ב-10 בינואר 2016, לפני חמש שנים, הכוכבים נראו שונים מאוד. כך לפחות נכתב בחשבון הטוויטר הרשמי של נאס"א, בזמן שמותו של דיוויד בואי הכה גלים ברחבי הקוסמוס. הידיעה על עלייתו של האיש שנפל מכוכב אחר בחזרה לחללית שלו הייתה הפתעה מוחלטת למעריציו, וגם לרבים מחבריו, אחרי שדאג להסתיר היטב את מאבקו בן 18 החודשים בסרטן הכבד. כמו בכל מהלך חייו, גם במותו שמר דיוויד בואי על אלמנט ההפתעה.
בזמן שגופתו של בואי נשרפה בהתאם לצוואתו, ואפרו פוזר במיקום סודי בבאלי שבאינדונזיה, ברחבי כדור הארץ החלו לצוץ אתרי הנצחה כמו כוכבים בשמיים: פרחים, תקליטים, נרות ומכתבים בכתב יד נאספו ליד ביתו ברחוב לאפייט במנהטן, מתחת לגרפיטי של דמותו במחוז בריקסטון בלונדון, מחוץ לדירה בברלין שבה התגורר עם איגי פופ, ליד הכוכב שלו בשדרת הכוכבים הוליווד. ביפן מעריץ בן 25 איים להתאבד עם סכין יפנית בעקבות החדשות. בשעות שלאחר ההכרזה על מותו הוא אוזכר בכ-20 אלף ציוצים בכל דקה.
אחת מהסיבות להפתעה הגדולה הייתה שרק יומיים לפני מותו, בדיוק ביום הולדתו ה-69, יצא לאוויר העולם אלבומו ה-25, "Blackstar", ולמרות שבדיעבד האלבום כלל רמזים רבים על גורלו הקרב והרהורים על ערש דווי, בואי נשמע שם חי מתמיד. האלבום זינק כמעט בן רגע לראש טבלאות המכירות במעל לעשרים מדינות, כשבאנגליה נכנסו לצידו עוד 18 מאלבומיו הקודמים של בואי לרשימת 100 האלבומים הנמכרים. "בלאקסטאר" נשאר בראש המצעד הבריטי במשך שלושה שבועות, אז הוחלף על ידי אוסף "המיטב של בואי" ששוחרר במקור ב-2002. רק בואי יכול לקבור את בואי.
הוא כוכב
את ההשפעה של דייוויד רוברט ג'ונס על כדור הארץ לא נכון למדוד רק במכירות אלבומים ומצעדי להיטים. מצחיק לחשוב ששינה את שמו לבואי מכיוון שפחד שיבלבלו אותו עם חבר להקת המאנקיז דיווי ג'ונס, מצחיק אפילו יותר שבמשך כמה שבועות הוא ניסה את השם טום ג'ונס, עד שהטום ג'ונס המוכר לנו כיום הוציא את הלהיט "It’s Not Unusual". אחרי כל השינויים האלו, דיוויד בואי הפך לגדול יותר משצמד הג'ונסים אי פעם היו. יותר מזה, הוא הפך לאייקון.
כלומר באמת, הוא הפך לאייקון. הציצו לרגע בשורת האימוג'יז שלכם. האימוג'י שמייצג כוכב רוק מתהדר באותו ברק בלתי נשכח שעיטר את פניו של בואי על עטיפת האלבום "Aladdin Sane" מ-1973. זה לא האייקון האחרון שבואי אימץ – אלבומו האחרון ייוצג על ידי הסמליל ★, כשהשם בואי נכתב מתחתיו באמצעות שברי הכוכב השחור. בואי לא רק הבין את מעמדו האייקוני, אלא גם ידע איך להשתמש בו ככלי אמנותי.
כוכב שהופך לאייקון של כוכב, בכל מובן אפשרי, הופך את מלאכת סקירת השפעותיו המוזיקליות, התרבותיות והאופנתיות של בואי לאפשרית כמו ספירת כוכבי השמיים בלב מדבר. עם מעל ל-50 שנה באור הזרקורים, יהיה יותר פשוט לאתר את האמנים שלא הושפע מבואי. לאן שלא תפנו, תמצאו קצת ממנו. אמנים בני זמנו ובני בריתו כמו מיק ג'אגר או לו ריד, אמנים שהגיעו אחריו והפכו לאייקונים בעצמם דוגמת פרדי מרקיורי או מדונה, או אינספור מוזיקאים בני זמננו.
מעבר להשפעתו המשמעותית על לידתם של ז'אנרים שלמים דוגמת גלאם רוק ופאנק רוק, אפשר למצוא נגיעות של בואי כמעט בכל ז'אנר אחר, הרבה מעבר להגדרות. פולק, אינדסטריאל, אלקטרוני, סינת'-פופ, אינדי, היפ הופ וכמובן, מוזיקת פופ בכללותה – כולן נגועות בטביעת האצבע הצבעונית של בואי. כל כוכבת פופ צבעונית, כל אמן אינדי עם מיניות אמורפית, כל ראפר עם מאגר דמויות אלטרנטיביות, כל פאנקיסט עם שיער צבוע, כל זמר שמשלב אלמנטים של מדע בדיוני ביצירותיו, כל מוזיקאי שנהנה לזגזג בין ז'אנרים חייב במידה מסוימת את הקריירה שלו לבואי.
בחמש השנים שחלפו מאז מותו, דאגו מעריציו הרבים להנציח את איש הכוכבים באינספור דרכים שונות, ולעיתים גם משונות. זה לא מפתיע, מכיוון שמדובר באדם שזכה לאינספור מחוות עוד בחייו. כך היה, למשל, עם התערוכה "David Bowie Is" שנפתחה ב-2013 והציגה מעל ל-500 פריטים מהקריירה הארוכה שלו, כולל כ-60 תלבושות, דפים עליהם כתב את שיריו וציורי שמן שיצר. עם מותו, התערוכה הפכה בן רגע למוקד הנצחה (האוצרים התלבטו לרגע אם כדאי לשנות את השם ללשון עבר, אבל ויתרו על הרעיון) והמשיכה לטייל ברחבי העולם עד יולי 2018 דרך 12 מוזיאונים עם כ-2 מיליון מבקרים.
בהערכה גסה, כנראה שגם 2 מיליון הופעות מחווה נערכו עבורו. מעבר למחוות צפויות בטקסי פרסים כמו הבריטס (בהשתתפות לורד וחברי להקתו של בואי) והגראמי (בהובלת ליידי גאגא), אינספור מופעים לזכרו נערכו ברחבי העולם, חלקם על ידי אמנים מוכרים וחלקם על ידי להקות קאברים שמוקדשות לשיריו. באמת, יש כמות מפחידה של להקות מאנגליה, יפן, ארה"ב, גרמניה, איטליה ובערך כל מדינה מערבית שתצליחו לגגל. לנו, למשל, יש את "העכבישים מפלוטו", הרכב בהובלת עידן אלתרמן ואלון נוימן. ממופעי המחווה הבולטים שנערכו לו אפשר לציין את המופע בקרנגי הול ביום האחרון של מרץ 2016, בהשתתפותם של הפיקסיז, סינדי לאופר, מייקל סטייפ, דבי הארי, הפליימינג ליפס ועוד. למעשה, כשהמופע נקבע בשלהי 2015, בואי אף הסכים להגיע כאורח הכבוד, כך שאולי בכל זאת המוות תפס גם אותו בהפתעה.
שירת הברבור
גם בקולנוע, אהבה ישנה של בואי, דאגו להנציח את זכרו. הסרט הדוקומנטרי "דיוויד בואי: חמש השנים האחרונות" מ-2017 סוקר, כיאה לשמו, את חמש השנים האחרונות לחייו של בואי (וגם לא מעט את השנים שלפני) וחושף אור חדש על התקופה החשאית הזו בחייו. בניגוד לסרטי דוקו אחרים על חייו של בואי, הפעם מדובר בסרט חושפני במיוחד שכולל צילומים מאחורי הקלעים, גילויים חדשים וראיונות עם פחות או יותר כל מי שפגש בו באותה התקופה, כך שהיה בעל ערך רב גם למעריצים ותיקים וגם לחדשים.
פחות נכון להגיד את זה על הסרט "סטארדאסט" (Stardust) שיצא בנובמבר האחרון. הסרט העלילתי הזה רצה מאוד להיות ה"בוהמיין רפסודי" שלו, כלומר להיט קופות שחוגג את האמן המנוח וגם חוגג עליו, אבל נתקל בכל מחסום אפשרי: מעבר לזה שהוא יצא בשנה האיומה ביותר לקולנוע, משפחתו של בואי התנגדה לסרט ולכן לא אישרה שימוש בשיריו, מה שדחק את הבואי הקולנועי הזה (בגילומו של השחקן-מוזיקאי הדרום אפריקאי ג'וני פלין) לבצע אך ורק קאברים לשירים של אחרים. יותר מכל מזה, הסרט היה גרוע. יוצריו בחרו להתמקד בסיבוב ההופעות הראשון של בואי בארה"ב, לפני שהצליח לפרוץ גם לקהל האמריקאי, ואפילו נוכחותו של הקומיקאי המצוין מארק מרון לא הצליחה להציל את האסון הזה.
היו גם כמה מחוות, איך לומר, לא מהעולם הזה. אני אפילו לא מדבר על מהדורת הברבי בהשראת זיגי סטארדאסט שיצאה בשנה שעברה. דימוי החלל שליווה את בואי לאורך כל ימי חייו המשיך לרחף מעליו גם אחרי מותו. באנגליה החברה הממשלתית למטבעות Royal Mint הפיקה מטבע לזכרו של בואי והעיפה אותו לחלל בעזרת בלון פורח מיוחד ששהה מחוץ לאטמוספרה במשך כ-45 דקות לפני שנחת חזרה במולדתו. גם אילון מאסק, הביליונר שנראה יותר כמו דמות שבואי גנז, הציג מחווה קטנה לאהבת החלל של בואי. כשהטיס את מכונית הטסלה האדומה שלו לחלל על גבי הטיל SpacX, הוא הושיב במושב הנהג בובת ראווה שכונתה Starman, על שם שירו של בואי שיצא ב-1972. במערכת הסטריאו של הרכב, שם בחלל, הושמעו השירים "Space Oddity" ו-"Life on Mars?" בריפיט.
במוזיאונים, באולמות, באולפנים, על המסך ובחלל, איפה שלא ניסו, אף אחד לא הצליח להנציח את דיוויד בואי כמו דיוויד בואי, וזה בדיוק מה שהוא דאג לעשות בשנה האחרונה לחייו. שתי יצירותיו האחרונות, האלבום "Blackstar" והמחזמר "לזרוס", אמנם נוצרו בתור מתנה אחת אחרונה לקהל, אבל מפרספקטיבת הצל המאיים של מחלתו, הן הפכו לשירת הברבור מופלאה שמסכמת 50 שנות קריירה שאין איך לסכם. במידה רבה, בעזרתן, בואי הצליח לתכנן את מותו באותה יצירתיות איתה הוביל את חייו האמנותיים.
מייג'ור טום חזר הביתה
כשיש לך קטלוג יצירה רחב ומגוון כל כך, אתה מרוויח את הזכות לחזור אחורה ולשאוב השראה מעצמך, ובואי אהב לחזור ולרפרר ליצירותיו הקודמות (כמו למשל בשיר "Ashes to Ashes" מ-1980, אז חזר אל דמותו של מייג'ור טום שנולדה 11 שנים לפני כן), כך שהיה טבעי שיצירותיו האחרונות יחזרו אחורה לתחנות שונות בחייו. "לזרוס", למשל, היה חלום ישן שבואי החליט להגשים לפני עזיבתו, מחזמר רוק המבוסס על שיריו.
גם הסיפור שבואי בחר להביא לבמה נלקח מתחנה מוקדמת יותר בקריירה שלו – הוא מבוסס על ספר המד"ב "האיש שנפל מכוכב אחר" של וולטר טיוויס, שעובד בשנת 1976 לסרט בכיכובו של בואי עצמו. ג'רום ניוטון, הדמות אותה שבואי שיחק בסרט (ושאותה מייקל סי הול, לנצח דקסטר, שיחק במחזמר), הוא חייזר שהגיע לכדור הארץ, מתעשר ומאבד את עצמו בעולם של חטאים, נואש לחזור לכוכב הבית שלו. לא צריך להיות מעריץ של בואי כדי לזהות את קווי הדמיון לסיפורו ואת הסיבה שהוא בחר לחזור דווקא ליצירה הזו.
למרות מחלתו והטיפולים שעבר, בואי היה מעורב מאוד בכל שלבי היצירה, מההלחנה והעיבודים המוזיקלים (שהופקדו בידי הנרי היי, שעבד עם בואי על אלבומו הקודם "The Next Day") ועד לנוכחות בחזרות, לבוש בכובע צמר שהסתיר את אובדן השיער מהטיפולים. בואי סיפר לחלק מהאנשים שעבדו איתו, המפיק, הבמאי והמנהל המוזיקלי, אך השאיר את מחלתו בסוד משאר אנשי הצוות והשחקנים.
הופעת הבכורה של המחזמר, שנערכה בתיאטרון אוף ברודווי ב-7 לדצמבר 2015, חודש לפני מותו, הייתה הפעם האחרונה שבואי נראה בציבור. עם סיום ההצגה הוא עלה על הבמה וקד עם השחקנים, ראשו היה מלא שיער מכיוון שהטיפולים כבר הופסקו. איבו ואן הוב, במאי ההופעה, סיפר בראיון לרולינג סטון כי "נכתב עליו שהוא נראה כל כך בריא, אבל מאחורי הקלעים הוא התמוטט מתשישות. הבנתי שזה אולי הפעם האחרונה שאני אראה אותו".
גם האלבום "Blackstar" כלל רטרוספקטיבה על הקריירה ורמיזות נסתרות על גורלו הקרב. רבים העריכו ששם האלבום קורץ לשיר "Black Star" של אלביס פרסלי, שהשפיע עמוקות על בואי, שם מופיעה השורה "כשאדם רואה את הכוכב השחור שלו, הוא יודע שזמנו הגיע". השיר "Lazarus", שהיה גם שיר הנושא של המחזמר, נפתח במילים "הביטו כאן למעלה, אני בגן עדן/ יש לי צלקות שלא ניתן לראות", וממשיך בסימבליזם מובהק שאי אפשר שלא לקרוא בתור הרהורי אדם שמבין שהוא בימיו האחרונים, שואף להיות חופשי "כמו הציפור הכחולה".
הקליפ המהפנט, שיצא יום לפני שחרור האלבום ושלושה ימים לפני מותו, מציג את בואי שכוב על מיתת חוליו, עיניו מכוסות בבד גזה וצמד כפתורים תפורים במקומן. הקליפ גם הציג את בואי בפעם האחרונה בדמות האפלה ביותר שלו, הדוכס הלבן הרזה, לצד גולגולת משובצת אבני חן. זו קריצה נוספת לעברו, שכן אותה גולגולת הופיע חודש לפני כן בקליפ של שיר הנושא של האלבום בתוך חליפת אסטרונאוט מת, ולפי במאי הקליפ, מייצגת את מייג'ור טום, שהצליח להגיע חזרה הביתה, אבל לא ניצח את המוות.
שנות הזהב
בין המחזמר לאלבום, בואי העביר את שנותיו האחרונות בניו יורק עם בת הזוג שלו, דוגמנית העל לשעבר אימאן, לה נישא ב-1992, ועם ביתם המשותפת אלכסנדריה 'לקסי' זהרה ג׳ונס, ילידת שנת 2000. כשבנו הבכור נולד בשנות ה-70 (במהלך נישואיו מלאי התלאות לאנג'י בואי), דיוויד היה בשיא נסיקת הקריירה שלו ובילה את רוב זמנו בסיבובי הופעות ברחבי העולם, אך כשחווה ב-2004 התקף לב קל על הבמה במהלך סיבוב ההופעות לקידום אלבומו "Reality", בחר בואי להימנע מסיבוב הופעות נוסף, והעדיף להתמקד בחיי משפחה.
עם מותו בואי השאיר את עזבונו, בשווי מוערך של כ-100 מיליון דולר, לאישתו ושני ילדיו, בנוסף ל-2 מיליון דולר שהוריש לעוזרת האישית שלו, קורין 'קוקו' שוואב, שהייתה אשת סודו במשך כ-46 שנים והייתה חלק מהותי בגמילה שלו מסמים, לדבריו. אימאן התמקדה מאז מותו בעבודת פילנתרופיה ובחברת מוצרי האיפור המצליחה שהקימה עוד ב-1994, אימאן קוסמטיקה, המתמקדת באיפור לנשים בעלי גוון עור כהה.
בנו הבכור דאנקן ג'ונס, שגדל באנגליה בידי מטפלת (שגם לה הוריש בואי מיליון דולר), הפך ברבות הימים לבמאי קולנוע מצליח, שמבין סרטיו ניתן לציין את "ירח" (2009) בכיכובם של סם רוקוול וקווין ספייסי, שזיכה אותו בפרס באפט"א (האוסקר הבריטי) לסרט הביכורים הטוב ביותר ואת האדפטציה הקולנועית מ-2016 למשחק המחשב "וורקראפט". לקסי, שהייתה בת 16 כשאביה הלך לעולמו, חיה לבדה בלוס אנג'לס ומוכרת יצירות אמנות ובגדים שעיצבה בעצמה. גם אימאן וגם לקסי קיעקעו על גופן מחווה קטנה לבואי – ביתו בחרה בחצי ירח עם הכיתוב "Daddy xx", בעוד שאלמנתו בחרה בסכין לחימה הקרויה בואי, ממנה לקח דיוויד את שם הבמה שלו.
המורשת העצומה שבואי קעקע בתרבות הקולקטיבית של בני האנוש כמעט בלתי נתפסת. שנות הקריירה הארוכות, הנכונות שלו לשינוי והחזון היצירתי שלו הפכו אותו לכוכב צפון שהוביל את המוזיקה, האופנה, תפיסות המיניות והמגדר, האמנים שפגש לאורך הדרך ודור אחר דור של מעריצים. ובכל זאת, כשנשאל בואי בראיון עלום שמופיע בדוקו "חמש השנים האחרונות" איך היה רוצה שיזכרו אותו, הוא ענה בפשטות, "אשמח שאנשים יחשבו שהיו לי כמה תספורות נהדרות".