מוזיקה
עופר ניסים (צילום: אורית פניני, יחסי ציבור)
צילום: אורית פניני, יחסי ציבור

העופרה הנכונה

הדי ג'יי והמוזיקאי עופר ניסים הוא אחת התרומות החשובות ביותר של הקהילה הגאה לתרבות הישראלית, אמן נערץ שבקהילות מסוימות שמו נאמר ביראת כבוד השמורה למלכות. אז איך זה שרוב האנשים בישראל לא ממש יודעים מיהו?

גל אוחובסקי | mako | פורסם 08:00 15.12.17 

שנה גודל אות

חמש בבוקר, חמש שעות לתוך אחד בינואר 2017. בביתן 1 בגני התערוכה בתל אביב אלפי הומואים מזיעים על הרחבה. הם באו לקבל את פני השנה החדשה. בשעה הזאת כולם כבר ברקיע השביעי לפחות. על הבמה די ג'יי עופר ניסים, "עופרה" בשבילכם, מפמפם את הקצב שחודר לעצמות. לפתע המוזיקה נרגעת. לבמה עולים ארבעה אנשים לבושים כזמרות ליווי שחורות במופע רטרו.

צלילי הפתיחה המוכרים של קלאסיקת הסול של מרווין גיי ודיאנה רוס "Ain't No Mountain High Enough", ממלאים את האוויר. בתחפושות קצת קשה לזהות את אילן פלד, קרן מור, הראל סקעת והזמרת הקבועה של ניסים, מאיה סימן טוב. הם שרים ביחד, בביצוע לייב, גרסה מיוחדת שהכין ניסים לשיר. זאת גרסה מהפנטת, אבל יותר מזה: זאת גרסה שהיא בו זמנית גם קלאסיקה מיידית וגם פרודיה. זה מקסים ומצחיק, פשוט ומתוחכם. זה רגע שבו היצירה של עופר ניסים הופכת לאמנות שלא דומה לשום דבר אחר. בעולם.

"Ain't No Mountain High Enough" הוא אחד השיאים בשיתוף הפעולה המתקיים כבר שלוש שנים בין ניסים ופלד, מירי פסקל מ "אחד העם 1" בשבילכם. זה אחד משיתופי הפעולה החתרניים והמעניינים ביותר בארץ. מצד אחד קומיקאי נערץ שמופיע כמעט אך ורק בתפקידי נשים. מצד שני הדי ג'יי הכי ותיק בארץ, נערץ בקהילה הגאה, גם אצל לא מעט סטרייטים וגם במקומות רבים אחרים בעולם. השירים או הטראקים שהשניים רוקחים ביחד מערבבים רצינות ואבסורד. הם הדבר עצמו, והבדיחה, מוגשים זה לצד זה.


כזה הוא למשל "אפריקוס". קטע שבו על ביט אלקטרוני קשה, פלד מסביר בגרמנית במבטא ישראלי כבד, מדוע הוא אוהב עוגת משמשים. העוגה נקראת בגרמנית "אפריקוס קוכן". זה מצחיק, מגוחך, אבל רק לישראלים. בזכות המקצב המועדוני הקשה, זה קטע שמקפיץ את הרחבה לשמיים בכל העולם. באלבום החדש של עופר ניסים "Love", יש חמישה קטעים שהם שיתוף פעולה בין השניים. מבחינה ויזואלית, השיא הוא בקליפ לשיר "Everybody Needs a Man". פלד בתפקיד מנקה ערבייה, מול יעל פוליאקוב בתפקיד קארל לגרפלד, בפרודיה מודעת על עולם האופנה, הופכים את הקליפ הזה לעוד רגע קאלט ברמה הכי גבוהה. אם לא ראיתם את הקליפ הזה עד היום, ההפסד כולו שלכם. מיליון וחצי איש, ברחבי העולם, ראו ונהנו. אני אגב מופיע בו לשנייה, לצידה של עורכת "גלריה" ליסה פרץ, כשהיא מחופשת לאנה וינטור.  

כמו תמיד כשבאים להסביר את "תופעת עופרה", הכל ישר מתבלגן. איך הפך הדי ג'יי משולי השוליים לאמן נערץ, שבקהילות מסוימות שמו נאמר ביראת כבוד השמורה למלכות? איך הוא מצליח להישאר אנונימי בעולם החדש, ולשמור את עצמו כדמות בלתי מושגת, שנרקמו עליה מיתוסים? מדוע הוא לא מתראיין לעולם, וחי בדירה שתריסיה חצי מוגפים כמעט בכל שעות היממה? ומדוע בעצם האיש שאחראי לצליל של דנה אינטרנשיונל, ועל הטעמת ההאוס הקלאבי בפופ הישראלי, אינו שם שמוכר בכל בית בישראל?

לכן אולי צריך להתחיל בזה שנכריז: עופר ניסים הוא אחד הסודות השמורים ביותר של הקהילה הגאה, ואחד הדמויות המעניינות ביותר במוזיקה הישראלית. הוא האיש שהמציא ביחד עם שי כרם ודנה את דנה אינטרנשיונל ושתל דרכה זרעי פופ בינלאומי כמעט ראשונים בנרטיב הרוקי של המוזיקה הישראלית. הוא האיש שסחב על גבו את מוזיקת המועדונים בישראל, כשמועדונים עדיין היו בגודל של כיתות לימוד, ואיש עוד לא שיער שהמוזיקה הזאת, עם הביטים הקבועים, תהיה ה-פסקול של העולם המערבי. הוא איש נערץ על קהילה לא קטנה ומאוד אובססיבית, שבא במגע עם מעריציו אחת לשלושה או ארבעה חודשים, כשהוא מסכים להופיע במסיבה.

בשנים האחרונות, התקבע נוהל כזה ש"מסיבות של עופרה", בדרך כלל בהפקתם של שירזי ואילן אשר, מתקיימות בראש השנה, חנוכה/סילבסטר, פורים וחג הגאווה. לא יותר מארבעה או חמישה אירועים בשנה. חוץ מזה הוא מופיע עוד 10 פעמים בעולם. השנה בסילבסטר למשל הוא יופיע במסיבה הלבנה של בנגקוק בתאילנד. 15 אלף הכרטיסים נמכרו מזמן. למה כל כך מעט? אפשר להגיד שעופרה היא קמצנית. היא תמיד נותנת לקהל שלה פחות ממה שהוא מעוניין לקבל. משאירה אותו עם רצון לבוא שוב. אפשר באופן פסיכולוגיסטי יותר לקבוע שעופר ניסים הוא חרדתי מאוד. והפחד הגדול שלו, שנבנה אחרי שנים סיזיפיות שבהן התעקש לשכנע את העולם בצדקת דרכו האמנותית, היא שלא ירצו בו עוד. לכן הוא תמיד בהיכון. רגע לפני שלא תרצו בה עוד, תגלו שעופרה מזמן נעלמה. 

אם מדונה תרצה להיפגש, היא תצטרך להגיע לתל אביב

אז בין הפסטיגל לבולמוס הסופגניות, יחגגו בשבת הקרובה גם ההומואים את חנוכה. בביתן 1 בגני התערוכה יתאספו אחרי הצהרים כמה אלפי אנשים (בעיקר גברים) שקנו שבועות מראש כרטיסים למסיבה העונתית של עופר ניסים. הפעם יש למסיבה גם כותרת יותר פשוטה ותקנית: "מסיבת השקה של אלבום". באירוע ישיק ניסים את הדיסק החדש והכפול שלו, ובו שירים וטראקים מחמש השנים האחרונות. שבע שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהוא הוציא דיסק. גם כי המוצר הזה לא נחוץ במיוחד בעידן הסאונדקלאוד, וגם כי לוקח לו הרבה זמן להחליט ולהתכוונן.

הדיסק הזה סוגר שנה מאוד משמעותית מבחינתו. לראשונה מאז רגעי השיא של "דיוה" באירוויזיון, היה לו להיט עברי תקני במצעדים. "רוקדת" שהוא הפיק וחתום עליו ביחד עם אניה בוקשטיין, הוא הקרוס אובר הישראלי הראשון בין המועדונים של תל אביב לגלגלצ. זה לא רק שיר נהדר, זה גם השיר הישראלי היחיד שניתן לנגן ברצף להיטי EDM מהעולם במסיבה. עכשיו התור של הזמרים שרוצים להנות משירותיו הוא עצום. השיר החדש והמסקרן ביותר בדיסק הוא "עלי" שהפיק ניסים לריטה. שיר שבו היא נשמעת שוב, ולראשונה מזה זמן רב, כדיוות הומואים/קלאבים, כזאת שמתעלפים ממנה.

הדיסק עצמו מכיל 25 שירים וטראקים. הוא נפתח בהישג העולמי הגדול האחרון של ניסים, הרימיקס הרשמי ל"Living For Love" של מדונה, הרימיקס שנוגן גם בטקס הגראמי. "מערכת היחסים", אם אפשר לקרוא לזה ככה, בין מדונה לניסים, היא משהו שמתאר מעולה את אישיותו הייחודית. במשך הרבה שנים, מיקסס ניסים באופן עצמאי שירים של מדונה. כמו כל בני דורו, הוא העריץ אותה וקיווה יום אחד לעבוד איתה. הרימיקסים המוצלחים שלו הגיעו לאוזניה, ולפני חמש שנים סוף סוף הגיע הרגע שבו הוא התבקש באופן רשמי להכין לה רמיקס לשיר "Girl Gone Wild", אחד הלהיטים מאלבומה MDNA. גם היא הבינה שהצליל ששיכלל ניסים הוא בסטנדרט עולמי.

ניסים הכין רימיקס מוצלח. ההתרגשות היתה גדולה והיא הפכה עצומה, כאשר הוחלט שמדונה תפתח את סיבוב ההופעות בישראל, ולא רק. היא הזמינה את ניסים להיות מופע החימום שלה, מול 50 אלף איש בפארק הירקון. האירוע הצליח מעל המשוער, ויומיים אחר כך, הוטס ניסים לאיסטנבול, כדי שיפתח גם את המופע שלה שם. אז ניסים ומדונה הופיעו פעמיים על אותה במה. האם הם נפגשו? בדרך כלל נהוג שאמן החימום מנצל את קשריו כדי לפגוש סוף סוף את אלילתו, להגיד לה כמה הוא אוהב אותה, ואולי לגנוב איתה איזה סלפי. לא ניסים. מאחר שמדונה לא עשתה מאמץ לפגוש אותו, ולא הזמינה אותו רשמית לחדרים שלה, הוא מצידו לא התעקש לפגוש אותה. הוא בא, נתן את הסטים שלו, והלך הביתה.

כנראה שזה השאיר את הרושם הנכון. עובדה שבאלבום הבא ניסים קיבל את הלהיט "Living For Love", והגרסה שלו הפכה לגרסה הרשמית. זו שנוגנה בהופעה, בכל תוכנית טלוויזיה שבה היא הופיעה, וזו שמופיעה בדי.וי.די של הסיבוב. ועדיין, אם מדונה תרצה להיפגש עם עופרה (מפגש שאפשר רק לחלום להשתתף בו), היא תצטרך להרים טלפון, ולהגיע לדירה בתל אביב. עופרה, עליכם לדעת, מביטה אל כל העולם בגובה העיניים. לפחות.

כמו מטוס קל שנוחת ברכות בשדה תעופה קטן

את עופר ניסים ראיתי בפעם הראשונה באמצע שנות השמונים, בדיזנגוף סנטר. הוא היה אז בחור צעיר, בן עשרים, שעבד בחנות בגדים בשם "דוריאן גריי". בהפסקות הצהריים, הוא היה יוצא מהחנות וצועד בין הקומות של מרכז הקניות. הוא נראה אז בדיוק כמו היום. שיערו היה מסודר באותה תסרוקת שהיא ספק של אישה, ספק של כדורגלן סבנטיז. הוא הלך תמיד זקוף, שולח סנטר קדימה, לבוש בבגדים צמודים ששיוו לו מראה אנדרוגיני, דייויד בואי בגרסה המזרחית. הוא מעולם לא הביט לצדדים, עיניו היו מרוכזות באופק, בנקודה רחוקה.

היה בעופר ניסים הצעיר משהו מהפנט, שקצת הפחיד אותי. הייתי מעט בוגר ממנו, הומו שכבר כותב בעיתון "העיר". אלא שבתקופה ההיא, שבה היה לי מאוד חשוב להדגיש את אי החריגות שלנו כקהילה, לא היו לי כלים להתמודד עם דמות כזאת. הייתי מביט בו לא מעט. הבנתי שהוא יוצא לסיורי הצהריים האלה, שנמשכים רבע שעה, כדי להתרענן או להירגע, אחרי שעות של עמידה בחנות הקטנה. כמה פעמים צפיתי בו חוזר לחנות. קצת כמו מטוס קל שנוחת ברכות בשדה תעופה קטן. מאט, נעצר, מעביר יד בשיער, בתנועה שהפכה מאז לאחד מסימני הזיהוי שלו, ומתמקם מאחורי הדלפק. שתיים שלוש שניות, והוא היה מרים את ראשו ומחייך אל קליינטית אמיתית או דמיונית, בפנים של "כן בבקשה, במה אוכל לעזור? שהרי ברור שאני יכול לעזור לך גבי-רתי!!".

כמה שנים אחר כך הוא כבר היה הדי ג'יי במועדון התיאטרון הקטן, על סף רחוב בן יהודה, במסיבות ההומואים שהיו מאוד ראשוניות ותמימות. ניסים ניגן מה שקראו לו אז "היי אנרג'י". החברים שלי התחילו פה ושם להסביר שמכל הדיג'יים, הוא בעצם הכי מוצלח. לא שהיה לזה אז משקל סגולי. בעידן ההוא, ניסים היה חלק משוליים שלא היה להם שום תיווך אמיתי, בשום כלי תקשורת. גם לא במקומוני תל אביב שהיו כביכול צעירים ונועזים. למעשה הוא היה אז מנהיג וחבר ראשי במועדון שבנה לעצמו, שם חלם להביא את מוזיקת הפופ שכל כך אהב לישראל שהעריצה אז את שלום חנוך, יהודית רביץ ויהודה פוליקר, והאמינה שפופ הוא מוצר נחות.

קצת כמו המוזיקה המזרחית, ההתפתחות של ניסים התרחשה בעולם צדדי שהיה סגור למיינסטרים. אבל למזרחית לפחות היה קהל ענק, ולניסים היתה רק חבורה קטנה של הומואים וטרנסיות שאהבו מוזיקת מועדונים. לכן ניתן לומר שבשנים ההן, הוא יצר בעיקר עבור עצמו. ככה היה גם בשלישיית "דרמה" הבתולית שהקים, שבה גם השתתף כזמר,  שלישיייה שהגיעה עד הופעה אחת מיתולוגית בתכנית הטלוויזיה "עד פופ" והתאיידה. מה שנותר הוא קליפ ערוץ 1 חמוד ואת זאב נחמה שמונה אותו כאחת ההשפעות הראשונות עליו.

אבל כל זה היה רק הכנה לדבר האמיתי - דנה אינטרנשיונל. ביחד עם שי כרם ודנה, בנה ניסים את הדמות והמותג, ואף זיכך עבורה סגנון מוזיקלי שהיה חדש לגמרי בישראל. הצליל של דנה שהקדים את זמנו, ההומור, הממזריות, ההתכתבות עם העולם, שלא היתה אז בשום אופן חלק מהמוזיקה הישראלית, וכמובן ההישג הענק באירוויזיון, היו הפריצה הגדולה שלו. אלא שניסים אינו מאלה שמנצלים הזדמנויות. זה לא העניין שלו בחיים.

בתקופת ההצלחה של דנה נפגשנו בפעם הראשונה באמת, והתחלנו להתיידד. נדרשה הרבה עבודה כדי להפוך אותם לנגישים לקהל הרחב, לא רק מול דתיים ושמרנים. מי זוכר היום שבתחילת הדרך אפילו גורמים ב"אגודה" שאמורה היתה לייצג את הקהילה, ניסו להתנער מדנה ולטעון ש"הצבעוניות והקולניות שלה" אינה מייצגת אותנו? אני שמחתי אז להיות בצד של עופר ודנה, ולמדתי להכיר אותם. תוך זמן קצר הבנתי שהם פשוט מקדימים את זמנם. הבעיה היתה, שלא היה מה לעשות עם האינפורמציה הזאת.

מבחינתו של ניסים הפרויקט של דנה, ובמיוחד הזכייה באירוויזיון, היה רגע שבו הוא נגע בשמיים. מיד הורעפו עליהם הצעות מפתות מחברות תקליטים ענקיות, ומה לא. ניסים, כמו דנה, כלל לא היה בנוי אז להתמודד עם הדברים. הוא לא באמת תכנן לנצח ולכבוש את העולם. זה נגמר אחרי שנתיים מתישות בכך שכולם חזרו לארץ, ניסים ודנה הפרידו כוחות, ולאורך שנים היו מסוכסכים בלי לעשות מזה עניין ובלי להסכים לשתף את התקשורת. מסוג הסכסוכים של חברי ילדות, שעברו ביחד חוויה גדולה מדי, ואינם יכולים להכיל אותה. רק בשנים האחרונות הם הצליחו, לשמחת כולם, לשים את העבר מאחר. בקטע השיא הם יצרו ביחד את שיר הגאווה 2016 "We Can Make It", כמו בימים הטובים. (גם הרימיקס הזה נמצא באלבום החדש).

עופרה כבר עלתה?

אחרי דנה יצא עופר ניסים לפרק הנוכחי של חייו, שבו הוא כבר ממוצב כאחד הדיג'יים המוערכים בעולם. ושוב התברר שניסים הוא עוף מוזר, שלא לומר תרנגולת משונה. הוא לא מחפש לעצמו הצלחות כספיות עצומות, הוא לא מעוניין לחיות בניו יורק או לונדון ולכבוש את העולם. מספקות אותו המסיבות שהפכו עם הזמן לאירועים כמעט פגאניים, מסיבות שבהן הוא לא רק מנגן מוזיקה אלא גם מתווך אותה לקהל - בהבעות פנים, תנועות ידיים, ואותה עמידה זקופה, כאילו הוא אומר: איש לא ישבור אותנו. נהוג לומר ששירזי המציא ועיצב את האווירה במסיבות ההומואים בישראל. עופרה אחראית לפסקול. היא בנתה אותו.

הרגע שבו עופרה עולה לבמה נחשב לרגע קסם. אלפי המבלים עוצרים את הנשימה, יש ביט קבוע, בדרך כלל איטי וחלש. במשך שנים הוא היה נוהג להגיע למרכז הבמה, ואז לומר דברי פתיחה. הוא היה מרים את ידיו באוויר וצועק במלוא גרון: "הומואים ולסביותתתת" ורק אז מתחיל לנגן. בשנים האחרונות, כשכולם ישרו קו עם תרבות הדיג'יים של העולם, עופרה נאלצה לוותר על הדיבורים. ובכל זאת, נדמה שהם עדיין שם. עבור הקהל שלו הוא יותר מסתם דיג'יי, הוא מדריך רוחני, שמוביל את החוגגים לכמה שעות שבהן להיות הומואים, לסביות, טרנסיות וכל דבר אחר שתבחרו, זה באמת הדבר הנפלא בעולם.

בעולם החדש שבו אנשים כמו טייסטו, ארמין ון ביורן, קלווין האריס וכמובן דייוויד גואטה מחפשים בעיקר להרים להיטים עולמיים כדי להיות סופרסטארים, עופרה רוצה רק את החיים הפשוטים שלה שהיא כל כך אוהבת. דירה בלב תל אביב, לא רחוק מאותו דיזנגוף סנטר, משפחה, מעגל קבוע ועוטף של חברים קרובים, קצת בתי קפה ומוזיקה כעבודה ויצירה. בעוד דמותה הופכת יותר ויותר מיתולוגית, היא עצמה מתרחקת מכל פרסום. המשפט המפורסם - שהגיע עד "ארץ נהדרת" - "עופרה כבר עלתה?", מתאר מעולה את הציפייה של הקהל. אבל עופרה מצידה רוצה רק למצוא את השיר הבא שידליק אותה. את הרעיון המוזיקלי הבא, שהיא תהפוך לטרנד. באלבום החדש יש אפילו שיר בצרפתית שרקחה עם רבקה זוהר.

מבחינה מוזיקלית היא שומרת על אותו טעם שהיה לה תמיד. פעם קראו לזה "מוזיקה של הומואים" והיום זה נקרא פשוט האוס. היא מתעדכנת ומתפתחת, והיא בעיקר מה שקוראים "יודעת לנגן", כלומר לבנות סט מוזיקלי שיגרום לקהל במסיבה להגיע לאקסטזה. בעולם שבו די ג'יי היא מילת מפתח, עופר ניסים הוא כנראה התרומה החשובה ביותר של ישראל למקום שבו המוזיקה האלקטרונית פוגשת את תרבות המועדונים ההומואית שהיתה פעם בשוליים והפכה למיינסטרים.

מעבר לכל זה, הוא באמת איש מתוק, חבר טוב, קשוב. קצת משוגעת. בעיניי הוא אמור להיות מהשמות האלה שהם השורה הראשונה והחשובה של התרבות הישראלית. הוא עצמו ישמח מאוד שהמילה "חשוב" לא תוצמד לשם שלו. "חשו-בה" יגיד לו אילן פלד, כשהם מרימים ביחד כוס יין, ויעשה את פרצוף אילן פלד שלו. ושניהם יתפוצצו מצחוק.