ברוכים הבאים למבדק העצמי "האם אתם זקנים?". שאלה ראשונה: מה התשובה הנכונה לשאלה "מה? מה נשמע?". קחו את הזמן, אני אחכה. אם לא עניתם "מצוין, מה איתך?" או לפחות "מרגיש נפלא", זה כנראה הזמן להשלים עם הגיל שלכם ולהתחיל לאהוב סודה. אם בכל זאת הצלחתם לזהות את הפזמון המדבק של "מרגיש נפלא" כנראה שאתם עדיין בגיל שבו רוקדים בטיקטוק, או שאתם מבוגרים מביכים שחשוב להם להיות מעודכנים. גם במקרה הזה אין לכם מה להתבייש, אתם ממש לא לבד.
בזמן שבארה"ב אפליקציית טיקטוק הפכה למקפצה כמעט מיידית לפסגות המצעדים, אנחנו בישראל, כהרגלנו, בפיגור קל. "מרגיש נפלא" של נורוז ובוי אצ'י הוא דוגמה קלאסית. הוא הפך מהר מאוד למם שהדביק גם את אייל גולן ודניאל גרינברג (השניים צילמו סרטון ליפסינק קצר) ואת סטטיק ואסף אמדורסקי (שנהגו לשיר אחד לשני את הפזמון במהלך פרקים של "הכוכב הבא"), ובכל זאת לא נספר על ידי הרדיו. זה בסדר, כי הקהל של השיר הזה לא ממש סופר את הרדיו.
לפני חודש וקצת בחרנו כאן במאקו את "מרגיש נפלא" כאחד מעשרים השירים המשמעותיים של התקופה, אבל נורוז (אור נורוזי, בן 20 מהרצליה) ובוי אצ'י (אליאור אנטווי, בן 23 מתל אביב) הם יותר מוואן היט וונדר. האי.פי הטרי שלהם מציג את הסטייל המוזיקלי המחודד שלהם – טראפ קל לעיכול עם קריצה הומוריסטית ושמות שירים שאפשר לקרוא כענן האשטאגים טבעי של זרם תודעה צעיר – "אין מצב", "מזתומרת", "אי אי אי" וכמובן "מרגיש נפלא".
אני חייב להתחיל בשאלה המתבקשת - מה נשמע?
נורוז: "מרגיש נפלא".
אצ'י: "סבבה".
נפלת.
"כי אני מכחיש את זה. אני אוהב להאמין שבאמת אכפת לאנשים מה נשמע".
נורוז: "אני כבר במצב שהמוח שלי מתוכנת לענות ככה אם אני רוצה או לא, ואני גם באמת מרגיש ככה".
איך נולד הפזמון הזה?
"אצ'י אמר לי שהוא רוצה לעשות ביט פשוט ומוזר, ביט הזוי. ישבנו במרפסת וחשבנו על מה יהיה הפזמון, ואמרנו שאולי יהיה מגניב שזה יהיה דיאלוג. התרגשתי מהרעיון הזה, חשבתי שאו שזה יהיה הדבר הכי טוב בעולם, או שזה יהיה נורא".
אצ'י: "שזה בערך כל הדברים שאנחנו עושים, שזה יהיה ממש טוב או ממש רע, אבל שזה יהיה מוזר. זו המטרה".
חשבתם שזה יהיה להיט?
אצ'י: "אני לא ידעתי שהוא יתפוס ככה, שיבינו את הקטע של זה כמו שהבינו. הרגיש לי שאנשים לא יקלטו את הקטע, שזה מוזר, שאנשים יפספסו את זה".
נורוז: "חשבתי שבגלל שהשיר נקרא 'מרגיש נפלא', אז מי שבמוד חיובי ובאנרגיות נכונות להבין את השיר יעוף עליו, ומי שלא, לא. וזה בסדר".
איך הרגשתם כשראיתם את אייל גולן או אסף אמדורסקי מתייחסים לשיר?
אצ'י: "אני אישית מרגיש כמו טרול, כי זה כאילו... לא יודע, מה, אייל גולן כאילו? זה מצחיק".
נורוז: "זה מושלם. זה מסוג הדברים שאתה מקווה שיקרו כשאתה מוציא שיר, אבל לא באמת מאמין שזה יקרה. ואז זה קורה וזה פסיכי".
אצ'י: "מאינטראקציה עם אנשים יותר בוגרים בתעשייה שאהבו את השיר, הבנתי מה הם אוהבים בזה – שהם לא מבינים את זה. והם עפים על זה, וזה מצחיק. זה מזכיר להם משהו צעיר וחצוף, ביסטי בויז כזה, למרות שאני מקווה שלא חושבים עלינו כביסטי בויז".
נורוז: "אנשים אוהבים לאהוב משהו, אבל לא במאה אחוז להבין אותו. כי אז הוא נשאר מעניין, חצי אניגמה, ואתה פשוט נהנה מזה כי זה הקטע באמנות. לא הכל צריך להיות מוסבר, כל אחד לוקח את זה לעולם שלו ורץ עם זה".
לי נראה שהקטע שלכם זה מוזיקה של דור ה-Z לדור ה-Z, ודווקא בגלל זה אנשים מבוגרים יותר נהנים מזה, כי הם רוצים להיות חלק.
אצ'י: "הם פשוט רוצים לעשות טיקטוק עם אשתם", הם צוחקים.
רגע, אז בואו נדבר על טיקטוק. מה גרם לזה להצליח דווקא שם?
אצ'י: "כי זה פשוט היה פשוט".
נורוז: "וזה לא פשוט להיות פשוט", הוא מרפרר, בכוונה או שלא, לשם האלבום של איילן גולן. "כשכתבנו את השיר לא חשבנו על טיקטוק, לא היה לנו טיקטוק ולא במאה אחוז הבנו מה זה. מצחיק שבדיעבד עשינו שירים שממש מתאימים לשם".
הדברים שמעבר לצחוק
הגבול שבין ה-Y ל-Z איפשר להם ליהנות משני העולמות. הם מספיק חצופים כדי לבטא את עצמם יצירתית כיאה ל-Z, אבל גם מתרחקים מהצהרות סטייל "קולו של דור" מהצד של ה-Y. הם אוטודידקטים שלמדו כמעט כל מה שהם יודעים מהיוטיוב, אבל גם אוהבים להתנסות במגוון רחב של תחומים וסגנונות ושיתופי פעולה שונים ומשונים. לוקחים את העשייה בשיא הרצינות, אבל את עצמם בקלילות מוחלטת. "כל הגל הזה של הראפרים הצעירים קצת טרולים", אומר לי נורוז. "זה דור כזה, לא צריך לקחת את עצמך כל כך ברצינות. רק כשאתה מספיק חופשי להיות קליל עם עצמך ולא לחשוב על כל דבר יכול לקרות קסם".
הקלילות גם עזרה לכם להתחיל לעשות מוזיקה, כי שניכם התחלתם עצמאית כחצי בדיחה.
נורוז: "התחלתי לכתוב מוזיקה בגיל 13 או 14, ואז החלטתי שאני רוצה לעבוד על אלבום. אבל מי יפיק אותי? טוב, אני אלמד להפיק. הוצאתי את השיר הראשון שלי בגיל 16, עבדתי שלוש שנים על אלבום, גנזתי אותו שלוש פעמים ועשיתי מחדש, כי אני גם הפקתי ומיקססתי ועשיתי מאסטר. זה נשמע בהתאם, אבל למדתי מהחוויה הזו המון".
אצ'י: "אני הייתי מכין ביטים בגיל 15 סתם ככה, ואז חבר, ליאור 'בוי צ'יקן', אמר לי בצחוק כזה 'שמע אחי, זה יהיה מדהים אם אני אהיה ראפר'. והוא כאילו הכי לא ראפר".
טוב, הוא קורא לעצמו בוי צ'יקן.
"זה היה השם שלי אגב, הוא גנב לי את זה. הכינוי שלי היה בוי צ'יקן. אחרי שנה הוא רצה את זה, אז שיניתי לבוי אצ'י".
מה זה אצ'י?
"היינו שיכורים ומטומטמים, אני לא באמת זוכר".
אני מזהה תמה חוזרת. נורוז, גם אצלך יש כמה בדיחות שיצאו משליטה?
נורוז: "האלבום הראשון שלי נקרא 'ק.ק.י', שהפירוש הוא 'קשקוש קרימינלי יצירתי'. זו בדיחה, אבל יש סוג של איזשהו קונטקסט מאחורי הבדיחה. זה פשוט הצחיק אותי בגיל 15".
זה עדיין מצחיק אותך?
"מצחיק אותי שזה הצחיק אותי. הכל בדיחות שיצאו משליטה".
אז מתי זה נהיה רציני מבחינתך?
"אני חושב שזה תמיד היה רציני מבחינתי, פשוט בגלל הגיל אמרתי, על מה אני אדבר? על המצב הכלכלי הקשה בארץ? המצב הבטחוני המסובך? אני ילד, זה יראה מוזר, לא אני, לא אותנטי, זה לא מה שמדאיג אותי נכון לעכשיו. אז פשוט בא לי לעשות מוזיקה שהיא פאן, שיהיה למי שישמע אותה כיף, שיצחק, שישמח. זו הייתה המטרה".
אז אתם בו זמנית גם ראפרים וגם קצת צוחקים על ההוויה הראפרית.
אצ'י: "אנחנו עדיין מחפשים איפה נוח לנו לא לצחוק. אתה עושה מספיק דברים בצחוק עד שאתה מוצא את הדברים שמעבר לצחוק. זה חשוב לאמן לעבור את השלב הזה".
ואיך הגעתם להתחבר לסצינת הראפ הישראלית? לשתף פעולה אחד עם השני?
"כולם היו באותם הופעות. יש הופעה של מישהו, כולם שם. עד היום זה קצת אורגיה של ראפרים. כל אחד יוצא קצת עם כולם".
נורוז: "בכללי, הדור שלנו מאוד בעד לשתף פעולה, להכיר, לנסות. אנשים שאני אוהב את מה שהם עושים, אז אני הכי שמח לשתף איתם פעולה. זה הקונספט של מוזיקה. אולי נשלב כוחות ונביא משהו חדש ומגניב שלא היינו יכולים לעשות לבד".
ואז סטטיק זיהה אותי בחנות בגדים
סצנת הטראפ הישראלית מורכבת מחבורה מגוונת של צעירים שמייצרים כאן ועכשיו מוזיקה שמתכתבת ישירות עם השם והעכשיו של אמריקה, ועדיין מצליחים לשים את טביעת האצבע המקורית שלהם על התוצר. מהסצנה הזאת יצא מיכאל סוויסה וגם אחד, דודו פארוק, שבכלל לא בטוח שתכנן לעשות ראפ עד שפגש לראשונה את ההרכב של אצ'י, LAF (כן, האלה עם בוי צ'יקן. אל תשאלו אפילו על השם של השלישי). "היינו רואים סרטונים של דודו באינסטגרם לפני שהוא עשה מוזיקה", מסביר אצ'י. "הוא היה מוכר רק מפה לאוזן, היו לו איזה אלפיים עוקבים, שעבורנו זה היה הרבה. אז שלחנו לו סרטון באינסטגרם שבו אמרנו לו 'אנחנו ראפרים, בוא איתנו לאולפן תעשה איתנו ראפ', כמו דבילים. והוא ישר אמר יאללה".
גם הפעם זה נשמע כאילו חצי הטרלתם אותו.
אצ'י: "כי לא ידענו מי הוא, מבחינתנו הוא היה דמות. הוא הגיע במדים, עפתי על כמה שהוא מוזר וחכם בטירוף. ואז הוא בא עם ורסים כתובים משלו, הוא באמת אחד האנשים הכי יצירתיים ויש לו ניצוץ לזה ברמה שלא ראיתי בחיים שלי, בן אדם שכל כך מעניינת אותו מוזיקה באופן כללי. הוא שומע הכל, דברים הזויים. אני לפעמים נוסע איתו באוטו והוא משמיע לי דברים שאפילו לא שמעתי על הז'אנר שלהם. הוא יודע לנגן על איזה מאתיים אלף דברים. פעם אחרונה שישבתי איתו היה לו את התוף מתכת הזה, פאנטם. שמע, הוא מנגן על זה כאילו הוא כל החיים עושה את זה".
נורוז, ראיתי בסטורי שלך שאתה חבר של עוד ראפר מפורסם, סטטיק. איך זה קרה?
נורוז: "נפגשנו בחנות בגדים, והוא זיהה אותי מ"מטהר אוויר", שזה היה מיינדבלואינג, והתחלנו לדבר ופשוט הייתה כימיה. אני לא שופט אנשים אף פעם לפני שאני מכיר אותם, כי אני יודע שאנשים אוהבים לדבר ולא בהכרח הכל נכון, אבל בו זמנית שמו של בן אדם הולך לפניו וכל בן אדם שהכיר את סטטיק אמר לי רק דברים טובים. כשהכרתי אותו הבנתי למה. אני חושב שכל ההצלחה שיש לו זה בגלל שהוא כזה צנוע וכזה גבר ובן אדם אמיתי, והוא אמסי אחושרמוטה, בתור בן אדם ששמע אותו עושה פריסטיילים שעות על גבי שעות, סטטיק הרבה יותר ראפר מהרבה ראפרים בארץ".
אצ'י: "מההיכרות הקצרה שלי איתו, הוא גבר רצח ומצחיק פיצוצים".
אז יהיה שיתוף פעולה מתישהו?
נורוז: "אני מקווה, אלוהים גדול".
לא כל אחד מוכן להרגיש נפלא
מעבר לשיתוף הפעולה המוצלח ביניהם, נורוז ואצ'י פועלים גם בנפרד. אצ'י מתמקד יותר בהפקה, והופך במהירות למפיק ראפ מבוקש במיוחד (ובשושו, גם לאחד הראפרים הכי אהובים על הראפר הכי אהוב עליכם) בעוד שנורוז מתפתח דווקא לכיוונים אחרים, על מסך הטלוויזיה של בני הנוער שלכם (למרות שתכלס הם רואים את זה בסמארטפון). בקיץ האחרון, למשל, הוא היה אחד ממנחי "הקומה האחרונה", תוכנית הקיץ של ערוץ TeenNick, ובעתיד הוא צפוי לצוץ בעוד סדרות נוער מצליחות. "אני מאוד נהנה ממשחק", הוא מודה. "מאוד נהנה לעמוד מול מצלמה. אני מסתכל על זה שקיבלתי את הברכה המדהימה הזו, שאנשים שמים לב אלי בעקבות המוזיקה שעשיתי, ואם בזכות זה אני יכול לעשות דברים מגניבים שתמיד רציתי, אז למה לא?"
אתה לא מקבל תגובות בסגנון 'מה ראפר עושה בערוץ שמיועד לילדים'?
"בדוק שקיבלתי, ואני גם מבין אותם, כי גם היה לי את הגיל הזה של 'נו מה, מה הוא עושה עכשיו תוכן לילדים? מה הוא כוכב טיקטוק עכשיו?', אבל אני ממשיך לעשות את מה שאני עושה, הכוונות שלי הן טובות ואתה לא יכול לרצות את כולם. אם יש לי מסר אחד להגיד להם זה שאני עושה את זה לטובת הכלל של מה שאני מייצג, כדי לעלות את זה רמה, להביא את זה למיינסטרים ולעשות את זה יותר ביג. בשביל כולם ובשבילי".
כבר שמעתי גם ביקורת מאנשים שלא אוהבים את סגנון הראפ שלך. זה מעניין אותך בכלל?
אצ'י: "אני מת על זה שזה בכלל מגיע לדיון, שיש אנשים שאומרים 'אני לא אוהב את הראפ שלו'. זה כל כך יותר גדול משציפינו שיהיה אי פעם. זה היה יכול להיות 'למי אכפת?', או שלא יאהבו בכלל".
נורוז: "אני יכול להבין את מי שלא אוהב את מה שאני עושה, כי אני מנסה לעשות משהו חדש, משהו שהם עוד לא שמעו. אני יודע שאני אוהב את מה שאני עושה, שהסביבה שלי אוהבת את מה שאני עושה, ושאם הם לא אוהבים אז הם אומרים לי וככה אני משתפר. עצם העובדה שבכלל מתדיינים על זה עושה לי טוב, כי אם כולם היו אוהבים כנראה זה לא היה מספיק מעניין. אני מאמין שביקורת של אנשים, אלא אם היא באה מקנאה, מתסכול, או סתם מלהיות הייטר כי החיים לא מחייכים אליך ואתה לא מוכן להרגיש נפלא".
אני מבין שאתה מנצל עד הסוף את המסרים בשירים שלך.
"פתגמים וסיסמאות, אני אוהב את זה. אני חושב בסלוגנים וסטיקרים. אני אוהב דברים אייקונים, דברים שכיף לזכור".
"ק.ק.י", למשל?
"לגיל 15 זה היה אייקוני".
אצ'י: "אנחנו פשוט יושבים בחדר כמה אנשים בגיל שלנו עם האנרגיות השטותיות האלה, ופשוט נתפסים על איזה משהו, והשיר זה הרגע הזה שבו נקרענו על משפט מטומטם. זה השיר".
בשיר "מזתומרת" אצ'י אומר שורה שלגמרי יכולה להיות סטיקר, "אם עוד שש שנים אני על אותו שיט אני רוצה שמישהו ירה לי בפנים". זה חתיכת משפט.
נורוז: "אני מת על השורה הזו ומתחבר אליה מאןד כי אם אני לא רוצה שמפרויקט לפרויקט אהיה על אותו השיט, אז שש שנים? לא לא, לגמרי תירו בי".
אצ'י: "אני לא רוצה להיתקע, לא רוצה לעשות את אותם הדברים כל הזמן".
אבל אין לכם אפילו שש שנים בקריירה.
אצ'י: "יש לי שלוש שנים".
נורוז: "לי יש ארבע וחצי".
אצ'י: "אומרים שלוקח שבע שנים להתמקצע בכל דבר".
נורוז: "אז יש לנו עוד קצת, שזה טוב".
צילום: אורי טאוב | סטיילינג: הילה ג'רבי