השנה היתה 1990, הערוץ היה ערוץ 1. על המסך הופיעו 16 נערים ונערות, לבושים במה שנראה כמו בגדי בית ספר. יואב קוטנר, המנחה, ניגש אל נערה עם שיער נפוח ומעיל ג'ינס שצווארונו מורם.

"שלום אסנת", הוא אומר, נוגע בכתפה. "בואי נדבר על השיר שאנחנו תכף נראה. קוראים לו 'דימוי עצמי'. יש איזה עניין של דימוי עצמי בעייתי למי שגר בעיירת פיתוח כמו קריית מלאכי, קצת מנותק ממרכז הארץ, קצת רחוק?"

הנערה זוקפת גבה בגאווה ועונה ללא היסוס: "לי אין. וגם לחבר'ה שאני מכירה אין. יכול להיות שהיה פעם, עכשיו לא נראה לי".

"אתם מרגישים שייכים?", שואל המראיין.

"כן, אנחנו די IN".

"דימוי עצמי", אומר קוטנר אחרי שהנערים שרים את השיר. "אני חושב שגם השיר הבא קשור איכשהו לנושא הזה. הוא נקרא 'אמא שלי ממרוקו'. זה נושא אישי? אמא שלכם באמת ממרוקו?". חלק מהנערים אומרים כן, אחד מציין שאמא שלו מעיראק.

"אתם יודעים", ממשיך קוטנר, "הייתם בטח מאד צעירים, היום זה אולי לא כל כך קיים, הייתה למרוקאים תדמית, 'מרוקאי סכין', היום עוד יש דבר כזה? מישהו מתבייש שהוא ממוצא מרוקאי?"

"לא, מה פתאום. להפך", כולם עונים מיד.

מימין: סימה, אסנת וקרן מצעירי קריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)
עמר (מימין), זנו וקסירר. "זיהו אותנו בכל מקום"|צילום: יונתן בלום
"אולי תזכירי איזה מאכלים או מנהגים מיוחדים?", מבקש המראיין מאחת הנערות ומישהו זורק את המילה קוסקוס באוויר.

"בואו, אולי תגידו איזה משפט במרוקאית ונעבור לשיר".

כך הוגש השיר שחקק בזכרונם של הישראלים של האייטיז את להקת "דור שני" – צעירי קריית מלאכי.

"כן, זה עצבן אותי אז, ההנחה המידית שאם אנחנו מקריית מלאכי אנחנו בטח מתביישים בזה", אומרת היום אסנת זנו-מרום, מהפנים המוכרות של הלהקה. "אבל חיינו בבועה בקריית מלאכי ולא ידענו שיש משהו אחר. כולם היו בערך באותו מצב סוציו אקונומי, לכל האבות היה מבטא, השיח העדתי היה זר לנו. היינו מוקפים באהבה והערצה. רק כשיצאתי מקריית מלאכי הרגשתי את ההבדל. כשאת מגיעה ממקום כמו קריית מלאכי ללהקה צבאית את מגלה את הפערים, כי לך אין כסף לשופינג והשפה שלך שונה, כי גדלת עם הורים שהם עולים, שהלכו ללמוד באולפן ואת מתקנת את העברית שלהם".

"היינו להקה מחוספסת לעומת צעירי תל אביב"

כמעט 30 שנה עברו מאז. הסולניות המוכרות ביותר של "דור שני" בנות 43. כמעט כל חברי הלהקה עזבו את קריית מלאכי; רק שתיים המשיכו עם הקריירה המוזיקלית שלהם. קרן קסירר (אדרי בעברה), אסנת זנו-מרום וסימה עמר מופתעות כשאנחנו מבקשים מהם להיזכר בימי הנעורים שלהן.  "אבל את מי אנחנו מעניינות ומי זוכר אותנו בכלל?", הן שואלות. בסוף שנות ה-80, בכל אופן, הן עניינו את כולם. הזכירו את המלים "דור שני" באוזני בני 35 ומעלה, ומיד תשמעו אותם מזמזמים "אמא שלי ממרוקו" ו"אבא מובטל".

מעברת קסטינה נוסדה בשנת 1950 והפכה בשנת 1952 לקריית מלאכי. בספטמבר 1987 עיירת הפיתוח הקטנה כוסתה בכרזות על אודישן ללהקת נוער – צירוף מילים שהילך קסם על צעירים בימים ההם, בעקבות ההצלחה של "צעירי תל אביב". ביום המיועד נכנס אל המתנ"ס העירוני איש בעל מראה קיבוצניקי פשוט, עם שיער לבן ומשקפי ראייה, לבוש בג'ינס וטי-שרט, וצפה בנערי ונערות העיר שהגיעו לאודישנים.

האיש היה יאיר רוזנבלום, מלחין הלהקות הצבאיות ומעמודי התווך בזמר העברי. רוזנבלום הלחין בין השאר את "שיר לשלום", "הללויה" ו"המלח גבריאל", ועבד עם אמנים כמו חווה אלברשטיין, אפרים שמיר, יוסי בנאי ורבקה מיכאלי. אם יאיר רוזנבלום גילה אותך, היה לך סיכוי טוב לפרוץ.

יאיר רוזנבלום (צילום: מתוך
"המפגש עם יאיר רוזנבלום אפשר לנו לחלום בגדול". רוזנבלום|צילום: מתוך "בהילוך חוזר" עם אהוד מנור
"אמרו לנו שיאיר רוזנבלום מגיע וסיפרו לנו שהוא המאסטר של כל הלהקות הצבאיות", נזכרת קסירר. "הכרנו את השם הזה וגם הלכנו לעשות שיעורי בית וכשהבנו במי מדובר התמלאנו ביראת כבוד. הבנו ששפר מזלנו שאדם כמוהו מגיע אלינו".

 16 נערות ונערים נבחרו בקפידה, ולהקת צעירי קריית מלאכי הוקמה, וקיבלה את השם "דור שני" – דור שני למקימי קריית מלאכי. רוזנבלום העתיק את מגוריו לזמן מה לעיר, והחזרות החלו. מלבד השירה חברי הלהקה למדו לנגן על גיטרה, לרקוד ולשחק.

"יאיר מאד אהב אותנו, החספוס שלנו דיבר אליו", אומרת סימה עמר, "הוא עודד אותנו לדבר על הקשיים של העיירה, אבל לא ממקום פתטי. אני חייבת לו ובחיים לא אשכח אותו. הוא היה מאד נוקשה איתנו, אבל כמו אב רוחני".

גדי ענבר הצטרף לרוזנבלום, כתב את המלים וביים. "היינו יושבים במעגל וכל אחד היה כותב על פתק מה מטריד אותו, מה הוא היה רוצה לשפר בחיים שלו", מספרת עמר, "אז כתבנו על פשע, על הדימוי של 'מרוקאי סכין', על האבטלה. כך נולד השיר 'אבא מובטל'. הייתה תקופה של אבטלה ואנשים יצאו להפגין, שרפו צמיגים. ראינו סביבנו אנשים ללא עבודה".

"אני עצמי השתתפתי בהפגנות", נזכרת אסנת זנו, "אבא שלי פוטר ממפעל תימורים ואני כילדה בת שנתיים הייתי בידיים שלו בהפגנות".

מימין: אסנת, סימה וקרן מצעירי קריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)
"הסתובבנו כמו טווסים בעיר". זנו (מימין), עמר וקסירר|צילום: יונתן בלום
"דור שני" החלו להופיע על בימות רבות בארץ ואף בחו"ל. הם פתחו את פסטיבל ערד כשהיה עוד בשיא יוקרתו וזכו לביקורות משבחות בעיתונות.

הפריצה הגדולה התרחשה ב-1989. צעירי תל אביב עזבו את הפינה שלהם ב"זהו זה" לטובת תכנית משלהם, ו"דור שני" תפסו את מקומם. אחרי צעירי תל אביב שעסקו באהבה, בעבודת מלצרות ובחברות, היה יוצא דופן לראות להקת נוער ששרה על אבטלה, משבר כלכלי ופשע.

בעקבות התוכנית הם הפכו למפורסמים ממש. "זיהו אותנו בכל מקום", מספרת זנו. "קיבלנו אינספור מכתבים, מתנות, שרשראות, דובונים. פעם אחת קיבלתי שטיח בעבודת יד עם השם שלי רקום עליו".

"היו גם סטוקרים. לי היה מישהו כזה שעקב אחרי לכל מקום אליו הגעתי", מספרת קרן קסירר, "זה היה מפחיד. הוא נהג להתקשר למקומות בהם הייתי ולהגיד לי שהוא יודע איפה אני".

"היינו מסתובבים כמו טווסים בעיר, זה נתן לנו גאוות יחידה, אנשים ביקשו חתימות, היו מאד גאים בנו", נזכרת סימה עמר. היא ואסנת זנו היו הכוכבות הכי גדולות של הלהקה. "הלכתי לאודישן ללהקת הנח"ל ויחד איתי נבחנו חבר'ה מצעירי תל אביב. אני זוכרת שניר גבע היה שם. ואז אבי קושניר, שבחן באודישן, ראה אותי וצעק, 'סימה עמר, אני לא מאמין שאת פה, אותך חיפשתי! אמא שלי ממרוקו'. עשיתי אודישן והתקבלתי. אחר כך קושניר וגיא מרוז שעבדו איתנו התעקשו להכניס לרפרטואר של הלהקה את 'אמא שלי ממרוקו', והחבר'ה מצעירי תל אביב התרעמו על זה".

לילך, סימה, קרן, אורן ואריאלה (צילום: באדיבות המצולמת)
"מצד אחד התקופה של הלהקה הייתה תקופה נפלאה". בנות הלהקה |צילום: באדיבות המצולמת
החלוקה הייתה ברורה – כולם רצו להיות צעירי תל אביב, אבל מי שגדל בפריפריה הזדהה עם התכנים של הלהקה מעיר המלאכים. "לא היה מקום בכלל להשוואה בינינו", אומרת היום סימה עמר. "ברור לי למה חצי מהמדינה הזדהתה עם השירים שלנו. אנחנו היינו להקה מחוספסת, מעולם אחר, כל שיר שלנו היה במשקל שני טון".

"בקריית מלאכי חולמים בקטן"

השאלה "מה קורה איתך היום" היא שאלה לא פשוטה עברו שתי הסולניות לשעבר, עמר וזנו. "הלהקה אפשרה לנו לראות את העולם שבחוץ, לפגוש אנשים מסוג אחר, הרי לא היה אז אינטרנט", אומרת עמר. היום היא חיה בקיבוץ להבות חביבה, בעלת עסק מצליח בו היא מייצרת נטוורקינג עבור עסקים. 

"בקריית מלאכי חולמים בקטן. נכון שאם היו שואלים אותו בגיל 14 מה אני רוצה הייתי מיד עונה שלשיר עם שלומי שבת, אבל גם ידעתי שאם אני ארצה ללמוד אני אלך למכללת אחווה. לא חשבתי שמשהו אחר אפשרי עד שיצאתי החוצה, להקלטות באולפנים בתל אביב".

מיד אחרי השחרור מהצבא עמר עזבה את קריית מלאכי ועברה לאל-איי, שם למדה משחק בלי שטרסבורג. "המפגש עם יאיר רוזנבלום אפשר לנו לחלום בגדול, להאמין שאפשר להצליח", היא אומרת. היא הופיעה עם טיפקס, עם הדג נחש וגם עם שלומי שבת, והשקיעה כסף משלה בשני אלבומים, אך האלבום האחרון לא זכה להשמעות. לפני עשר שנים היא החליטה לוותר.

מימין: סימה, אסנת וקרן מצעירי קריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)
עמר (מימין), זנו וקסירר. "חצי מהמדינה הזדהתה עם השירים שלנו. היינו להקה מחוספסת"|צילום: יונתן בלום
"מי שפלט אותי החוצה היה זמר מאד ידוע", היא אומרת. "התקשרתי אליו כדי לעניין אותו במשהו, אבל הוא צעק עליי, מה בכלל אני מתקשרת אליו. האיש הזה דקר אותי. הייתי בת 32 ואמרתי לעצמי 'סימה, די, אל תהיי פתטית'. אני עדיין שרה פה בקיבוץ, במועדון הברל'ה, אבל את כל הכוחות שלי אני משקיעה בעסק ובלקוחות שלי. ועדיין החלום שלי הוא עדיין להרים מופע משלי. אולי יום אחד זה יקרה".

את מרגישה החמצה?
"כשאני רואה במה הלב שלי מחסיר פעימה. כשאני חושבת מה הכי הייתי רוצה, זה ברור לי – לשיר. ובכל זאת אני לא מרגישה החמצה. עשיתי המון בחיי ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להצליח. אולי יום אחד זה יקרה".

אסהת זנו-מרום ממשיכה להופיע ולהתפרנס משירה. בשש השנים האחרונות היא גם מלמדת את ילדי הגן ריתמוסיקה. "כל החיים שלי מלווה אותי הכמעט", היא אומרת, "אבל מה שמנחם אותי הוא שזכיתי לעשות כל חי את מה שאני אוהבת ולהתפרנס מזה. מגיל מאד קטן גידלו אותי על האמונה שאני כוכבת, שאני משהו מיוחד, אבל החיים הם לא תכנית לבקשתך, ואת גדלה ולומדת להבין שגם לעשות את מה שאוהבים זה סוג של לחיות את החלום. וגם התקווה אף פעם לא נגמרת".

קרן קסירר לא רצתה להיות זמרת. אנחנו נפגשות בחדר מורות רועש בתיכון מקיף ח' באשדוד. היא מורה לתקשורת מזה 19 שנה, מקצוע שגרם לה להסתכל במבט ביקורתי גם על אחת התקופות היפות בחייה. "מצד אחד התקופה של הלהקה הייתה תקופה נפלאה", היא אומרת, "הרי לא הייתה תרבות פנאי ענפה בקרית מלאכי, והיה לנו מזל גדול שהשקיעו בנו כל האנשים שהגיעו מתל אביב. מצד שני, כמורה לתקשורת אני מבינה היום שהיה ניסיון לייחד אותנו, לא ליצור עוד להקה ששרה על דברים באנליים, ובסופו של דבר התוצאה של זה הייתה חיזוק הסטראוטיפים על תושבי קריית מלאכי ועל מרוקאים".

מימין: אסנת, למטה: קרן ומשמאל: סימה, מצעירי קריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)
"החיים הם לא תכנית לבקשתך, ואת גדלה ולומדת להבין שגם לעשות את מה שאוהבים זה סוג של לחיות את החלום"|צילום: יונתן בלום

את יכולה לתת דוגמה?
"בשיר 'אמא שלי ממרוקו' מדברים על האוכל שהאמא מגישה, הקוסקוס והדג. אם מישהו חולה היא מורחת עליו ערק. ככה מציגים את המרוקאיות, כמו בסרטי בורקס. השיר 'הקריה שלנו', שהיה שיר האודישן ל'זהו זה', מדבר על החמימות של האנשים, על הכבוד שנותנים פה. השיר 'פושע צעצוע' זה הסטריאוטיפ של מרוקאי סכין. הרי הבימאים ראו שיש בקרית מלאכי כל מיני אנשים, מכל מיני סוגים, אבל בחרו להציף למעלה את הנושאים של עוני, פשע, אבטלה וקוסקוס. קחי, למשל, את השיר 'כמו סינדרלה', על הילדה שצריכה לחזור הביתה בזמן, כי אבא שלה כועס – זאת הצגה של האבא הפרימטיבי. ומצד שני קרית מלאכי אז היה מקום באמת מחבק ותומך ופרגנו לנו המון".

אחרי עונה אחת ב'זהו זה' רוב חברי המחזור הראשון של הלהקה התגייסו, ונשארו בה נערות בלבד. את תפקיד מנהל הלהקה מילא בשלב הזה רוני אבירם, היום בעלים של חברת הפקות גדולה. הוא ניהל את הלהקה עד שנת 2011, אז ראש עיריית קריית מלאכי מוטי מלכה, מי שהורשע בהמשך בהטרדה מינית של שתי עובדות בעירייה, סגר אותה. "הוא טען שאנחנו לא מייצרים כוכבים כמו נינט ולכן אין לנו הצדקה", אומר אבירם היום.

חברי הלהקה חוגגים יום הולדת ליאיר רוזנבלום (צילום: באדיבות המצולמת)
"בקריית מלאכי חולמים בקטן". חברי הלהקה חוגגים יום הולדת ליאיר רוזנבלום|צילום: באדיבות המצולמת

אבל באותה שנה, אחרי שהלהקה הפכה להיות לכוח נשי, גם התכנים של השירים השתנו. אבירם לא כתב כמו קודמיו על הבעיות המאפיינות עיירות פיתוח, אלא על נושאים הנוגעים לכלל תושבי ישראל. בשנת 1991, בעת ועידת מדריד הדנה בשלום בין ישראלים לפלסטינים, חובר השיר 'שלום חברי כנסת'.

"כשהגעתי ללהקה היה חשוב לי שנכתוב שירים שמדברים גם על ההוויה של נוער רגיל", אומר אבירם. "לא רק על ילדים שמנסים להיות מבוגרים בהשקפת העולם שלהם, שזה מה שגדי ענבר עשה לדעתי".

מימין: אסנת, קרן וסימה מצעירי קריית מלאכי (צילום: יונתן בלום)
מימין: אסנת זנו, קרן קסירר וסימה עמר מ"דור שני". "חיינו בבועה בקריית מלאכי ולא ידענו שיש משהו אחר".|צילום: יונתן בלום
אבירם העלה עם הלהקה מופע לציון יום השנה להיווסדה של קריית מלאכי. "רוני ביים סצינה שבה אנחנו עולים על משאית ואז מורידים אותנו בשום מקום", נזכרת אסנת. "זה גרם לי לדבר עם ההורים שלי. בפעם הראשונה שאלתי אותם אם הם רצו להגיע לפה בכלל ושמעתי את הסיפור שלהם. אמא שלי היתה תלמידה מצליחה מאוד במרוקו, אבל כשהיא הגיעה לפה אפילו לא שלחו אותה לאולפן, היא הייתה צריכה לעבוד. לכן גדלתי בתחושת הישרדות, שצריך לדאוג לעצמך ולהיות פרודוקטיבי. מצד אחד זה טוב, ומצד שני אתה פחות פנוי לחלום, להתעסק במותרות של החיים".

כל השלוש עזבו את עיירת הולדתן. "אני מגיעה עדיין לבקר את הוריי", אומרת קרן קסירר, "וממה שאני מתרשמת העיר בנסיגה, מוזנחת ומלוכלכת. המצב בארץ מחלחל לכל מקום, אך קודם כל למקומות שמלכתחילה יש בהם פחות".

"מה שדחף אותי היה לגדול בקריית מלאכי", אומרת זנו-מרום, המתגוררת היום בגבעתיים. כשאת מגיעה ממקום כזה, את צריכה להוכיח את עצמך".
"אני לא יודעת למה, אבל תמיד כשמתפתחת שיחה חשוב לי לומר שאני מקריית מלאכי", אומרת סימה עמר, "אין לי מושג למה. אולי כי אנחנו חייבים הרבה למקום הזה, לאנשים שהקיפו אותנו באהבה, שמתוכם צמחנו. הם אפשרו לנו לפרוח. הייתי אתמול במופע של אלי ומריאנו, ואלי פיניש עשה חיקוי של עבריין מקריית מלאכי. את רואה את זה ואומרת איזה באסה. פעם היו מדברים על הלהקה שלנו, לפני הבלגן עם קצב, והנה הסטריאוטיפ הזה עדיין חי ובועט וזה לא היה נעים לשמוע. אבל צחקתי". 

yanapev@gmail.com

צילום: יונתן בלום | איפור אסנת זנו: עינב קריספיל