תים (8) וניל (5) פיק משחקים בסלון ביתם. אביהם, צביקה פיק (72) מחכה לי במשרד שלו. אני יורדת למטה ופוגשת את האיש שברזומה שלו חמישה עשורים של עשייה מוזיקלית ענפה; כל כתבה, כל תמונה, אין-ספור רגעים בקריירה ארוכת השנים מקבלים ביטוי פיזי במשרד עמוס המזכרות שלו. אלבומי פלטינה סגורים בתוך ארון זכוכית, פוסטרים מגולגלים על הרצפה, גביעים על הקלידים. כשאני משתאה אל מול קפסולת הזמן, פיק מגלגל עיניים ומגיב בחצי חיוך: "זה שטויות".
זה שטויות?
"זה כלום, זה לא חשוב. מה שחשוב זה שלמדתי לדבר עוד פעם, זה מה שחשוב. לפני ארבע שנים לא יכולתי להגיד מילה, והנה, אני היום מדבר".
ב-2018, בזמן טיסה מלונדון לארץ, לקה פיק באירוע מוחי. המטוס נחת נחיתת חירום בווינה, פיק הובהל לביה"ח, שהה שם שמונה ימים ומשחזר לארץ, התחיל במסע השיקום – שנמשך למעשה עד היום. ארבע שנים אחר כך, פיק מיצה את העיסוק בנושא. "היום זה לא מעסיק אותי בכלל, זה קרה ונגמר. אם את לא שואלת, אני מדלג על זה".
אז איך אתה מרגיש היום?
"רגיל. אני עושה הרבה, אני בסדר. אני עד היום בשיקום, פעמיים בשבוע מגיעה אליי מורה שעושה איתי ספורט, תרגילים קשים ממש, שעתיים בכל פעם. אני הולך רחוק, אני עולה ארבע קומות במדרגות, אני מדבר".
כמה זמן לקח השיקום?
"למדתי כל יום מילה. המזל שלי היה שהמוח עובד כרגיל, זה רק הפה לא תפקד, והדיבור כל יום יותר טוב. אני עושה טעויות, אני יודע שאני עושה. לא נורא".
לא נורא?
"לא. בהתחלה היה נורא. כשהורידו אותי מהמטוס, זה היה פחד אלוהים. ישנתי והדיילת ניגשה אליי ושאלה 'אתה בסדר?'. שאלתי 'למה? מה קרה?'. רציתי לישון, היא מצאה רופא במטוס והוא ניגש אליי ובדק אותי, אמר לי לעשות ככה וככה, להזיז יד למעלה יד הצידה, ואני עשיתי הכל. הוא אמר שהוא לא מוצא שום דבר, אבל אז הדיילת באה אליי עם הטייס. הוא התעקש שמשהו לא בסדר, ושהוא מציע לבדוק את זה בביה"ח".
ומבחינתך הרגשת טוב תוך כדי הסיפור הזה?
"כן. מדבר איתם כמו שאני מדבר איתך. אבל פתאום המטוס נחת בווינה. הגעתי לבד לביה"ח, לא מצאו שום דבר והלכתי לישון. בבוקר כבר התעוררתי ולא הצלחתי להגיד מילה. אחרי שבוע באתי לארץ, והייתי צריך ללמוד הכל מחדש".
מאוד לא פשוט, להתחיל ללמוד לדבר מחדש בגיל 68. מאיפה שאבת כוח רצון?
"זה לא כוח רצון. הייתי צריך לעשות את זה ועשיתי את זה. אין ברירה. אני לא חזק, לא חרוץ, כלום. ראיתי שאני מוכרח ללמוד לדבר, אז למדתי. היה קשה. כשאתה לא ילד פתאום ללמוד שפה זה לא צחוק. זו מחלה איומה. יש אנשים שלא קמים בכלל. אבל אני הצלחתי".
חששת שלא תצליח לחזור לדבר?
"לא. לא חשבתי בכלל, פשוט לימדו אותי לדבר וראיתי שאני לומד. זה קשה אבל זה אפשרי. זה שהיום אני יכול לשבת איתך ולדבר זה לא מובן מאליו, לפני שנתיים לא יכולתי להגיד מילה. הייתי עושה סימנים לאנשים ורק אחרי 10 דקות הבינו מה אני רוצה. הבת שלי דניאלה הייתה היחידה שהבינה אותי".
היום, כשלוקח לך זמן לבטא מילה, איך אתה עם זה?
"אני יודע את כל המילים, רק לפעמים אני צריך להיזכר איך להגיד את המילה. אבל אני לא מתבייש, להפך. ההבדל בין חוסר דיבור לדיבור הוא גדול מאוד, וזה כבוד גדול. כשאני מדבר עם אנשים בטלפון הם כמעט לא מרגישים שיש לי בעיה, בגלל זה גם נורא חשוב לי לדבר הרבה. אני מתקדם כל יום, מדבר עם מי שאני יכול".
וכשאתה שר?
הוא עונה לי מיד בשירה האייקונית שלו, כאילו לחץ על כפתור פליי. "זה קול אחר לגמרי. קול חזק, לא קשור לדיבור. זה פשוט מאונה אחרת במוח. כמו שיש אנשים שמגמגמים בדיבור, אבל שרים ברצף".
אני חושב בשירים
פיק אומנם מדבר בקצב אחר מפעם, עוצר מדי פעם למצוא את המילה הנכונה ואת הדרך המדויקת להגות אותה, אבל הוא חד ושנון. הוא מלא הומור ומודעות עצמית, בטוח בעצמו אבל גם נזהר מלהיתפס כשחצן. הדואליות תמיד הייתה חלק ממנו; הילד שנולד בפולין ולמד מוזיקה קלאסית היה חבר בסוף שנות ה-60 בלהקות רוק – ובשנות ה-70 כבר הפך למלך הבלתי מעורער של הפופ הישראלי, כמלחין, כמעבד וכמבצע.
כשהתחלת את הקריירה, יכולת לדמיין שזה מה שיקרה 50 שנה אחר כך?
"האמת? כן. אני חשבתי שאחרי כמה שנים תהיה לי קריירה בכל העולם. אני אוהב את השירים שלי, ואני יודע שיש בהם משהו שגורם לאנשים בכל הגילים לאהוב בכמות מטורפת, וזה נעים".
הרגשת מילדות שזה הייעוד שלך?
"חשבתי שאהיה כותב שירים שגם שר את השירים שלו. אני מוזיקאי קודם כל. זה שאני יכול לשיר זה פלוס, אבל לא חשבתי על זה בהתחלה. התעסקתי בשירים. כמו שאת חושבת מחשבות, אני חושב בשירים. כשהייתי ילד ולמדתי מוזיקה, במקום לנגן מה שאמרו לי לנגן הייתי כותב שירים מהראש שלי. מהר מאוד הבנתי שאני יכול לכתוב כל דבר שנראה לי".
קרה שחשבת שמשהו שכתבת לא מספיק טוב?
"זה לא יפה להגיד, אבל זה לא אני. מבחינתי אם אתה לא משחק עד הסוף, אל תשחק בכלל. אני אוהב את מה שאני כותב, ואם אני אוהב את זה, אני לא רוצה להגיד שאני בטוח, אבל אני מאמין שגם הקהל יאהב את זה מאוד. אני יודע לשמוע את השירים, אפילו שאני כתבתי את זה, כמו קהל".
אתה מצליח להיות אובייקטיבי.
"כן. למשל דיוה. כתבתי את זה באוטו, בזמן נסיעה. ואמרתי לעצמי, זהו, זה מקום ראשון. נסעתי לאירוויזיון בידיעה שזה מקום ראשון. ההימורים לא היו לטובתנו, חשבו שנהיה מקום 10-12. למדתי במשך הזמן לשפוט מה טוב ומה לא טוב".
מה אתה חושב על דרך בחירת הנציגים והשירים שלנו לאירוויזיון בשנים האחרונות?
"רע מאוד. לא ספציפית על מישהו, אבל השיטה לא טובה. לא תמיד נבחרים זמרים שמגיע להם לנסוע, ואז הם מגיעים למקום לא טוב, וזה חבל. חבל גם שמשתמשים בהסברים כמו פוליטיקה לחוסר הצלחה בתחרות. זה לא נכון, אין כלום חוץ מהשיר. רק השיר חשוב".
מה דעתך על TOY?
"הגימיק היה מוצלח, וגם השיר ממש טוב. אני לא יודע אם הוא יעמוד במבחן הזמן וישירו אותו לנצח, אבל זה שיר טוב. חוץ ממנו, כלום".
יש לך רצון לזכות שוב?
"בטח. אם יגידו לי לכתוב שיר ויתנו לי לבחור את הזמר, אני אכתוב".
וכזמר מבצע? בכל זאת ניסית את מזלך בימי הקדם אירוויזיון שבע פעמים.
"לא, זה כבר לא. לפני הרבה שנים זה היה החלום. עכשיו מספיקות לי ההופעות".
אם אנשים באים לשמוע, אני שר
בעוד כשבוע, ב-3 ביוני, תוכנן להיפתח סיבוב הופעות הקאמבק של פיק. "כותבים 'קאמבק', 'חוזר להופיע'", הוא אומר, "וזה לא נכון. אני כל הזמן מופיע. לפני שנה הופעתי בפסטיגל, 130 הופעות. אני מופיע תמיד".
ובכל זאת, שבוע לפני המופע הראשון, ההופעות בוטלו. מה קרה?
"ההופעות לא בוטלו, הן נדחו. יש עיכוב בגלל הנגנים ומי שעובד איתם. ההופעות יתחילו במועד מאוחר יותר. הנגנים לא מוכנים, ולכן ההופעות נדחו. אני מוכן".
אתה בטח שומע את לחשושי הסביבה שתוהים לגבי המסוגלות שלך להופיע.
"התעוררתי היום ב-5 בבוקר. אנשים לא מפסיקים לצלצל, הם איבדו את הצפון. שואלים אותי 'למה אתה דוחה את ההופעות? מה, אתה לא מרגיש טוב?'. אני בסדר גמור, אפילו לא צריך חזרות. אבל זה מופע עם עשרה אנשים, זה לא צחוק. צריך ללמד אותם את החומר".
באחת הידיעות היה כתוב שאתה מופיע עם פלייבק.
"מה פתאום, הכל חי. זה לא נכון. מי שכתב את זה הוא רע מאוד".
ואיך אתה מרגיש כשכותבים דברים כאלה, ועוד אחרי העבודה הקשה שלך?
"זה לא בסדר. אבל מה אני אעשה? זה חלק מהפרסום. חיכיתי כבר להופעות, לשיר מול הקהל, אבל זה לא הולך לאיבוד. נעשה את זה עוד חודש, אלה רק חבלי לידה".
אני ראיתי היום בלייב את היכולת שלך ואת קול השירה שלך. ובכל זאת, יש חשש שהקהל יפקפק ביכולותיך?
"לא, יש לי ביטחון בעצמי ובקהל שלי. זה היופי בהופעות. אם אנשים באים לשמוע, אני שר".
בשנה שעברה הופעת בפסטיגל לצד זמרים צעירים, חלקם גם הופיעו בערב המחווה לכבודך ששודר בשבוע שעבר בקשת 12. מה דעתך על הפופ העכשווי? לאחרונה קובי אפללו התבטא נגד מילות השירים, שלטענתו לא יעמדו במבחן הזמן.
"אני לא חושב ככה. אני אוהב אותם, אני שר איתם. לפני כמה שנים אף אחד עדיין לא שמע על נועה קירל ואני לקחתי אותה איתי לסיבוב הופעות בכל הארץ. אם זה טוב, זה טוב. ואלה לי להב, היא ביצעה את 'שיר הפרחה' בערב המחווה. איזה ביצוע, משהו". הוא לוקח את הטלפון, מוצא ברגע את הביצוע של להב ומתמוגג מאושר: "פתאום היא עשתה ריקוד".
כשאמנים בני 20 מופיעים ושרים לחנים שלך, אלה הרגעים שאתה אומר "עשיתי את זה"?
"תשמעי, לא מתרגלים לזה. ברור שזה מרגש. אני פשוט לא כל-כך אומר דברים שאני מרגיש, אבל הגיע הזמן שאני ארגיש בנוח להגיד שכתבתי שירים שאהובים על הקהל. זה לא סוד. הגיע הזמן שאני אגיד 'זהו, עשיתי את זה'".
מהסלון מתנגנים שיריו של צביקה. תים יורד לארח לנו חברה ולהשתעשע בין החפצים, וכאילו בתסריט מדויק, הוא מוצא במגירה קסטה ומגיע לאביו: "אבא, מה זה? שמים על זה שירים?".
צביקה: "קוראים לזה קסטה".
תים: "איפה שמים את זה? יש לך את המכשיר ששמים את זה?"
צביקה: "לא, פעם היה. תשים את זה בחזרה, אני צריך את זה".
תים: "איך אתה צריך את זה אם אתה לא עושה עם זה כלום?".
למדתי לקבל בחזרה
הרבה לפני הקסטות והרבה-הרבה לפני אלה לי ונועה קירל, פיק היה אליל מקומי עם עדת מעריצים (ובעיקר מעריצות) נאמנה. האגדות מספרות בין היתר שהוא לא יכול היה לעבור ברחוב, שכדי להגיע בזמן לכל ההופעות הסיעו אותו באמבולנס ושנשים היו מתעלפות בהופעות שלו. "זה הכל נכון", הוא מודה. "זה היה כיף וזה היה לא נורמלי. אני למדתי לחשוב שכל מה שעבר עליי זה לא אישית בגללי, אלא בגלל הכוח של השירים".
מאחורי הפאייטים, השיער הארוך והעיבודים הנוצצים שהפכו לסימני ההיכר של פיק, הסתתרו לחנים מורכבים, מהלכים מוזיקליים מקוריים ותחכום שלא תמיד קיבל מספיק הכרה. "לאנשים הייתה תדמית מסוימת שלי בראש", הוא מסביר, "ואני לא טרחתי לתקן אותם. העיתונאים והקהל במשך הרבה שנים לא ידעו לשפוט אותי נכון. אפילו העיתונאים הכי גדולים טעו לכתוב על המעריצות ועל החיצוני במקום על המוזיקה. עשו טעות פטאלית".
עשרות שנים אחרי, הביקורת הזאת עדיין צורבת.
"בטח. אני הולך ועובד על מופע חצי שנה עם תזמורת, אנשים באים להיכל התרבות. בסוף המבקרים מתייחסים רק למעריצה שישבה מול הבמה. זה לא מכבד, בכלל לא כתבו איך אני שר, איך אני מנגן, זה רע מאוד. אני זוכר את אדם ברוך, הוא כתב שני עמודים ב'ידיעות אחרונות' ומה שהיה לו להגיד זה שישבה לידו בחורה שהתנהגה באופן רע. זה כל מה שהיה לו לכתוב על ההופעה? זה מאוד פגע בי המון שנים ולא הבנתי למה אומנים אחרים מקבלים מחמאות".
גם אחרי ההצלחה הגדולה, בשנות ה-80 היו לך רגעים פחות מוצלחים.
"כן, היו תקופות לא טובות. אנשים לא באו להופעות, היו 100 איש באולם. חשבתי שזה יעבור, וזה לא עבר הרבה שנים. לאט לאט אנשים חזרו, אבל להגיד לך שזה נעים? לא. זה לא כיף, אבל זה עבר, לפני עשור זה כבר השתנה".
רק לפני עשור הרגשת שהתחילו להעריך אותך?
"כן, זה לקח 20-30 שנה. פתאום גילו שאני בסדר, פתאום עושים טלוויזיה עליי. לפני עשר שנים בערך אנשים שמו לב שאחרי הכל יש משהו במוזיקה, ולאט לאט למדתי לקבל בחזרה, מכל אלה שלא האמינו שאני עושה דברים טובים".
הוא שוב עוצר את השיחה, לוקח את הסלולרי והפעם מראה לי את הביצוע של חברי "זהו זה" עם תזמורת המהפכה לשירו "אין מדינה לאהבה". ולמרות ההתרגשות מדור ההמשך, דווקא משהו בהערכה מצד הקולגות מהדור שלו מרגש אותו במיוחד. "זה הדבר שעושה לי דמעות. גידי גוב אף פעם לא שר שירים שלי והנה הוא עומד ושר עכשיו".
ידעת שיבצעו את השיר מחדש?
"לא. זה הפתיע אותי, אפילו צלצלתי למעבד המוזיקלי להגיד שלא שמעתי כזה דבר. איזה עיבוד, הוא גאון. זה גם השיר הראשון שלי בחיים, כתבתי אותו כשהייתי בן 20, פתאום הקשבתי לשיר וראיתי דברים שלא ראיתי בו אף פעם".
זה נשמע לי כאילו השיר נולד מחדש, ואתה יחד איתו.
"כן. זה שיר שלי שאני מכיר, ופתאום זה עם חיים משלו".
אני יודעת שזו שאלה קשה, שגם תמיד נשאלת, אבל האם יש לך שיר מכל היצירות שלך שהוא הפייבוריט שלך?
"זה לפי זמנים, עכשיו זה 'אני לא יכולה בלעדיך'. פתאום זה תפס אותי. הביצוע של זה עושה לי משהו".
אולי בגלל הפרידה?
"לא אני לא חושב על זה בכלל. זה עניין של המשפחה, קשה לי עם פרידות מאז ומתמיד, אני לא אוהב לראות אנשים הולכים באופן כללי, לא אוהב פרידות. אבל זה לא בגלל הפרידה".
לפעמים עדיף להיפרד
בשנה החולפת, ואחרי 17 שנות זוגיות, נפרד פיק מזוגתו ומאם ילדיו, שירה מנור. "זה נורא מוזר. אני לא אדבר על האמא של הילדים שלי, זה בניגוד לאופי שלי. אנחנו ביחסים טובים מאוד".
כשהתחיל הקשר, הרבה גבות הורמו לאור 36 השנים שביניכם. אנשים פקפקו, חשבו שזה זמני. היית "הזמר שהולך עם צעירות".
"המשפט האחרון שאמרת זה משהו שלא קשור אליי בכלל. לא הייתי איתה בגלל הגיל שלה. היינו ביחד 17 שנים, זה הרבה זמן, הכרנו והרגשנו זה את זה, ונראה לי טבעי שהיינו ביחד. אני חשבתי שאנחנו לא ניפרד, אבל הגענו לרגע שזה נגמר. זה קורה. להגיד לך שזה מיטיב עימי? לא".
היה לך עצוב?
"לא. לפעמים זה קורה, וזה קרה. יש את הסיבות שהיא הלכה, וזהו. חשבתי שנישאר ביחד, ושני הילדים שלנו הם עדות לכך, אבל קרה מה שקרה, ולפעמים עדיף להיפרד".
איך זה להיות אבא מבוגר?
"זה טבעי לגמרי. הייתי עם שירה ועשינו ילדים. וזה היה ברור שזה יקרה, ככה זה החיים, זורמים איתם. הם שלוש פעמים בשבוע פה. זה המון".
מה עושים ביחד?
"הכל. אני אבא מושלם. אני חי איתם, הם ישנים פה והם פה איתי שישי-שבת. ואין לי עזרה, אני לא רוצה. את רואה שהם באים לפה להיות איתי, אוהבים להיות פה. יש לי גם שבעה נכדים, לשרונה ולבנלי יש שלושה כל אחד, הם באים לפה הרבה. לדניאלה יש את ליאו שאני הסנדק שלו, ועוד שבועיים היא צריכה ללדת. אין לי הרבה זמן פנוי, אבל אני צריך להעמיק את הקשרים עם הנכדים".
דניאלה ובעלה, הבמאי האמריקאי קוונטין טרנטינו, כאן בארץ כרגע?
"כן, היא פה, והוא הגיע לפני יומיים. הוא כל הזמן עובד, הוא מוכשר מאוד, הוא נוסע ועובד ואין לו זמן לישון. היא פה עם הילד".
אתה עוצר לפעמים לחשוב על זה שאתה הסבא של הילד של טרנטינו?
"לא. אני חושב על זה שלבת שלי יש ילד, ועוד מעט שני ילדים. לא עושה עליי רושם מי הבן אדם. כשדניאלה אמרה לי שיש לה חבר אפילו לא שאלתי בהתחלה מי זה. אני אבא שלא שואל שאלות כל עוד טוב לילדים שלי. אחרי כמה זמן פגשתי אותו, היה אצלי בבית פה ומהשנייה הראשונה הרגשתי שהוא מהמשפחה שלנו. דיברנו כמו משפחה, לא כמו טרנטינו וצביקה פיק. וזהו. הם משפחה טובה מאוד, היא שמחה והוא שמח. וכן, הוא גם גאון במה שהוא עושה ואני מעריך אותו מאוד. כל שבוע אני מבקר אותם".
אתה חושב על זוגיות נוספת? נבחרת השנה ברשימת הרווקים הנחשקים של טיימאאוט תל אביב.
"זה מפתיע אותך?".
לא. למה אתה שואל?
"אנשים שאוהבים אותי התקשרו ושאלו בפליאה 'מה, אתה ברשימה הזאת?'. זו הייתה שאלה לא יפה. כן, אני ברשימה. למה לא? זה לא שאני חי ככה".
מה זאת אומרת?
"אני חצי שנה לבד. אני מכיר הרבה נשים, הרבה מאוד. ואני לא יודע אם זה הזמן. אני סנטימנטלי, לוקח לי זמן אחרי שירה. לא בא לי. יש אנשים שלמחרת מוצאים מישהו ויוצאים איתו, וזה גועל נפש".
פורסם ששירה בזוגיות.
"כן, שירה, היא הלכה ולמחרת היא יוצאת עם מישהו. זה סתם".
ואתה? נשים מתחילות איתך?
"יש הערות. בערב המחווה ולאורך החזרות פגשתי המון נשים. זה טבעי שבחורות אומרות לי דברים, שואלות, מציעות, אבל לא, עוד לא. זה לוקח לי זמן".