קירות ביתו של אסי דיין מכוסים בפוסטרים קטנים, פסיפס אנושי של החיים והמתים. זיגמונד פרויד, שתלוי ליד אבא משה, פרנץ קפקא, אודרי הפבורן, הבן ליאור ועוד רבים אחרים. לידם עומדים הפסלונים והפרסים. "קיבלתי שלוש פעמים בחיים שלי פרס מפעל חיים", מספר דיין. "זה יוצא שמגיל שלוש - כל עשרים שנה אני מקבל מפעל והמפעל מזמן פשט את הרגל".
בקצה השני של החדר, מונח ברישול מול מסך המחשב, האיש שהיטיב לכתוב על עצמו - אסי דיין. מי שכתב, ביים, שיחק, הזריק, נישא, התגרש, נעצר, הורשע והשתעמם עד מוות מהסטיגמה הבנאלית של הנרקומן, כשהצליח, בין מנה למה, לכתוב את "גבעת חלפון" ו"שלאגר" ו"החיים על פי אגפא".
לאורך כל הריאיון איתו לא ברור מתי הוא נכנס לדמות ומתי הוא בתפקיד עצמו. לא סתם אמרו עליו שהוא כוכב הקולנוע היחיד שהיה לנו אי פעם. בבדידותו הוא כתב את סרטו החדש "דוקטור פומרנץ". שמונה שנים אחרי הסרט האחרון שנכשל בקופות, הוא חוזר עם קומדיה שחורה, מרירה, סוריאליסטית ומצחיקה על פסיכולוג קליני, שבהרבה מקרים מזכיר את הבמאי.
"יאיר לפיד? מיותר בחיינו"
"איך זה שבשלטון יושבים אנשים מהצד הלא ברור והנבזי ביותר, שבעצם רוצים בדיוק את מה שהחמאס רוצה", אומר דיין. גם על הודעתו של יאיר לפיד על כניסתו לפוליטיקה יש לו מה לומר: "יש לו רזומה כמו סלרי בערך. הוא מיותר בחיינו. זה כמו ג'ל - כמה אפשר לדבר על ג'ל? דביק, ירוק ונוזל". זה כבר כמעט ספורט אצלו להצליף בכל אחד. כולם ירגישו את נחת לשונו, כולם בובות במופע של אסי דיין. רק שהוא יודע שזה מופע.
"ניסיתי להתאבד לפני שלושה חודשים. זה היה ניסיון אומלל. הסיבה הייתה שאני שקרן, שאני ביסודי בן אדם שלא אמרת את האמת אף פעם בעצם, לעצמו ולאחרים". השנים עוברות, גופו הולך ובוגד בו ובראשו נערמות מחשבות, רעיונות ופיסות מידע שמאיימים להתבקע.
הוא חוזר לפינה שלו, מוסיף עוד פוסטר לקיר, כותב, קורא ומתרחק. הכל מבחירה, הוא טוען, חוץ מדבר אחד. "האהבה זה דבר שחלף וזה טרגדיה. זה באמת טרגדיה". דוקטור פומרנץ מוכר להם את הסוף מהקומה ה-12. אבל כאן זה החיים, ודיין גר בכלל בקומת קרקע.
