חברת הכנסת מירב בן ארי ילדה השבוע במזל טוב את אריאל, בת שהביאה לעולם בהורות משותפת עם חברה הטוב, סמנכ"ל הכספים של דלתא, אופיר לוסטמן. בן ארי היא אישה מזרחית, במפלגה המתויגת כמזרחית, ואדם אמיץ ואמיתי. לכן היא בחרה לשתף את העולם כולו בעובדה שהגיעה לגיל שבו הבינה שהשעון הביולוגי מתקתק, היא ללא בן זוג, והיא תצטרך למצוא סידור. ההחלטה על הורות משותפת עם חבר הומו, הייתה בשבילה הפתרון הטוב ביותר. 

באמצע ההיריון התראיינה בן ארי ל"שבעה ימים" ופרשה את סיפורה. התגובות היו מטורפות. חום ואהבה הורעפו עליה בכנסת וברחוב. אבל את עיקר הריגוש הביאו נשים מרחבי הארץ, חד הוריות או כאלה ששוקלות הורות אלטרנטיבית. נשים שגרות בפריפריה וקצת פחדו מהורות משותפת או מהורות יחידנית, ובן ארי הפכה להם לפתע לפה ומודל לחיקוי. בן ארי לא התלבטה לפני שחשפה את עצמה. היה לה ברור שכנציגת ציבור היא אמורה להתמודד עם זה באופן פומבי. משפחתה לא ששה לחשיפה, וזה בלשון המעטה, וגם האב לא מחפש כותרות. אבל כולם הבינו שבן ארי מרגישה חובה כלפי נשים אחרות.

השבוע מתפרסם באותו מוסף בידיעות אחרונות ראיון עם שרית חדד. הוא עוסק בהיריון שלה ובאלבום החדש. יש בו הרבה עיסוק ברגשותיה של חדד ובתגובת הקהל להיריון, אבל אין בו מילה וחצי מילה על הזרע שהפרה את הביצית. לא במקרה מיהרו אביעד קיסוס וטל ברמן לתהות שמא חדד, כמו מריה הקדושה, התעברה מרוח הקודש. זו שאלה מעניינת מדוע הסכימו בידיעות לקיים ראיון בתנאים כה מגבילים. אבל האמת היא שזאת לא השאלה הבאמת מעניינת.

יש כאן בעיה

לשרית חדד זכות לפרטיות. זכותה לעשות מה שבא לה ולהגיד מה שבא לה. זכותה, כמו שהיא אומרת השבוע בידיעות להגיד שאין קיפוח, שהיא לא מייצגת אף אחד, שהיא לא נושאת שום דגל, ושהיא רוצה שיאהבו אותה רק אם השירים מוצאים חן. זה הכל. אם לשפוט לפי הטוקבקים שהיו כאן במאקו בעקבות פרסום הקטע המשעשע של קיסוס וברמן, יש קהל גדול שמסכים איתה.

ואגב, שיהיה ברור: אני בכלל לא נכנס לנושא השמועות. זה נושא אחר לגמרי. אני מדבר רק על השאלה כיצד נכנסה שרית חדד להיריון. האם יש אבא בתמונה? האם זו תרומת זרע? האם האב הביולוגי יודע שהוא האב הביולוגי? האם הילד/ה יגדלו בבית חד הורי? אלה שאלות ענקיות ומעניינות. זכותה של שרית חדד להגיד שהן אינן עניינו של איש. זכותה גם להגיד שהיא כאמור אינה נושאת שום דגל. אם כי יש כאן בעיה.

שרית חדד, ביחד עם אייל גולן, רשומה בתולדות ישראל כמי ששברה את תקרת הזכוכית של המוזיקה המקומית. הוא והיא היו הזמר והזמרת הראשונים שבאו מהעולם המזרחי וזכו שיקראו להם "זמר ישראלי". בעניין הזה היא כן הייתה פורצת דרך, אם תרצה או לא. והיא כן נשאה דגל. עדן בן זקן יכולה בהחלט להודות לה, כי בזכות שרית חדד היא נחשבת היום לחלק מגל החדש של זמרים צעירים שגלגלצ מחבקת מבלי לשאול מאיזו עדה הם.

אני מניח שבן זקן יודעת כמה עזרה לה חדד, גם אם בלי שתרצה. ולכן חדד, אם תרצה או אם לא, היא סמל למשהו. הרצון שלה לברוח מכל אחריות הוא לגיטימי, אבל גם יש לו מחיר. כי היא לא סתם אחת, והרצון להפוך לסתם אחת הוא בלתי אפשרי. חדד היא אמנם זמרת נפלאה, עם קול חד פעמי ונמצאת בשלב בחיים שבו היא שרה מושלם. אבל באותה מידה, כבר כמה וכמה שנים שיש משהו עקר, מרוחק, לא חם ובעיקר לא נוגע בכל מה שהיא עושה.

כן, יש להיטים. למשל "למה לי" או "חיים שלך" מהאלבום החדש. אבל אין שום דבר מעבר לזה. אם את זמרת צעירה בתחילת הדרך, אז להיטים זה מספיק בתור התחלה. אבל אם את שרית חדד, ואת עוד מעט בת 40, אז מצפים ממך לקצת יותר. בטח ברגע שבו יש מי שמנסה להדיר זמרים מבוגרים יותר לטובת הדור הבא. בקוליות של עדן בן זקן אין לה כבר שום דרך להתחרות, והיא גם לא צריכה. בעידן הזה, אחרי כל כך הרבה שנים, חדד צריכה להביא משקל סגולי. ואת זה מאוד קשה לעשות כשאת לא מוכנה אפילו לשתף את העולם כיצד ואיך נכנסת להיריון.

חיה בבועה

אז נכון, זכותך, אבל הרי אין ארוחות חינם וארוחת החינם במקרה הזה היא הדיסק החדש, שכמו הדיסק הקודם אין בו תנופה ואין בו שום דבר מרגש באמת. אז כן, גם אני, כמו כל עם ישראל, שמח שאת בהריון ומאחל לך עושר ואושר, ומקווה שאת שומרת על עצמך. אבל בדיסק החדש אין שום רגש מכל הרגשות האלה שרצים עכשיו בגוף שלך כשההורמונים משתוללים וזה מאוד חבל.

קחו שירים כמו "בטן גב" ו"שרה שרה" - מין להיטי קיץ, לא שירים ענקיים, שניהם לא מקוריים במיוחד. שניהם היו יכולים להיות להיטים של אתי ביטון, ג׳ולייטה או שמאור אדרי שכתב את "שרה שרה" היה יכול לשיר אותו בעצמו. זה לא נורא, אפשר למצוא בכל אלבום שירים שהם לא פצצה, השאלה היא באיזה רגע באלבום שרית חדד באמת שוברת לך את הלב.

לא ב"היית איתה" המעט סתמי, אבל גם לא ב"וואי וואי" שאמור כאילו לקרוע לי את הלב, או "כוכבי" היפה והכבד יותר שכאילו נוגע. זה מצער עוד יותר בשירים כמו "שב" ו"מדמיינת" שהם בלדות מעולות אבל בתוך הקונטקסט הלא נוגע, הן לא נשמעות אמינות מספיק. אבל לכו תדעו, אולי זה רק אני.

אני לא יודע למה שרית חדד בחרה באסטרטגיה שבה היא בחרה. בעיניי היא עושה טעות. אני בטוח שכל הנשים היחידניות בפריפריה שהיא הייתה יכולה להיות להן פה, מתבאסות ממנה. אלה נשים שהיו יכולות להעלות אותה לדרגת אלוהים אם הייתה מסכימה לייצג אותן. ובוודאי שאם הייתה שמה סוף ל"שמועות", אבל כאמור הפעם זה ממש לא הנושא.

חדד, בדיוק כמו שהיא מסבירה בסוף השבוע הזה בידיעות, אינה נותנת לעולם החיצוני להגיע אליה. היא חיה בבועה וכנראה מקבלת את העצות הגרועות בתבל. חבל, אבל מה שמתברר משנה לשנה הוא שההפסד כולו שלה. נמשיך לאחל לה בריאות, אושר והיריון קל ונעים. מזל טוב. אולי בעולם שבו היא חיה, זה מספיק.