"ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בבנק הייתה לעזוב אותו"

במשך עונה שלמה של ״ההחלטה״, רקפת רוסק עמינח ראיינה את אנשי העסקים המצליחים ביותר בישראל. כעת הגיע תורה לעבור לכיסא המרואיינת. בשיחה צפופה עם עורך הפודקאסט, מתן חביליו, היא מספרת על דרכה בתעשייה, על המשבר הגדול בבנק לאומי, על ההחלטות המשמעותיות ביותר שקיבלה, וגם על החוויה בפודקאסט עצמו.

אחרי תשעה פרקים, השאלה הראשונה המתבקשת היא כמובן על חוויית הישיבה מול המיקרופון, וההזדמנות לשוחח באופן קצת אחר עם האנשים המעניינים במשק.  ״אני מאוד נהנית״, היא אומרת. ״לא ידעתי מה זה. אני פוגשת אנשים וואו. פגשתי את מתן בר, אדם פישר, את הבנות מסיסטארז, את רוב האנשים שאני פוגשת ומראיינת, אני פוגשת פעם ראשונה, ואנשים נורא מעניינים אותי, אז זו הנאה צרופה״.

 אלו אנשים מאוד שונים. יש משהו חופף שאת מזהה?

״הם אנשים עם סיפור נורא מעניין. ברגע שהסיפור מעניין השיחה מעניינת, וזה שהם הצליחו רק מרים את זה עוד יותר. אנשים זה דבר מעניין, ואנחנו בוחרים את ההכי מעניינים״.

וגם לך יש סיפור מאוד מעניין. כל מקום שהגעת התקדמת נורא מהר עד שהגעת להיות מנכ״לית בנק לאומי, אבל בואי נתחיל בהתחלה. כבר בגיל צעיר בחרת ללכת לעתודה צבאית, ובגיל 22 כבר סיימת תואר שני. את מתגייסת לצבא, וכבר שם יש איזה סיפור מיוחד.

״הייתי עתודאית בראיית חשבון וכלכלה והמשכתי לתואר שני. הייתי צריכה ללכת לצבא, והעתודאים הולכים לרוב ליועץ הכספי לרמטכ''ל. אסור לי להגיד שום דבר רע על היועץ, כי בעלי היה היועץ לפני עשור, ואני חייבת להיות זהירה. אבל בתור ילדה בת 22 לחשוב שאני אלך לעבוד אצל היועץ הכספי לרמטכ''ל ואעשה דברים הקשורים לכספים של התקציב הביטחוני, היה נראה לי מאוד משעמם ונורא פחדתי מזה. חיפשתי אלטרנטיבה״.

מצחיק, כי בסוף בנית קריירה על העולם הכספי.

״נכון, אבל זה לא אותו דבר. בעיניים שלי ללכת ליועץ היה מאוד משעמם ולא בשבילי, אז חיפשתי אלטרנטיבה. הייתי מרצה לחשבונאות במכללה למנהל, ולימים גם באוניברסיטת תל אביב. באופי שלי, כשיש לי איזו בעיה ואני מחפשת פתרון, אני שואלת את כולם ומדברת עם כולם. ישבתי בחדר המרצים של המכללה למנהל שהיה אז בתל אביב ואני אומרת לחבר׳ה אתם יודעים אני אמורה להתגייס ואני לא יודעת מה אעשה בצבא. שני מרצים שהיו שם אומרים לי תראי אנחנו מרצים בפו״ם כאזרחים עובדי צה״ל בקורסים של מנהל עסקים. כולם ידעו שאני אוהבת להרצות, אז למה שאני לא אלך להרצות בפו״ם? אנחנו מקבלים כסף, מרצים כמה שעות בשבוע, תרצי מהבוקר עד הערב, תחשבי כמה כסף תחסכי לצבא? אז זה היה נראה לי טריוויאלי, והיום זה נראה לי קטע. הם הציעו לסדר פגישה עם מפקד פו''ם. הלכתי לפגישה וסיפרתי שאני מרצה לחשבונאות, ואמרתי שאני יכולה להרצות על כל דבר פיננסי. הוא אמר שזה נשמע חלום, אבל שאין לו תקן לחיילת שתגיע בעתודה, אפילו לא קצינה. הוא לא בדיוק ידע מה לעשות את זה. ואמרתי ״אם אני אגיע על תקני״, והוא אמר שהוא ישמח. הלכתי למשרדי העתודה וזה נורא מצא חן בעיניי כולם, וכל מה שנשאר זה ללכת ללא תקן. באותם ימים חבר שלי שנעשה בעלי, ראם, אמר לי שהוא לא ממש מבין מה אני עושה, אבל שאני לא מבינה מה זה צבא. הוא לא הבין את האירוע. הוא היה אז סרן או סגן משוחרר. אבל הלכתי, כולם הסכימו, והיה לי שירות צבאי מקסים של שנתיים שהרציתי בפו"ם. תוך כדי למדתי תואר שני והמשכתי להרצות, וזה היה וואו. רק עשרות שנים אחרי, כשהבנתי מה זה צבא, רק ממרומי גילי אמרתי לעצמי שמרוב שלא הבנתי כלום הלכתי לכל מקום וניסיתי לפתור את זה״.

שזה לא מובן מאליו בצבא.

״זה לא מובן מאליו, אבל זה עבד. כולם אמרו לי שזה לא הגיוני ואמרו שזה לא יקרה, אבל זה קרה. זה קצת מאפיין אותי״.

את משתחררת, וכבר ב-92' סימנת את הבנק.

״לקראת השחרור ישבתי באוניברסיטת תל אביב עם ארז ויגודמן שלמדנו יחד. הוא היה ׳החבר הגדול׳ שלי, היה בכיר מאוד בסומך, ואמרתי לו שאני נורא מתלבטת. הציעו לי לעשות דוקטורט כי הייתי תלמידה טובה, אבל לא ידעתי אם זה נכון. הוא שאל אותי מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה, ואני זוכרת שתמיד הייתי מסכלת בעיתון על נשים שעשו דברים מעניינים. אז זה היה נורא מעט. עקבתי אחרי 3 נשים: גליה מאור, דורית בייניש, ומרים בן פורת. הן היו השלוש הבולטות כשהייתי נורא צעירה, באמת מעט. אמרתי שאני רוצה להיות מנהלת גדולה כמו גליה מאור. ארז, שהכיר אותה מסומך, הציע להפגיש אותי עם גליה. הוא עשה לנו פגישה, היא אז הייתה המשנה למנכ״ל בנק לאומי, וגם קיבלתי פגישה וגם בקשה להעביר קו״ח מסודרים, שלא היה לי. היה כתוב שסיימתי חשבונאות כלכלה בהצטיינות יתרה ותואר שני גם בהצטיינות, ושאני מרצה. זהו. עוד לא עשיתי כלום. זה היה קורות החיים שלי. אבל גליה אישה חכמה, הסתכלה על קורות החיים שלי, הגעתי לפגישה והתחלתי להתלבט איתה. היא שאלה מה אני רוצה לעשות, ואמרתי ׳אני רוצה להיות את׳, והיא אמרה יאללה, קדימה. בואי לעבוד פה. אלו היו שנתיים סופר מלמדות, כי היא הייתה אז משנה למנכ״ל. אישה מאוד חכמה. אני זוכרת שהיא חגגה יומולדת 50, ופשוט ישבתי והסתכלתי. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי לעזור לה להצליח, וספגתי וספגתי. הרבה משם נשארו״.

ואז עוד תעשי מסלול, תעזבי את הבנק. ידעת שרצית להחליף את גליה?

״רציתי, אבל הייתי בגיל של הילדים שלה. זה ברור שזה לא יקרה מחר. אבל חשבתי שאצליח להתקדם בתוך הבנק. מהר מאוד הבנתי שהבנק כל כך שמרן, שהכול לפי דרגות ושלבים, ולמרות שגליה רצתה וגם אני, הפער היה גדול. מה שאני מצפה אחרי גליה ומה שהבנק היה מסוגל לאפשר לילדה בגיל 27, הפער היה מאוד גדול. הבנתי שאני צריכה לצאת ושאולי אחזור יום אחד״.

בשנתיים האלה שאת ממש בתחילת הקריירה שלך, מה למדת מגליה?

לימים שאלתי אותה איך היא סבלה שאחרי שנה אמרתי לה מה אני אעשה הלאה. והיא אמרה לי שהסמנכ״ל שראיין אותי אמר שזה היה נהדר, אבל קצר, כי יש לי קוצים. זה מה שהיה. זה נגמר ב-24 חודשים שהשאירו טעם של עוד. מה אני לקחתי מזה? כשאתה עובד עם אנשים מהסוג הזה אתה לוקח הרבה דברים שאתה לא נותן עליהם דין וחשבון, אבל בסוף ראיתי איך היא מנהלת, איך היא סוגרת שיחת טלפון שהיא מיצתה והצד השני לא, למדתי לאסוף את זה ככה שזה ייצא די מנומס. היו המון פעמים שישבתי בחדר ולמדתי וספגתי. זה היה בית ספר נהדר״. 

השיחות איתך באמת מאוד קצובות. את זה לקחת.

״מה שאני יכולה אני לוקחת״.

ואז את עוברת לסומך ותוך 5 שנים את מנכ״לית הפירמה?

״קיבלתי הצעה מגד סומך שהיה המנטור הבא שלי ברשימה, שממנו למדתי ערימות. נכנסתי כשותפה בגלל הצעה שלא יכולתי לסרב לה, ואמרתי לו שאני מוכנה לבוא ל-5 שנים. שותפים היו חתומים ל-15 שנה מינימום. לא ביקשתי שום דבר מיוחד, לא שאלתי כמה אני ארוויח, אבל אמרתי שלא אתן 15 שנה כי זה נראה לי כמו לייף טיים. קיבלתי את זה, ובאתי ל-5 שנים. למדתי המון מגד. אחד הדברים הכי בולטים שלמדתי זה שיושר זה יושר וקווים זה קווים. אין מחיר בשביל אף לקוח לחצות אותם. הייתי הולכת איתו לפגישות קשות. ראיית חשבון זה מקצוע מאוד כפוי טובה. ראיתי את גד והלקוחות הכי גדולים במשק, בלי להתבלבל, מתרומם מהכסא ואומר ׳על זה אנחנו לא נחתום׳, ויוצא מהחדר. כשאתה רואה כזה דבר בגיל 30, אחר״כ כשאתה רואה בן אדם שאתה לא רוצה לתת לו אשראי כי זה לא הכסף של אבא שלך, אתה יכול. כי למדת מה זה כן ומה זה לא ולכבד קווים גם כשזה קשה. לעשות דברים קשים למדתי מגד״. 

״הייתי בפירמה 5 שנים, והיא נורא גדלה והצליחה. הפכנו להיות אלף איש והתנהלנו כחברה משפחתית קטנה. היה לנו מנכ״ל כספים וסמנכ״ל משאבי אנוש. אני נורא רציתי לנהל, ובשלב מסוים עלה הרעיון שאני אתמנה למנכ״ל הפירמה בהנחה שהשותפים יבחרו לי, אז גם פוליטיקה הייתה לי, תוך כדי חופשת הלידה השנייה, שאני אקח את הפירמה ואנהל אותה. מיניתי סמנכ״ל כספים, סמנכ״ל משאבי אנוש. בניתי שדרת ניהול למשרד משפחתי מצליח מאוד שהיה פירמה״.

איך עושים את הפוליטיקה הזו נכון? מה עשית כדי להיבחר?

״לא היה לי שום ניסיון. בתכלס אין לי ניסיון פוליטי עד היום, אני לא באמת טובה בזה או אוהבת את זה. אבל המשרד היה מבוסס על המון אנשים, אולי 16, קבוצה של אנשים נהדרים וטובים שמבינים את המשמעות של כל אחד עושה את מה שהוא טוב בו. באתי אליהם ושכנעתי אותם שאני לא מאוד אוהבת לנהל את התיקים ולתת ייעוץ או לחתום על הדוחות הכספיים של הבנק, ושאני רוצה לסדר את המשרד. היה לי דבר חשוב שזו התמיכה של גד, שעד היום הוא אושייה בכל מובן - בתוך ומחוץ למשרד, ושכנעתי אותם. הייתי צריכה לקוות שהשכנוע יוביל לזה שהם יבחרו בי, כי זה אנונימי, אבל זה היה משהו משולב של להחליט למנות מנכ״ל ושזה יהיה אני. היה מהלך של לשכנע, ואני טובה בזה. אני בעיקר טובה בזה כשאני מאמינה במשהו, שלא לומר רק. אני לא יכולה למכור קרח לאסקימוסים, אבל אני כן יכולה לשכנע אותך ללכת איתי כשאני מאמינה שהדרך שלי נכונה״.

ומה שעניין אותך זה האנשים?

״הניהול של הפירמה, לגרום למנגנון לעבוד. בסוף גם בלאומי, שזה לא בר השוואה. ניהול זו יכולת לבחור קבוצה שתתפקד, שכל אחד בה מאוד טוב בתחומו, ושביחד הם יכולים לשתף פעולה ולגרום לזה לקרות. זה לבנות תזמורת, ובעיניי זה נורא מאתגר וכיף. יש בזה מרכבים אנושיים, והכל. ניהול זה אחד הדברים הכי מרתקים, אולי המרתק לכולם״.

זה רגע משמעותי גם בתא המשפחתי הקטן.

״את שתי הבנות שלי ילדתי כשהייתי ב-kpmg, אחת כשהייתי שותפה, ואחת במעבר לניהול. חופשות הלידות שלי היו מאוד קצרות, בערך חודשיים, ולא באמת הייתי מנותקת. אני בסוג שלי מאוד מערבבת את הבית ואת העבודה, במובן שאני זמינה לילדות בעבודה, וזמינה לעבודה עם הילדות. אני לא יודעת להגיד שזה המודל הנכון, וכשהייתי עובדת עם הבלאקברי כשאנחנו במגרש משחקים זה אל עבר טוב. יש לזה מחירים, אבל אני בחרתי: ככל שאני יכולה אני עונה להן, והן היו מתקשורת כאילו אני…״.

את בשיחה עם בכיר במשק ועונה?

״כן. אם יש המון אנשים שאני משאירה את הטלפון שלי אצל המזכירה ואומרת לה תעני לבנות ואם זה חשוב תפריעי לי. ישבתי עם מישהו עם המשק כשאני מרגישה נוח הטלפון על השולחן. הייתי מאוד זמינה לבנות, אבל הייתי זמינה בכללי. ניסיתי את כל השרשראת. והכי קל להשיג אותך. ראיתי כשלקוח מרכזי של החטיבה מחפש אותי עזבתי הכל. להגיד לך שזה נוסחה טובה? שזה טוב לנפש? לילדים? לא יודעת. אבל זה עבד לי״.

ואז את בבנק, מהר מאוד הופכת להיות המשנה למנכ״ל של גליה. איך זה לחזור?

״לדעתי הייתי משנה פחות משנה, גליה הייתה בת 70 והיה ברור שהיא לקראת פרישה. בסוף זה להיות חברת הנהלה שזה מה שהייתי הרבה שנים, אבל המעבר היה מעולם האשראי למנכ״לות״. 

ולמה מנכ"לות? לנהל את בנק לאומי, אז מספר 2. ומהר מאוד את נתקלת במשבר לא פשוט - מתקפת סייבר על הבנק.

״נכון, זה שנתיים וקצת אחרי שאני נכנסת לתפקיד. אני מקבלת מייל של סחיטת סייבר, ונכנסנו לאירוע שבו גנבו הרבה מאוד דאטה על לקוחות הבנק. קיבלנו מכתב שאומר תשלמו 3 מיליון דולר, ואם לא, נמכור את הדאטה הזה בדארקנט לכל המרבה במחיר״.

מפחיד.

״אי אפשר שלא לספר את המאפיינים של הסרט שהיו שם. זה הגיע לדוד ברודץ׳ ב-30 באוקטובר 2014, שזה יום ההולדת 70 שלו. המייל הגיע אליו, והקוד כדי לפתוח את הקובץ שבא להוכיח שיש להם את החומר זו תעודת הזהות שלו. מאפיינים של סרט. גם הסוף, תפסו את החבורה על אי בתאילנד מנהלים את הסחיטה משם. אפשר לעשות סרט על האירוע הזה״.

קחי אותי לאחורי הקלעים.

״זה היה האירוע הכי קשה שהיה לי בקריירה, גם בתור מנכ״לית הבנק וגם בכלל. אבל הוא היה קשה לא בגלל היומיום. הרבה פעמים כשאנשים אמורים להתמודד הם אומרים מה הכי גרוע שיכול להיות, ומשם גוזרים. כשרואים שזה לא חיים ומוות חוזרים ומטפלים. באירוע הזה התפיסה לא עבדה. הכי גרוע היה מאוד ברור ומאוד גרוע: האירוע הזה דולף החוצה, אני צריכה לצאת לתקשורת ולהסביר מה קורה, לעמוד בטלוויזיה ולמרוח זה לא משהו שאני יודעת לעשות, תיווצר פאניקה, ובעולם הפיננסים הכל מבוסס על טראסט, וכשיש פאניקה יש ריצה אל הבנק: כל הלקוחות לוקחים את הכסף שלהם ובורחים. זה קורה מפאניקה, ואנחנו יודעים שבאירוע הזה לא יהיה לנו כלים לעצור אותה. התרחיש הכי גרוע היה בלהות. אמרתי לעצמי, אני בת 45, מנהלת את הבנק הזה, ומאבדת אותו תחת המשמרת שלי. זה משהו שאי אפשר להשתקם ממנו״.

איך קמים מדבר כזה? זו חרדה משתקת, אבל צריך לנהל את האירוע.

אני ידועה בתור זו שכשיש מתח, חרדה לחץ רמת התפקוד שלי משתפרת. לפני מבחנים ראם היה אומר לי כשאנחנו בבית את שוכחת ומתבלבלת, ואז את הולכת לבחינה הכל מאה. כשהמתח והאדרנלין עולה רמת התפקוד שלי משתפרת. אחר כך אני קורסת, אבל באירוע היא משתפת. גם כשהבת שלי פתחה את הראש בשדה התעופה בפלורידה, בעלי ראה את כל הפרצוף שלה מלא בדם ואיבד את זה, ואני בשיא התפקוד: מתקשרת לבתי חולים, מזמינה אמבולנס, פותחת מזוודות. גם ב-16 הימים האלה רמת התפקוד שלי גבוה. אחריהם הרגשתי שהכו אותי מכות רצח במשך 16 יום. היינו צריכים להיות עם הפרקליטות והמדינה, שבאמת כולם תפקדו מדהים. לא היה אז מרכז סייבר, הוא נולד על אירוע לאומי קארד, ובסוף זה לא דלף מהבנק אלא מלאומי קארד. מי שגילה והביא לי את הבשורה המקלה הזו היו team 8, אבל בעצם כל המתפקדים מסביב תפקדו נהדר, אבל מי שניהלו אותם וייצרו את כל ההתכתבות עם הסוחט יחד עם כל אנשי הסייבר ששמו על המיילים כל מה שצריך כדי לאתר אותם, הכל מתנהל אצלי בלשכה יחד עם חנן, שילימים מחליף אותי, ובשמת שעדיין בבנק. הייתה לי קבוצה מהממת וכולם היו איתי 20 שעות ביום מנהלים את כל הדבר הזה, ואחרי אני מתפרקת״.

בואי נחזור להתחלה. נוחת המייל הזה, ומה עכשיו? בסייבר של אז אין לך יותר מדי.

״גם עכשיו לא. ברור ב-team 8 במה אני לא מבינה ולא רוצה להבין: סייבר. אני בפינטק, בסייבר אני לא מבינה, ונדב חושב זה כי אני בטראומה מהאירוע. הדבר הראשון שאני עושה זה לייצר צוות של אנשים נורא חכמים, ואנחנו מתחילים לשבור אתה ראש. הבאנו את טירן פרטוק שמסייע לנו לנהל מו״מ עם הסוחטים. התכתבנו איתם במייל״. 

הייתה מחשבה אם לשלם?

״הסוחט עושה עבירה, הנסחתת לא. זה שירת אותי כשהייתי צריכה לומר למפכ״ל המשטרה או מנהל להב 443 שאם זה לא יזוז ואני לא אהיה רגועה אני פשוט אשלם. עזר לי מאוד שיכולתי לאיים שאני אשלם, אבל לחשוב שבנק לאומי ישלם 3 מיליון דולר לסוחט, זה לא באמת. אפשר לאיים עם זה, אבל זה לא היה אופציה. המחשבה הייתה לתפוס אותו. בנינו את הצוות, ושבוע אחרי ראם מציע לחבר אותי לנדב שהיה מפקד 8200. בניתי צוות שעבד איתי כלפי חוץ, הייתה לי עורכת דין מצוינת שעבדה איתי מול כל הגורמים בארץ, כי יש פה דברים נורא מוזרים שאף פעם לא עשיתי. נכנסתי ל-443, ותהיתי אם אני תכף אקבל כתבה בעיתון כי מישהו ראה אותי שם. גם להיפגש עם פרקליט המדינה. זה היה אירוע אירוע. גודל האירוע היה ברור לכולם. זה היה אירוע קשה, ובשלב מסוים נוצרה בעיה כי לא הבנו מאיפה זה דלף. האנשים שלי אמרו שהם לא מוצאים את מקור הדליפה. אז אפשר לומר שזה לא דלף מהבנק, אבל אף אחד לא הרגיש מספיק בטוח… היה צו איסור פרסום והכל התנהל בחדרי חדרים, ואנחנו מנסים לנהל את האירוע בלי לדעת מאיפה זה יצא. ככה התוודעתי ל-team 8. תפסתי אותם בסן פרנסיסקו ישנים באותו חדש כי לא הייתה להם אגורה. הם הגיעו כל החבורה, כל החכמים והגאונים. דיברנו בחמישי, בשבת פגשתי את נדב בבית קפה ובראשון כולם היו בבנק. תוך 48 שעות הם אמרו שזה לא דלף מהבנק אלא מלאומי קארד. זה היה גיים צ'יינג'ר קודם כל בנפש שלי. יש הבדל בין מידע בנקאי דולף לבין מידע של כרטיסי אשראי. הסוחט היה חכם אז הוא שלח לי מידע גם מפה וגם מפה כי היו לנו מערכות טכנולוגיות שלובות, אז אי אפשר היה לדעת מאיפה זה יצא. אז נוצרה רגיעה מסוימת, אבל כמפקד 443 התקשר אליי ואמר לי שתפסו אותם בתאילנד זה היה כמו… ירדה לי אבן מטורפת״.

הצלחת לנהל משפחה או חיים כרגיל?

״אני זוכרת את עצמי במסיבות יומולדת. כל הזמן עם הטלפון. כן. אני מאוד יודעת לעשות גם וגם וגם. הראש שלי היה בתוך הטלפון, אבל היה יום הולדת 60 לאיזה חבר שהגיע מחו״ל, וכולם היו רגילים שאני כל הזמן בעיניי עבודה״. 

וברגע שהאירוע נגמר, מה עושים?

״נושמים. זה היה 7 בבוקר, הוא העיר אותנו, ואמרתי לראם בתחושה שלי שכל הגוף שלי שחור כאילו הרביצו לי. תחושה מאוד מוזרה, לא הרגשתי אותה עוד פעם חוץ מאחרי ה-16 יום האלה. היו לי הרבה משברים בבנק, כזה לא היה״. 

את כל הספינה הזו הזזת להקמה של פפר וחיבור לעולמות הטכנולוגיה. איך עשית את זה?

היה לי רצון פנימי להפוך את הבנק למדהים. רציתי להיות מספר אחד, אבל זה לא היה לי הכי חשוב. זה שהפכנו להיות החברה עם השווי שוק הכי גדול בישראל היה בונוס. זה קרה כי טבע ירדה, ועברנו את בנק הפועלים וזה גם היה מרגש, אבל זה לא היה הטריגר. מה שדחף אותי היה לקחת בנק שהיה אז בן 110, הרבה יותר זקן ממדינת ישראל, הבנק של העם היהודי כחלק מהחזון של הרצל משנת 1902. הרבה השתנה, אבל המהפכה הדיגיטלית צריכה לשנות ארגונים, וארגונים שלא יעברו אותה לא יישרדו. היום אני עושה את המהפכות האלה ומדברת עליהן. הייתי בכללית ובאיכילוב ודיברתי על זה, וגם בעולם, עם מודיז, אמדוקס, כל מיני גופים שהם בכלל לא ישראלים. כולם עוברים טרנספורמציה דיגיטלית. אנחנו עשינו את זה בשלב מאוד מוקדם״. 

יש ארגונים שאפילו להטמיע מאנדיי זה מורכב.

נכון. אנשים היו אומרים לי שלא עשינו טרנספורמציה דיגיטלית, אלא שינוי תרבותי. יש פרופ׳ בהרווארד שעשה על זה קייס סטאדי, וכשהייתי באה ללמד איתו הוא תמיד היה אומר שזה שינוי תרבותי. הוא מלמד מנהיגות. הם לא רואים את השינוי של הדיגיטל כפואנטה. המטרה לא הייתה להטמיע כלים דיגיטליים. אבל בסוף מה זה כלים דיגיטליים? הם רואים את הדיגיטל ככלי, אבל האתגר הוא סביב התרבות. זה לקחת גוף שהוא מאוד מסורתי, שהעובד הממוצע עם ותק של 25 שנה, ולקחת את הספינה הענקית הזו ולהזיז אותה לאט לאט כך שתשוט לכיוון אחר. זו חוויה מהממת בשבילי, זה מה שנשאר לי מלאומי. שלקחנו את הספינה והסטנו אותה לכיוון אחר, והיום היא כבר שטה לכיוון האחר. האתגר הוא לשכנע את האנשים שזה יקרה. אנשים חושבים שאם אתה מנכ״ל כולם יעשו מה שאתה אומר. כדי שזה יקרה אתה צריך לשכנע ולהביא את האנשים איתך, שיהיו חלק מהתהליך. כשאני מאמינה אני טובה בלשכנע, וכשאני מסתכלת על מה עשיתי כל השנים האלה, שהייתי מדברת עם העובדים והמנהלים ובנק ישראל, יש המון אנשים שקשורים לדבר הזה כדי שזה יקרה, ובכל פעם הייתי נתקלת במחסום אחר, אבל הייתה לי את האמונה שאת זה צריך לעשות, לקחתי את כל יכולת השכנוע שלי, ובמשך כל השנים כל הזמן דחפתי לשם״.

רציתי משהו אישי. את מנכ״לית בנק, בפרונט, והייתה מתקפה גם על המשפחה והילדים. איך מתמודדים עם דבר כזה?

זה לא נעים. אפילו יותר גרוע. יש רגעים שאתה שואל את עצמך אם המחיר שווה את זה. כשאני משלמת את המחיר אני לא שואלת את עצמי אם זה שווה, כי זה מגיע עם התפקיד. אבל כשמגיעים לילדים שלך זה מזיז אותך לכיוונים אחרים. היו רגעים ששאלתי את עצמי אם זה שווה את זה. שזה הוציא אותי מהאיזון, אבל זה לא שהחלטתי ללכת. הבת הגדולה שלי, שהיא העיקרית שסבלה, התגלתה כעמידה. גם כשהיו דברים מאוד קשים, כשחילקו בבית הספר פליירים על כל השולחנות והכסאות שדנה לא אשמה שאמא גנבת, אירוע שאותי טלטל, היא אמרה לי ׳אמא, נו באמת, אף אחד לא חושבת שאת גנבת, תירגעי׳. אבל כשאני מקלקלת מסיבת סיום שמינית והיה בכי היסטרי בבית איבדתי את זה והגעתי לבית משפט תוך כמה שעות עם צו הרחקה. כל מה שהיה בבית משפט זה גם, חוויות לא נעימות. אתה מאשים, אבל זה לחזור לכל האירוע. זה ממש לא נעים, זה היה אירוע מאוד לא נעים״.

בסוף המעבר הכי משמעותי שעשית היה לעזוב את בנק לאומי. איך מקבלים החלטה כזו? למה לעזוב?

תמיד שואלים אותי מה ההחלטה הכי קשה שקיבלת בבנק לאומי, ואני אומרת לעזוב. זה היה בית שאי אפשר לתאר. הדם הזה של בנק לאומי ממש זרם לי בגוף. אם מישהו היה אומר משהו רע על הבנק זה כאילו אמרו על הילדים שלי. זו הייתה החלטה נורא קשה ללב ולרגש, אבל בראש היא הייתה לי מאוד ברורה. לאומי הפך להיות אחרי 5 שנים הבנק עם השווי שוק הכי גדול. הוא הכי הצליח והיה הכי והכי והכי, והרגשתי שעשיתי את זה ועכשיו אני בעיקר נהנית. נכון, אני ממשיכה לעבוד, אבל זה לא כל כך קשה לי, העובדים אוהבים אותי, ופתאום הכל נורא נעים. הייתי בת 50, ואמרתי לעצמי אוקיי, האם את רוצה לחמם את הכסא הזה ולהנות ממנו לנצח? אני לא באמת טובה בלהיות בקומפורט זון שלי. אז כן, לא עזבתי מיד כשהבנק הפך להיות מספר אחד, אבל המחשבה מתחילה להתגבש בשלב הזה. הבנתי שאני רוצה לעשות עוד דברים בחיים שלי, אבל אני צעירה מדי בשביל שזה יהיה זהו. אם ככה, צריך לתכנן הלאה. הייתה חברות קרובה עם נדב אחרי האירוע של הסחיטה, והם בנו משהו מדהים בעולמות הסייבר. ברור שאם אני לא עוזבת את הארץ, שזה היה פרק קטן של התלבטות כי אני לא באמת בנויה לזה, אז הצעות שעלו לנהל בניו יורק ירדו מאוד מהר. הבנתי שמה שאני הכי אוהבת זה פינטק, והרעיון היה שיש משהו מקסים ומוצלח ומיוחד שנבנה ב-team 8, ורציתי להעתיק את זה לעולמות הפינטק. כל הרעיון היה שיאללה, מתחילים לעשות משהו ביחד ובונים גרופ גדול ורציני, ואנחנו שם. היום אנחנו לא רק סייבר, אנחנו גם בבריאות דיגיטלית ופינטק וזו קבוצה מאוד מעניינת ואחרת. שם אני נמצאת במקום שהוא ממש לא איזור הנוחות שלי. זה איזור אחר לגמרי ממה שהכרתי, וזה גם נורא מאתגר, וגם משמח אותי, שזה לא קל לי״.

התחלת לעבוד עם יזמים מאפס. תספרי לנו איך זה, ואיך את מחליטה עם מי ללכת?

למדתי גם פה, בחלק מהמקומות בדרך היותר קשה, אבל למדתי את מה שלמדתי בלאומי. זה הכל האנשים שאתה בוחר. אם אתה בורח יזם לא נכון זה לא יעבוד. אם היזם נכון, נתקן ונסדר, הכל אנשים. גם בבנק זה היה ככה. הבנק הצליח כמו שהוא הצליח כי הייתה הנהלה וואו. למדתי את מה שכבר ידעתי. היזמים חייבים להיות חכמים, אבל צריך אנשים שיודעים באומץ להתמודד עם בעיות. יזם קם כל יום ונתקע בקיר אחר. זה כמו מישהו שמנהל ארגון גדול. כולנו נדרשים להיות עם תושייה, אומץ להתמודד, לקבל החלטות קשות וללכת קדימה, וזה מה שאני מחפשת ביזמים: אנשים טובים וערכיים עם נחישות וכוח להתמודד, והמודל שלנו שונה. הם יושבים איתנו בקומה, הם ממש לידינו, ואנחנו שם בשבילם, כל הצוות. זו חוויה נהדרת. יש משהו מאוד מיוחד להיות בפוזיציה הזו. בפסח הראשון שהגעתי ל- team 8 ביקשו ממני לברך, אז אמרתי מה נשתנה אצלי. הייתי רגילה להיות מהצעירה בחדרים, מהחכמה בחדרים. הגעתי ל-team 8 ואני כבר לא מהחכמים ומהצעירים. אני מוקפת באינסוף כישרון ויכולות ואייקיו, חלק מהם בגיל של הילדים שלי. זה אחר״.

איפה ה-7 באוקטובר תפס אותך?

בחופשה ביוון בסוכות, כמו הרבה ישראלים. זה תפס אותי כישראלית שמאוד מחוברת למדינה הזו, כשעזבתי את הבנק היו הצעות לתפקידי מנכ״ל בניו יורק אבל לא באמת שקלתי. אני ישראלית וציונית. בית חילוני מאוד ישראלי. לנו אין ארץ אחרת בעיניי. זה כל כך ברור שזה שלנו ושזה הדבר היחיד שיש לנו. וכשאני רואה את זה היום ומה קורה לנו, זה מאוד קשה לי. אני חושבת שחלק גדול מהנזק עוד לא ראינו. כששואלים אם משקיעים ברחו אז לא, אבל כשסגרנו את הקרנות זה היה בחודשים הראשונים של ה-7 באוקטובר וכולם הניחו שהדברים יסתדרו. אז הם לא מסתדרים בכל המישורים: חטופים, מלחמה, צפון, דרום, שלא לדבר על המצב החברתי. אבל אני כן אגיד משהו אופטימי - אני בטוחה שזה יסתדר. אני לא יודעת מה יהיה הטריגר שיסדר את זה ויביא את הדברים למקום הנכון, אבל אני מאמינה שזה יקרה מסיבה אחת פשוטה: יש פה עם מדהים, ורואים את זה באירועי 7 באוקטובר ואחרי. אנשים שמוכנים לעשות הכל בשביל המדינה, והעם הזה, אין לו שום מקום אחר. אין. ולכן אנחנו נסדר את זה. יהיו נזקים בדרך, כואב הלב לראות את המחירים. אבל בסוף אנחנו מגיע למקום הנכון. אני לא חושבת שלא נהיה פה, אני אפילו לא מעלה את זה בדעתי״.

***
ההחלטה - בשיתוף d&b