזה כדי להאדיר כך את שמו"? חלקכם בוודאי שואלים, או לכל הפחות תוהים, אם אני בסך הכל מעוניין בשבועיים של בידוד (בואו נודה, בלי הקטע של המחלה זה סידור לא רע בכלל). אז אסביר.
אנחנו חיים בעידן מעניין, דואלי ומנוגד. מצד אחד גלובליזיציה מטורפת: אדם יכול היום לאכול ארוחת בוקר בסין וארוחת ערב בקצה השני של העולם, כשבין לבין ביקר בשתיים או שלוש מדינות אחרות. הפיכת העולם לכפר גלובלי, כפי שאומרים, טומנת בחובה אפשרויות בלתי נגמרות, פוטנציאל אדיר לשיתוף פעולה ושילוב של המוחות הגדולים והמשאבים האדירים שברחבי העולם. מן הצד השני, היא גם מאפשרת לנגיף שובב שנולד במחוז חוביי להגיע במהירות ללונדון, לפריז ולתפילה נגד הקורונה במערת המכפלה.
במקביל, אנחנו חיים בעידן של לאומנות. עידן שבו בריטניה עוזבת את האיחוד אירופאי, שבו נשיא ארצות הברית צפוי להיבחר מחדש על מדיניות של "אמריקה תחילה". זו תקופה שבה הקולות שקוראים לסגירת גבולות גוברים ומתחזקים. הגישה הזו כמובן יכולה למנוע מהנגיף לנוע בחופשיות במרחב, אבל מהצד השני הופכת את האפשרות למחקר גלובלי שימצא תרופה לפחות סבירה באופן משמעותי.
אז לאיזו דרך תוביל אותנו הקורונה? האם החשש מהתפשטות הנגיף תגרום להקמה של עוד גדרות וחומות, בניסיון של כל מדינה לשמור על עצמה? או שמא להידוק שיתוף הפעולה העולמי במסגרת מאבק משותף?
זה לא יקרה רק במובן המעשי - יש כאן שאלה אידיאולוגית, תפיסתית. לאורך זמן הדואליות הזו לא יכולה להמשיך להתקיים ביחד, ויש סיכוי לא רע שהנגיף המיקרוסקופי מסין הוא שייאלץ את העולם לבחור סוף סוף צד.