עדי כהן הייתה על המסלול להצלחה. אחרי שסיימה את הלימודים היא הצליחה לבסס את עצמה כאדריכלית במשרד מוכר והייתה בדרך למעלה. אבל משהו בה לא התחבר לשגרה, למשרד ולעבודה הרוטינית. היא הבינה שהעבודה היומיומית שונה מאוד מהלימודים והמקום ליצירתיות הוא מאוד מוגבל. יום אחד, אחרי שנפרדה מבן הזוג שלה ונמאס לה מהרעש בתל אביב היא החליטה פשוט לעזוב הכול ולהתחיל להסתובב בעולם.

כשהתחילה במסע היא הבינה מהר מאוד שהיא יכולה להמשיך לעבוד כאדריכלית וביססה מקצוע חדש – אדריכלית נוודת. היא יסדה את 'ניו מובמנט' – סטודיו אדריכלות המעצב פרויקטים ייחודיים ברחבי העולם, הפכה למרצה מבוקשת והיא משתמשת בהשראה שהיא מקבלת מכל מקום שבו היא נמצאת לפרויקטים שעליהם היא עובדת.

"בעצם הכוכבים התיישרו בשורה וכמה דברים קרו ביחד", היא מספרת בריאיון ל-Business. "אני והאקס החלטנו להיפרד ועברתי לדירה בתל אביב ומולי התחילו ברחוב עבודות - 24 שעות של קדיחות. התחרפנתי שם ושום דבר לא עזר, אז עברתי לדירה אחרת, שם היה יותר טוב אבל בסופי שבוע היה מועדון שהרעיד את כל הדירה. במקביל, חבר קרוב שלי נפטר מסרטן. היה לנו עץ קבוע בפארק הירקון שהיינו יושבים לצידו ומדברים. סיפרתי לו על הרצון לטייל בעולם והוא תמיד היה שואל אותי 'אבל למה את רוצה? אמרתי לו שאני רוצה להסתובב ולחוות מקום שונה לחלוטין ממה שאני מכירה ולראות איך זה מרגיש".

"כל הרכוש שלי נכנס במזוודה". הציוד של עדי כהן

"כשהוא נפטר חשבתי לעצמי עד מתי אני צריכה לחכות כדי לאהוב לקום בבוקר", היא משחזרת. "הרגשתי שאני חיה על 10 אחוז ועניין אותי איך ירגיש להיות קרוב ל-100 אחוז. כל פעם שהעליתי את החפצים שלי במדרגות אמרתי לעצמי מה אני צריכה את זה? ופשוט הגעתי למסקנה שזה הזמן. מכרתי את הכול ופשוט הלכתי. כשסיפרתי לאנשים כולם חשבו שהשתגעתי, אבל אז הם שאלו אותי 'מה את עושה עם הספה'".  

כהן מספרת שלוותר על הכול היה מאוד משחרר מבחינתה. "לא חשבתי שאני אמשיך לעסוק כאדריכלית", היא מודה. "אבל אמרתי לעצמי, שאם מה שאני עושה עכשיו זה אדריכלות - אז לא תודה. החלטתי שאני פשוט חייבת לנסות. כל הרכוש שלי נכנס במזוודה אחת, זה נורא משחרר".

איך הגיע הלקוח הראשון שלך בחו"ל?

"הייתי ביפן והכרתי זוג ניו זילנדים שקנו מלון", היא משחזרת. "נפגשנו בבית קפה וראו שאני מתעסקת בתוכנות של אדריכלות, אז הם שאלו אותי אם אהיה מוכנה לבוא לתת להם ייעוץ על המלון שלהם. אמרתי להם 'בטח'. הם רצו לבטל את הלובי ולעשות רק חדרים 'כי אף אחד לא משתמש בלובי', הם הביאו אדריכל יפני שאמר להם שזה רעיון מצוין. אני אמרתי להם 'אתם משוגעים? מה פתאום'. הלובי היה פשוט מוסתר אבל אנחנו הבלטנו אותו. אחרי זה גם הלכתי איתם לקנות כלים, כי הם פשוט הביאו דברים מאיקאה. מי רוצה להיות ביפן ולשתות מכוס של איקאה? לקחתי אותם לחנויות יד שנייה וקנינו כלים מסורתיים בגרושים, הלכנו ביחד וקנינו".

עדי כהן באחד הפרוייקטים שתכננה בסיאטל
עדי כהן באחד הפרוייקטים שתכננה בסיאטל

כשכהן סיימה את הפרויקט היא המשיכה הלאה והייתה בטוחה שהיה מדובר במשהו חד פעמי. "התחלתי לעשות ביפן 'קאוץ' סרפינג' ולהתארח אצל אנשים וזו הייתה חוויה תרבותית מטורפת. הגעתי לזוג שגרו בעבר בסן פרנסיסקו וחזרו ליפן. הם גרים בעיירה קטנה שנקראת אושימדו והם היו חלק מקבוצת יזמים שפעלו על מנת להחזיר אנשים לכפרים שמתרוקנים. יש שם בניין יפיפה שהיה פעם בית חולים והם רצו לשכנע את העירייה שיתנו להם את הבניין, וגם הם ביקשו שאייעץ להם".   

 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Adi Cohen (@nomad.architect.me)

 

אחרי הפרויקט השני כהן עזבה את יפן ונסעה לתאילנד, שם היא החליטה לכתוב פוסט בפייסבוק ולהציע את שירותי האדריכלות שלה. "פשוט כתבתי 'היי אני עדי ואני אדריכלית, אני פה בשבועות הקרובים ואם מישהו צריך ממני משהו דברו איתי'", היא משחזרת. "אנשים באמת דיברו איתי. אמרתי לעצמי 'אין לי אפילו אתר, למה אנשים מדברים איתי?'".

"הרגשתי שאני חיה על 10 אחוז ועניין אותי איך ירגיש להיות קרוב ל-100 אחוז. כל פעם שהעליתי את החפצים שלי במדרגות אמרתי לעצמי מה אני צריכה את זה? ופשוט הגעתי למסקנה שזה הזמן. מכרתי את הכול ופשוט הלכתי. כשסיפרתי לאנשים כולם חשבו שהשתגעתי, אבל אז הם שאלו אותי 'מה את עושה עם הספה'".  

אחרי תאילנד כהן הבינה שיש לה באמת סיכוי להמשיך לעסוק כאדריכלית וגם להסתובב בעולם. "אחרי תאילנד חזרתי לתקופה קצרה בארץ ואמרתי לאבא שלי שנראה לי שעליתי על משהו", היא מספרת. "יש מצב שאני גם יכולה להסתובב בעולם וגם לעסוק במקצוע. הוא הבין שאני לא זורקת את מה שעשיתי עד עכשיו לפח, אלא שפשוט אני מוצאת דרך אחרת לעשות את זה".

אז למה באמת אנשים פונים אלייך?

"קודם כל אני לא מתביישת להגיד את מה שאני חושבת", היא מסבירה. "הדבר השני הוא ששמתי לב שמה שמקשר את כל הלקוחות שלי זה שגם הם אנשים שמסתובבים בעולם. הם התאהבו במקום ורוצים לעשות משהו שגם מביא שכבה גלובאלית וגם מכבד את הייחודיות של המקום, וכאן כנראה אני נכנסת".

"זו באמת תעלומה מבחינתי", היא מודה. "את הלקוח הראשון שאי פעם היה לי פגשתי במעלית. הייתי סטודנטית. שנינו יצאנו מהעבודה, הוא אמר לי 'יצאת ממשרד האדריכלות? בדיוק זכיתי בקרקע במכרז'. הגענו למטה היה לנו 24 קומות לרדת ואמרתי לו רוצה שנשב לקפה? תספר לי עוד וכך נוצר הקשר".

היא מספרת שהיזם נורא התלבט אם לקחת אותה כי לא היה לה ניסיון: "בסוף הוא אמר לי משהו נורא יפה. 'כשאני הייתי צעיר כולם רצו ניסיון ולי לא היה, בסוף מישהו אמר לי שהוא ייתן לי את ההזדמנות ויום יבוא והוא יעביר את זה הלאה', הוא גם קיבל מחיר טוב בוא נודה".

אחרי תאילנד היא חזרה לארץ ובנתה אתר אינטרנט. "כל שנה פתחתי אתר חדש כי הבנתי יותר טוב מה אני מספקת", היא מסבירה. "ראיתי שהדבר הכי נכון בשבילי הוא שאני אעשה פיתוח רעיוני ושהלקוחות ידאגו לביצוע. זה מאוד דומה למודל שבו עובדים משרדי האדריכלות הגדולים בעולם, הבנתי שאני גם יכולה לעשות את זה וזה התגלגל משם".

אז מה את בעצם עושה? מה מייחד אותך?

"אני עוזרת לאנשים להפוך רעיונות למרחבים", היא אומרת. "שאלתי את עצמי הרבה פעמים ואני עדיין מנסה לענות על זה. אני כל הזמן מחפשת משהו על זמני, לא טרנדי, שמהווה ביטוי ייחודי לכל פרויקט. אני מטיילת הרבה בעולם והתחלתי לחקור מה גורם למקום מסוים להרגיש לנו טוב ואת הידע הזה אני מביאה לעבודה. הפכתי את הרעיון הזה לכלי, בהתחלה דרך אינטואיציה ואז דרך מחקרים".

מה מייחד את צורת החשיבה שלך?

"אני חושבת שלהיות במקום של לא לפחד שיש יותר שאלות מתשובות", היא עונה. "אם לא הייתי 'זורקת את החיים שלי לפח' לא הייתי מגיעה לזה. מקצוע של אדריכלית נוודת לא היה קיים, הייתי צריכה להמציא אותו, אבל בחיים לא הייתי יודעת את זה מראש. החיים בחוסר ודאות הובילו אותי למקומות הכי מדהימים בחיים שלי. זה תמיד ריקוד באפלה, בגלל אורח החיים שלי פגשתי כל כך הרבה אנשים שהובילו אותי למקומות האלה, אם הייתי נשארת הייתי כל הזמן באותו מעגל".  

"אני עובדת בצורה שונה. הצוות שלי לא מבוסס מיקום, מדובר באנשים מכל העולם. אני יוצאת לציד באינסטגרם, מחפשת אנשים מוכשרים ושואלת אותם אם הם רוצים לעבוד איתי. זה כיף. בכל פרויקט אני יכולה להרכיב צוות ייחודי לו. אני לא צריכה להסתפק במי שגר קרוב אליי".

כהן מספרת שבעקבות החשיפה שלה לאנשים שונים עם תפיסת עולם שונה היא קיבלה כלים מעולמות אחרים שמשמשים אותה במקצוע. "אני עושה למשל Design sprint", היא מסבירה. "משהו שלקוח מעולם פיתוח האפליקציות. אנחנו מגיעים לשטח, בודקים אותו ואז יושבים לסיעור מוחות ומקצרים תהליך תכנוני של חודשים לימים. לא עושים את זה באדריכלות, אבל למה לא? אנחנו תמיד עושים מה שאנשים מסביבנו עושים אבל לא שואלים את עצמנו למה בכלל עושים את זה ככה?".

מהו המבנה האדריכלי האידיאלי?

"כל דבר שאתה בא איתו במגע משפיע עליך", היא מסבירה. "פיזית, מנטלית ורגשית. זה משפיע על המחשבות, על הדרך שבו אתה תופס את המקום. אנחנו לא עוסקים מספיק במרחב שבו אנחנו נמצאים. אנחנו מתאמנים, אנחנו דואגים לתזונה, לבריאות ולא מדברים על האופן שבו המרחב משפיע על כל הפרמטרים האלה. יש כלים להכול.

 

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Adi Cohen (@nomad.architect.me)

 

כהן מציינת כי אין נוסחה אחת למבנה אידיאלי. "יש לנו למשל נטייה להיצמד לקירות, זה משהו אבולוציוני", היא מסבירה. "כשאתה צמוד לקיר את מרגיש מוגן מהאיומים. אני כל הזמן שואלת שאלות. מה גורם לי להיכנס למסעדה מסוימת? באילו רחובות אנחנו בוחרים להסתובב בהם כשאנחנו בחו"ל? יש תחושת הגנה שטבועה בנו ואפשר להשתמש בזה כדי לגרום לאנשים להרגיש יותר נוח באמצעות אדריכלות. לא סתם אנשים נמנעים מלשבת עם הגב לדלת. בגלל האופן שבו התפתחנו, טבועים בנו דפוסים אבולוציוניים המובילים אותנו לבחירות והתנהגויות מסוימות במרחב. אפשר להשתמש בארכיטקטורה כדי להשפיע על האופן שבו אנשים מרגישים, פועלים ויוצרים קשרים חברתיים".

איך את חווה את השוני בין המקומות שאת מגיעה אליהם?

"אני נמצאת בשכבה של אזרחי העולם שמרגישים שהעולם הוא מגרש המשחקים שלהם", היא אומרת. "יוצרים מציאות שהיא נורא אחרת. זה מאוד מרחיב את הראש. הדבר הראשון שאתה עושה כשיש לך חופש הוא ללכת למקומות הכי רחוקים בעולם, כי אפשר ולמה לא. אבל אז אתה נהיה בודד, ומתחיל לשאול את עצמך איפה יש עוד אנשים שיהיה לך מכנה משותף איתם, ואז הולכים למקומות ופוגשים נוודים כמוך ונוצרת קהילה".

איך זה מרגיש להיות נוודת דיגיטלית? בכמה מקומות ביקרת?

"אני לא ספרתי", היא אומרת. "יותר חשוב לי המקומות שבהם הרגשתי בבית. לטעום מקומות בעולם זה דבר נפלא, אושר בלתי נתפס. תמיד רציתי לעשות את זה והייתה נקודה שחשבתי שזה כבר לא יקרה. יש את ההיבט הכלכלי, שיש לך יותר חופש להתאים את ההוצאות ואתה יכול להגדיל את נקודת המבט שלך, להכיר מקצועות, סיפורים ואנשים שונים לחלוטין ממך – שבחיים לא הייתי פוגשת אותם. פתאום הבנתי שהאפשריות לא נגמרות". 

יש גם קשיים. מה הקושי הכי גדול באורח חיים כזה?

"המרחק מהמשפחה. הייתה למשל סיטואציה משפחתית שמישהו הרגיש לא טוב ואתה שואל את עצמך מתי הזמן לעזוב הכול ולבוא? המשפחה מאוד חשובה בסדר העדיפויות שלי. אני כל הזמן חושבת איך לפנות עוגנים בשנה שבהם אני פוגשת את המשפחה. אנחנו לא יודעים כמה נשאר לנו להיות ביחד, וזה סיכון להיות רחוק".

ומה לגבי זוגיות?

"אני מחפשת את הפרטנר שלי", היא מצהירה. "יש קריטריונים. קודם כל הוא צריך לעבוד מרחוק ושירצה לטייל איתי בכל העולם. שלא ייבהל מזה שאני אישה הרפתקנית".

מה הדבר שאת הכי גאה בו?  

"אני הכי גאה ביכולת לעסוק במה שהכי מעניין אותי. יש לי יום בשבוע שבו אני לומדת ומעמיקה את הידע. כי אני רוצה ותמיד יש עוד מה ללמוד. זה מתנה, להמשיך לשכלל את הכלים שלי כדי להיות יותר טובה. אני רואה את ההקבלה בין איך שגדלתי על איך אמורים לחיות ולגור לבין המסע שלי לצאת מהסטנדרט ומה הרצון שלי לעשות בעולם. יש אינספור צורות לחיות – גדלתי במודיעין, מקום מאוד שבלוני".  

מה הטיפ שלך להצלחה?

"אם תעשה רשימה של כל הדברים שאי פעם גרמו לך להחסיר פעימה, שנשארו איתך והציתו בך ניצוץ, ותניח אותם על מסמך אחד תוכל להבחין בתבניות. התבניות האלו הן הנושאים שהכי קרובים ללב שלך - אלה הדברים שהכי טוב לרכז בהם את המאמץ".