יותר ויותר בתי עסק בוחרים בשנים האחרונות להקרין לקהל הלקוחות שלהם אירועי ספורט בשידור ישיר. התופעה מתעצמת במיוחד בתקופות של טורנירים, גדולים כמו המונדיאל, אליפות אירופה והיורו. ניתן למצוא בתי קפה, מסעדות וברים רבים (לעיתים אפילו פיצוציות) שמקרינים את האירוע על גבי מסך המופנה לחלל בית העסק כדי למשוך את קהל הלקוחות. אלא שהדבר הדבר עלול להוות הפרה של זכויות יוצרים, ולהוביל לתביעות ולתשלום פיצויים בסך עשרות עד מאות אלפי שקלים.

כך, בית המשפט המחוזי בתל אביב חייב ב-2019 בעל עסק למכירת המבורגרים בגבעתיים לשלם לקבוצת צ'רלטון פיצויים בסך 18 אלף שקלים בגין הקרנת משחק כדורגל בין מכבי תל אביב לאיינטרכט פרנקפורט במסגרת הליגה האירופית. הקבוצה תבעה את העסק לאחר שזה שידר על גבי מסך טלוויזיה בתחומו את המשחק. בעל העסק טען להגנתו כי המשחק שודר בערוץ הראשון – ערוץ חינמי המיועד לצפיית הציבור – ועל כן הקרנתו אינו מהווה הפרת זכויות של בעלי היצירה.

בית המשפט השלום קיבל את עמדת בעל העסק וקבע כי המחוקק לא מצא להגביל את זכות הציבור לקלוט ולצפות בשידור הציבורי, גם כשהצפייה נעשית בפומבי. אלא שבית המשפט המחוזי הפך את פסק הדין וקבע כי העובדה שהמדינה מבקשת לעתים לאפשר לציבור גישה חופשית לשידורים נבחרים – כמו משחקי כדורגל מרכזים – אין בה כדי להצדיק את הפגיעה בזכויות היוצרים. פסיקות מאוחרות יותר של בתי המשפט אישררו קביעה זו, וכיום מקובל לראות גם שידור אירועי ספורט בערוצים "חינמיים" כהפרת זכויות יוצרים.

השידור הוא המוצר

עו"ד מתן כרמל, עורך דין בכיר בקבוצת ליטיגציית קניין רוחני במשרד פרל כהן צדק לצר ברץ, מסביר כי דיני זכויות היוצרים אינם מגנים על אירוע הספורט כשלעצמו אלא על התיעוד והצילום שלו, שכן שידור חי של אירוע ספורט כרוך בהפקה מורכבת בעבודה של גורמים רבים, בהם שדרנים, פרשנים, צלמים, במאים ועוד. הפקה זו מייצרת חוויית צפייה ייחודית עבור מי שאינו נוכח באירוע עצמו.

עו
עו"ד מתן כרמל|צילום: ניקי ווסטפל

בתי המשפט בישראל קבעו בשנות ה-80 כי מארגני אירוע הספורט (FIFA, UEFA, Premier League ואחרים) הם בעלי זכויות היוצרים בתיעוד וצילום האירוע. אותם בעלי זכויות מספקים לגופי תקשורת ברחבי העולם רישיונות בתשלום לשידור אירועי הספורט. אלו נמכרים לחברות הכבלים והלווין, שמשדרות את האירועים לקהל הרחב. בעלי הרשיונות אוכפים את הזכויות בשם בעלי הזכויות, ומוודאים כי האירועים אינם משודרים ללא רשות. האכיפה נעשית לפעמים באמצעות חוקרים פרטיים שמגיעים לבתי העסק במסווה של לקוחות ומצלמים ומתעדים את הקרנת השידורים האסורה.

לדברי כרמל, בתי המשפט הבחינו בין צפייה מותרת של בעל העסק להנעמת זמנו הפרטי לבין "ביצוע פומבי" אסור (כהגדרת המונח בחוק זכויות יוצרים) של אירוע הספורט לקהל הלקוחות. הם קבעו כי שידור משחק על מסך גדול המותקן על קיר בית העסק המופנה לאיזור מיועד לישיבת הלקוחות (ולא למשל על מסך פנימי המיועד לעובד בלבד הוא בבחינת ביצוע פומבי אסור.

אי ידיעה אינה פוטרת מעונש

בעלי עסקים שנתבעו על הפרת זכויות יוצרים טענו במקרים מסוימים כי לא הייתה להם כוונה לעשות זאת. לפני כשלוש שנים, בעל שניצליה במודיעין נתבע על הפרת זכויות יוצרים בגין שידור משחק כדורגל בין קרואטיה לספרד. בעל השניצלייה טען שהעובד שלו, בן 16, השתעמם במשמרת ופתח את הטלוויזיה כדי להעביר את הזמן, ואף השתיק את השמע כדי לאפשר לסועדים לשמוע מוזיקה ברקע. בית המשפט לא קיבל את הטענה וקבע כי גם אם העובד לא ידע ולא היה עליו לדעת כי מדובר ביצירה המוגנת בזכויות יוצרים - בעל העסק היה צריך לדעת זאת.

עם זאת, כרמל מסביר כי נסיבות מסוימות עשויות להוות שיקול מקל בקביעת סכום הפיצוי. אלו כוללות למשל הפרה של חלק קצר מאירוע הספורט ולא של כולו, הקרנה שנעשתה לקהל מועט של אנשים, או תום לב של המפר.