"אומרים שהברק לא מכה פעמיים. כנראה שזה שקר"

לקבוצת הוואטספ המשפחתית של האחים למשפחת אלכסנדר קוראים "האחים שנותרו". יש בה חמישה חברים. במקור הם היו שבעה. עמית הבכור התאבד בגיל 19, ויותם, החמישי, שם קץ לחייו בגיל 23. אלעד אלכסנדר, האח השישי, הייטקיסט ומוזיקאי וכבר בן 31, אבל עד לפני שנתיים הוא לא דיבר על זה. גם הקרובים אליו לא ידעו על הסיפור שלו. "אני לא מדבר על זה. זה עושה לי כאב בטן. אני מנסה גם לא לחשוב על זה אם אפשר", הוא כותב באחד משיריו, "כשאין ברירה אז אני כותב. אז אל תשאלו אותי ואל תעשו פרצוף מופתע. זה לא חלק ממי שאני, אני לא נציג התופעה".

התופעה שהוא מדבר עליה היא התאבדויות. כ-500 ישראלים שמים קץ לחייהם כל שנה, ועוד כ-6,500 מגיעים לחדרי המיון לאחר ניסיונות אובדניים. שניים מן המתאבדים בסטטיסטיקה הזו הוא הכיר באופן אישי, הם היו האחים הגדולים שלו. משפחת אלכסנדר הייתה משפחה בת תשע נפשות, והיום הם שבעה. עמית, האח הבכור, התאבד כשהיה בן 19, ויותם, האח החמישי, נטל את חייו בגיל 23. היום, שנים אחרי, אלעד שהוא האח השישי במשפחה, מדבר בפעם הראשונה על הרגשות האלה.

"עמית התאבד כשהיה בן 19, ואני הייתי בן שש. לפי מה שאומרים עמית היה הילד הכי מוצלח בעולם. טוב בלימודים, במוסיקה, עם חברים. הוא התעקש להיות לוחם והתגייס לפלס"ר גולני. אחרי ארבעה חודשים בטירונות הם יצאו למסע, אחרי המסע הוא לא הרגיש טוב, ואפילו לקחו באלונקה. כמה שעות יותר מאוחר הוא אמר שהוא מרגיש יותר טוב ואפילו התנדב לשמור. בעמדת השמירה מצאו אותו ירוי בבוקר שאחרי. הוא לא השאיר שום דבר. לא היו סימנים מקדימים. בוקר אחד הוא פשוט לא היה איתנו".

אתה זוכר את הרגע שבו בישרו לך?
"זה קרה בלילה שבין ראשון לשני. בדיוק הייתי במיטה והתחלתי להתעורר, אני זוכר שראיתי מהחלון מלא אנשים שעומדים ליד הבית. אחרי כמה דקות אמא שלי התיישבה ליידי ואמרה "אלעד קרה לנו אסון, עמית נהרג". היא אמרה שנפלט לו כדור. לא שאלתי יותר מדיי שאלות, הייתי ילד, חשבתי על זה שיש לי שבוע חופש מבית הספר".

איך הצלחת להתמודד לאחר המקרה?
"האמת שהייתה לי ילדות רגילה לגמרי. גדלתי עם אזכרה בחודש מרץ וצפירה ביום הזיכרון. כל הילדות שלי חייתי בתפיסה שנפלט לו כדור. רק בתיכון, כשהתבגרתי, נפל לי האסימון שזו הייתה התאבדות. שזה לא הגיוני שכדור פשוט בורח, אם אף אחד לא יורה. אבל לא אמרתי את זה לאף אחד, גם לא להורים".

13 שנים מאוחר יותר שוב דפיקה בדלת. הפעם הגיעו לבשר שיותם, האח החמישי במשפחה, התאבד מחוץ לבית הכנסת בעתניאל. "יותם היה במסלול מיוחד של לימודים בישיבה ושירות משמעותי בצבא. הוא שירת כמשק הוראה ולאחר השירות חזר ללימודי ישיבה אינטנסיביים בעתניאל. באותה תקופה הוא נישא לבת הזוג מהתיכון והם חיו יחד בבאר שבע. בבוקר ההתאבדות הכל היה כשורה, הוא הגיע לישיבה והתפלל ואז ברגע אחד לקח איתו את הטלית והתפילין, אסף נשק שהיה לצד אחד המתפללים, יצא בריצה אל מחוץ לדלת של בית הכנסת, וירה בעצמו, כמו עמית. גם הוא נפטר במקום".

היו סימנים מקדימים להתאבדות שלו?
"כן, בשונה מעמית ידענו שיותם סבל מדיכאונות. יותם היה האח הכי קרוב אלי מהאחים, היינו מדברים אבל לא הייתה שם חברות נפש. הוא זרק לי משהו על הדיכאונות שלו פעם אחת. אבל לא באמת חשבתי שהוא יפגע בעצמו. הוא היה מטופל אצל פסיכולוג ששלח אותו לקבל טיפול תרופתי, אבל את התרופות הוא לא הספיק לקחת".

וגם הפעם אמרו לך שזאת פליטת כדור?
"אז כבר הייתי בן 19, קצת אחרי שהתגייסתי. העברתי את החודשים הראשונים של השירות בקורס מודיעין של חיל האוויר, בעובדה. במהלך הקורס המפקדים העירו כמה פעמים לי שיש לי בעיות בסיווג הביטחוני. אני זוכר את הרגע שהיינו בשיעור בכתה ופתאום נכנס אחד המפקדים וקרא לי החוצה. מחוץ לשיעור חיכה לי רכב עם עוד בן אדם ואמר שנוסעים למפקד הבסיס. כל הדרך הייתי בחרדות שמעיפים אותי מהקורס בגלל הסיווג ואז נכנסתי למשרד. היה שם שולחן דיונים ארוך ועוד בערך עשרה אנשים עם פלאפלים וחרבות שלא הכרתי. היה שקט ואז מפקד הבסיס סיפר לי שיותם התאבד".

איך הגבת?
"זה היה מפתיע. ישר התקשרתי לאמא שלי ונסעתי הביתה. נסיעה של 5 שעות עם הרס"ר והמפקדת שהייתה איתי בדיסטנס. ואז שוב, כמו פעם, הכל חזר על עצמו. רק שהפעם הייתי בן 19 ומודע להכל".

יצא לך לחשוב איך זה יכול להיות שזה קרה למשפחה שלך, איך זה ששני אחים שלך התאבדו?
"אומרים שהברק לא מכה פעמיים. כנראה שזה שקר".

יותר נוח לי לזכור אותם עם פנים מטושטשות שלא ממש רואים

הרגשות הלא מעובדים כלפי הטרגדיה המשפחתית הכפולה יוצאים בהומור שחור ובגילויים של כעס של אלעד על האחים שלו. "בימי הזיכרון לחללי צהל אני מרגיש לא בנוח. אני חושב שיותם לא אמור להיות שם, הוא התאבד אחרי שירותו הצבאי אבל בגלל שזה נחשב לחלק מהמסלול הצבאי שלו זה נקרא חלל צה"ל, זה מה שמשרד הביטחון החליט אבל מבחינתי, הוא לא אמור להיות חלל צהל".

נשמע שאתה כועס עליהם?
"ברור. הם עשו משהו נורא אגואיסטי, הם לא חשבו על המשפחה שלהם אלא רק על עצמם. אני חושב שאם מי שמתאבד היה חושב על האנשים שקרובים לו, הוא לא היה עושה את זה. אבל מצד שני יש בי את הקול של החמלה כלפיהם והרצון לנסות להבין את המצוקה שהייתה להם. זה באמת שני קולות שנלחמים אצלי בראש. אבל עדיין הכעס הוא מנצח".

איך אתה מרגיש כשאתה חושב עליהם?
"אין חשיבה יזומה בנושא האחים שלי. גם בבית, אין לי תמונות תלויות של עמית ויותם כי הם מעוררים בי כעס ולא בא לי שהם יהיו מונצחים אצלי. התמונה היחידה ששמתי לתקופה קצרה זאת תמונה שהפנים שלהם חשוכות ולא ברורות כי ככה יותר נח לי לזכור אותם, עם פנים מטושטשות שלא ממש רואים".

אלעד נולד כילד שישי וגדל לתוך המשפחה המסורתית המלוכדת בקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, אבל היום הוא חילוני וגר עם אשתו ושתי בנותיו בקריית טבעון. "במהלך הדרך אני הפסקתי להאמין", הוא מספר, "אני לא יודע מה זה אלוהים אז אני לא יודע אם קיים דבר כזה. המושג אלוהים לא משפיע על החיים שלי. רוב השנים שהייתי דתי היו מתוך הרגל. הייתי ילד טוב וממושמע אבל בפנים לא האמנתי. אחרי שמונה חודשים  של שירות הצבאי החלטתי שאני לא רוצה להיות עם כיפה, לא רציתי להיות מתויג כדתי. הפכתי להיות דתי עם כיפה בכיס שיוצאת בבית ובשבתות".

זה היה בערך בזמן שאחיך נפטר.
"אולי איפשהו בתת מודע זה קשור להתאבדות של אחי אבל מעולם לא חשבתי על זה ככה. מבחינתי אין קשר. זה היה תהליך איטי, שמרתי שבת וכשרות, ואז לא הייתי הולך לתפילות ולאט לאט הפסקתי להאמין".

ההורים שלו, גיל ואסתר, מתמודדים אחרת. אביו, גיל, עובד בתחום הלולים, ואסתר היא אשת חינוך. בשנים האחרונות השניים בפנסיה ומתנדבים בארגון בשם "בשביל החיים" שמטרתו להילחם בתופעת ההתאבדויות. במסגרת המאבק, הם השתתפו בסרט דוקו "על כורחך" של הבמאי והיוצר אסף בנית שעוסק בהתמודדות שלהם כדי לשבור את השתיקה של המגזר סביב הנושא, בגלל התפיסה ההלכתית שמתייחסת בחומרה למעשה ההתאבדות.

בסרט אסתר אומרת: "יש רגעים בחיים שאתה מרגיש שאתה לא יכול לפנות לקדוש ברוך הוא, שאתה מרגיש שהוא דחה אותך. דווקא כשהייתי צריכה סייעתה דשמייא היא לא הייתה שם. מאז, התפילה היא הסכין הננעץ בליבי והיא כמלח על הפצעים. לאחר המוות של יותם הייתי שומעת קטעי תפילה ופורצת בבכי, אבל היום אני מתפללת ושרה בקול. זה מאוד טוב לי ומרגש אותי". 

אלעד, מה אתה חושב על זה שההורים שלך עדיין מאמינים?
"אמונה זה משהו אישי ואני מכבד את האמונה שלהם. אבא שלי תמיד אומר שהוא שמאלני, דתי וסוציאליסט ואני ימני, חילוני וקפיטליסט. זה בדיוק אנחנו, אנחנו שונים".

יש מרירות כלפי ההורים?
"ממש לא. יכול להיות שהם עשו טעויות אבל הם בטח לא רצו שזה יקרה. אין לי סיבה לכעוס עליהם. הם לא יכלו לדעת שזה מה שיהיה. אצל עמית לא היו סימנים מקדימים בכלל ואצל יותם היו דיכאונות אבל לא ניסיונות התאבדות קודמים".

אתה מרגיש שהמוות של האחים שלך שינה את היחס להורים? עשה אותך יותר מגונן? או אולי דווקא מרוחק?
"בעיניי ההורים שלי התעסקו יותר מידי במתים ולא בחיים. בכללי, יש קטע לא ברור של האדרת מתים. תמיד אומרים על מי שמת שהוא היה מושלם. ואצטט לך שורה משיר שכתבתי: "מספיק כבר להעריץ פגרים. עדיף נהנתן חי מאידיאליסטים מתים. מי שהלך הלך ומי שפה נחשב".

הפכתי לאחד שחושב על איך לא לאכול תסביכים על כל דבר

בשנתיים האחרונות במקביל לעבודתו כבודק תוכנה אלעד כותב, מלחין, מנגן ומבצע. במחברת הקטנה שלו כתובים בכתב יד 25 שירים. "כשהייתי בקורס כתיבה ברימון ביקשו מאתנו לכתוב ארבע שורות קצרות. המרצה ביקש שזה יהיה כמה שיותר אישי, הוא אמר שככל שהכתיבה תהיה יותר אישית ככה התרגיל יותר טוב", אז הוא כתב, כבר בשיעור הראשון הוא שיתף בחוויות האישיות שלו כאח שכול, וככל שהקורס התקדם והשיעורים נהיו משמעותיים עבורו, ככה גם הכתיבה הפכה רגשית וכנה יותר. "אני עדיין בקושי מוכן לדבר על הנושאים האלה, אבל לכתוב אני יכול הרבה יותר בקלות".

את השיר "דואט עם מי שאינו" הוא כתב לפני שנה וחצי. הערב (חמישי) הוא מופיע עם השיר בעצרת "צועדים בשביל החיים" של עמותת "בשביל החיים" בכיכר התרבות (רחבת הבימה) תל אביב. זו תהיה הופעתו הפומבית הראשונה. "העצרת הזו מכוונת למטרה טובה, חשוב לי להעלות את המודעות לנושא האובדנות ואני חושב שזה נכון להשמיע דווקא שם את השיר שלי".

העיסוק ברגשות האלה דרך המוזיקה מקל?
"בשלב הראשוני זה הציף הכל, גרם לי יותר לחוש ולהרגיש יותר את הכאב, אבל בסוף, כשאני רואה את התוצאה, זה עושה איזה קתרזיס".

אתה מרגיש שההתאבדויות של אחייך עיצבו אותך בתור בן אדם?
"בעקבות ההתאבדות של יותם הפכתי מבן אדם שחושב הרבה על משמעות החיים, ועל איך להיות הכי טוב שאפשר, לאחד שחושב על איך ליהנות ואיך לא לאכול תסביכים על כל דבר. לעשות מה שטוב לי בלי מחשבות אידאליסטיות או איזו תחושת שליחות ואחריות שאני צריך לתקן את העולם".

"בתור נער רציתי להיות מיוחד. הייתי פלספן, אהבתי לקרוא ספרים, הכנתי צמידים, הייתי צמחוני, ילד שאנטי. אחרי ההתאבדות של יותם משהו נסגר בחיות שלי. היו לי שני אחים גדולים שנתפסו כמוצלחים ושאפתנים, ואני לא הייתי כזה. לא הייתי מושלם. למרות הצלחותיהם הם לא הצליחו להתמודד עם החיים. ההתאבדות שלהם גרמה לי לרצות לא להיות מושלם".

איך אתה מתמודד?
"היו לי תקופות שהייתי מדוכדך, בדרך כלל  אחרי כישלונות או סתם אחרי יום עבודה מעייף. כשזה קורה, אני מדבר עם אשתי ויש את הבנות שלי שמשמחות אותי ומונעות ממני להתבטל גם כשקשה. בעבר, נעזרתי גם בטיפול. לא בגלל ההתאבדויות של אחים שלי. הלכתי כי רציתי לנסות, אבל לא ממש דיברתי שם על האחים שלי".

הטיפול עזר?
"חלקים ממני היו כבויים ונמנעתי מלהרגיש במשך תקופה ארוכה, פחדתי מזה. עברתי ואני עדיין עובר תהליך עם עצמי. עכשיו אני מגלה ומתחבר לעצמי קצת ועוד קצת, כל פעם חושף שכבה חדשה. הטיפולים, המוזיקה והכתיבה עוזרים לי לנסח דברים שלא היו לי מילים בשבילם וזה מחבר אותי אל עצמי באופן שלא מאיים עלי".

לפני תשע שנים נישא אלעד לשלומית. "שנינו מגיעים מבתים דתיים ולמדנו יחד בבית ספר, ביקשתי מאח שלה שיכיר בינינו ואנחנו כבר 14 שנים ביחד". לשניים שתי בנות, "כל הורה פוחד שיקרה משהו רע לילד שלו. ואני פוחד קצת יותר מאחרים".

הן יודעות משהו על הדודים שלהן?
"הגדולה שלי מתחילה לשאול שאלות. בינתיים אמרנו לה שהם נפטרו כי הם לא הרגישו טוב, כרגע זה מספיק".