קשה לתאם פגישה עם האחים צרפתי. בפעם הראשונה שאנחנו אמורים להיפגש, הריאיון מבוטל ברגע האחרון כי "הם נורא רוצים לראות משחק כדורגל בטלוויזיה", מתנצלת אמא שלהם בטלפון. בפעם השנייה מזיזים את הפגישה כי "הם החליטו לנסוע לאילת ונשארו שם עוד יום", מסבירה האמא בעוד שיחה. כשהם חוזרים מאילת, ניתאי רוצה בכלל ללכת לאימון הכדורגל שלו ושואל אותי מתי כבר נגמר הריאיון. זה החופש הגדול, עילאי וניתאי צרפתי חיים את החיים, ואף כתבת מעצבנת לא תקלקל להם את הכיף עם השטויות שלה. אם אלה לא רוק סטארז, אני לא יודעת מי כן.
אבל מהצד הם לא נראים כמו רוק סטארז. שני ילדים שמשחקים פיפ"א על הספה, מכרסמים את סוכריות הגומי שאמא הוציאה לאורחת עם צלחת אפרופו ומיץ. ניתאי בן 12, עילאי בן 17, את שניהם אולי הכרתם בעונה הרביעית של הריאליטי "בית ספר למוסיקה" בתור "האחים הזמירים מלוד" שסלסלו שמע ישראל בקול דקיק וילדותי בזמן שמירי מסיקה מחניקה דמעה. הם גדלו בארבע השנים שעברו מאז – עילאי כמעט יותר גבוה ממני, וקורץ לי בשרמנטיות בכל הזדמנות – אבל הטריק הוא אותו טריק. צמד ילדי פלא בכיפה שילוו בסלסולי שירה את חתן הבר מצווה שלכם, כל הדרך מהצדפה עד לרחבת הקבבונים.
הערב יש להם אירוע כזה. הם אמורים ללוות חתן בר מצווה בשיר כניסה, ואז לשיר בזמן הסלואו שלו עם אמו, ואז לחכות לסוף האירוע ולתת הופעה מלאה. אמא קרן פורשת להם על המיטות את הבגדים, חולצות מכופתרות שחורות ודגמ"חים תואמים. "לפני כל הופעה אני קונה להם בגדים חדשים", היא מסבירה.
כל הופעה בגדים חדשים?
"זאת שריטה, אני מודה, אבל שריטה טובה. יש לי עסק של בגדים וחשוב לי שהם ייראו טוב".
עילאי הספיק לסגל לעצמו את כל הגינונים של זמר אירועים ותיק. הוא צועק מדי פעם "איפה הכפיים שלכם, חברים?", ותוך כדי שירה מצליח גם להתחבק עם הקהל
קרן היא גם המנהלת, היחצנית והסוכנת האישית של האחים, אבל בעיקר אמא מודאגת שלא זזה מהם במהלך הריאיון כדי לוודא שלא יאמרו שטויות ולא יניחו רגליים על השולחן. "ניתאי, תסגור את זה", היא נוזפת כשהילד המשועמם מפעיל מכשיר מסאז' ידני במהלך הריאיון ומתחיל להרטיט לעצמו את המצח. "אבל זה לא מפריע!", הוא מתחמק ומסביר לי: "קנינו את זה מאיזה ערבי בתחנת דלק בדרך חזרה מאילת, זה עושה מסאז' ממש חזק".
נשמע שהיה לכם כיף באילת. עם מי ביליתם שם?
עילאי: "כל העירייה של לוד הייתה שם איתנו".
ניתאי: "אחות של אמא שלי הייתה שם עם כל המשפחה וגם החברים".
"את יודעת מה עשו להם שם?", מתערבת קרן בהתלהבות, "היינו בחוף ממן, יש שם די-ג'יי וקריוקי, וכל הזמן ביקשו שעילאי וניתאי ישירו. התקשרו אליי גם תושבי אילת – 'ראינו באינסטגרם שעילאי וניתאי בחוף ממן, אנחנו רוצים להגיע'. עשו להם הרבה כבוד, והעברנו שם את הערב בכיף. יושבים, שרים, מנשנשים אבטיח".
עילאי: "איזה מזל היה, דווקא ביום האחרון החלטנו לא ללכת לחוף ממן ובדיוק אז היו שם מכות פיצוצים עם ערבי. פתאום אנחנו רואים 500 אנשים רצים, איזה ערבי אחד היה מסטול, שבר למישהו בקבוק זכוכית על הראש".
קרן: "השם ישמור!".
ניתאי: "ואז כולם באו להרביץ לו, אז הוא הוציא סכין מהכיס וכולם חזרו אחורה" (מצחקק).
אלוהים. לפחות יצא לכם לנוח קצת מכל ההופעות והעבודה הקשה ביום-יום?
עילאי: "האמת שבאמצע הייתה לנו הופעה בירוחם. אז נסענו להופיע וחזרנו לאילת".
איפה הכפיים שלכם
אלה החיים של עילאי וניתאי כרגע. גם בחופשה הם בסטנד-ביי להקפצות. אפילו עכשיו, תוך כדי הריאיון, אבא שלהם אלי מנדנד להם בטלפון שיקפצו רגע למסיבה שלו בווילה במושב זיתן ויעשו הופעה ספונטנית לחבר'ה. ככה בקטנה, בין החזרה מאילת לאימון כדורגל של ניתאי לריאיון במגזין mako למסיבת בר מצווה בראשון לציון שמתחילה בעוד שעתיים. אומנם עילאי גמור מעייפות מהטיול והבריחה מהערבי עם הסכין, אבל הוא כבר על הרגליים ומחפש את המפתחות של האוטו, מוכן ומזומן לדחוף עוד הופעה ללו"ז, לפרגן לאבא. "זה לא קשה, אנחנו נהנים", הוא מרגיע אותי כשאני תוהה איך יש להם כוח להתרוצץ.
גם בתקופת הלימודים זה ככה, הופעות כל הזמן? זה לא קשה?
עילאי: "אין ברירה, קמים. אני עוד עושה קצת בעיות, לא מצליח לקום בבוקר. חלק מהאירועים הם עד מאוחר, שתיים–שלוש כזה".
קרן: "לא בתקופת הלימודים!".
עילאי: "בלימודים משתדלים כמה שפחות, כן".
ניתאי: "הרוב זה עד 12".
קרן: "מאוד חשוב לי שזה לא יבוא על חשבון הלימודים. אני למשל לא מרשה להם לעשות עליות לתורה, כי זה בבקרים, בזמן של בית ספר".
מה עם חיי חברה? אהבה?
עילאי: "יש לי חברה, אנחנו ביחד שנתיים בערך. היא פה, גרה בבניין הזה".
איך היא מקבלת את החיים שלך?
עילאי: (צוחק) "בסבר פנים יפות".
חיים של זמר זה אומר מעריצות, בחורות, עניינים. היא לא מקנאה?
עילאי: "לקנא תמיד מקנאים".
ניתאי: "אבל זה תלוי בו! אם הוא רוצה את החברה שלו, אז הוא לא יעשה כלום עם בת אחרת!".
עילאי: "דווקא יש לי עוד אהבה בחיים: בית"ר ירושלים. כולנו אוהדי בית"ר מגיל קטן".
ניתאי: "חוץ מאבא, שאוהד מכבי".
עילאי: "אל תלכלך סתם!".
הם גדלו מאז "בית ספר למוסיקה", אבל הטריק הוא אותו טריק: צמד ילדי פלא בכיפה שילוו בסלסולי שירה את חתן הבר מצווה שלכם, כל הדרך מהצדפה עד לרחבת הקבבונים
ניתאי כבר לבוש במדי הכדורגל שלו ויוצא לאימון. עילאי ואני נכנסים לאוטו, לקפוץ למסיבה של אבא. קרן מתרה בנו לחזור בתוך שעה, כדי שעילאי יספיק להתקלח לפני הבר מצווה, ואנחנו טסים למושב זיתן, מעופפים מעל באמפרים לצלילי מוזיקה בערבית.
עילאי, שמתי לב שאתה ממש צרוד. איך תצליח לשיר במסיבה של אבא וגם בבר מצווה בערב?
"אל תדאגי, ככה הקול שלי תמיד, כשאני שר זה נעלם. אתמול למשל הייתי כל היום מצונן, הגעתי להופעה – נעלם לי הצינון, נגמרה ההופעה – חזר לי הצינון".
אתה עושה תרגילי פיתוח קול? מקפיד לשמור עליו? יש איזו שגרת תחזוקה של הגרון?
"אני לא בקטע של הדברים האלה".
ואם פתאום תאבד את הקול לפני הופעה?
"ברוך השם, גם כשיש לי צרידות – כשאני מגיע להופעה הכל מסתדר".
שום דבר לא מדאיג את עילאי. הוא בונה על קריירה של זמר, אבל מה שיהיה יהיה. צרידות שמצרידות, אלוקים כבר ישמור על הקול שלו. ולמה שידאג למשהו בעצם? החיים טובים, אמא מבשלת בשבילו, הבגדים כבר פרושים על המיטה ובטיקטוק המעריצים מפרגנים.
מאז החניכה אצל המנטור משה פרץ הפכו האחים לעסק של ממש. שתיים–שלוש הופעות בשבוע, כולל מול מוסדות ורשויות, ופמליה שמורכבת מקלידן, דרבוקיסט, איש הגברה ונהג צמוד
אנחנו יורדים ליד הווילה במושב זיתן, נכנסים לחצר עם בריכה ומערכת הגברה ומנגל, ו-30 חברים של אבא מתנפלים על עילאי בחיבוקים ומגשים של אבטיח חתוך. פלא שהבחור הוא צ'יל מהלך? הוא בזון שלו כבר שנים.
עילאי נותן חיבוק לאבא אלי ומיד משתלט על המיקרופון. וואללה, הוא צודק: ברגע שהוא מתחיל לשיר, זה כאילו גרון של מישהו אחר. קול נקי, מדויק, עוצמתי, בכלל לא הלחשושים החנוקים שניסיתי לפענח במהלך הריאיון. כנראה אלוקים באמת שומר מלמעלה עם חפיסת למוסין.
עילאי מופיע מגיל קטן מול החברים ובאירועים משפחתיים, וכבר הספיק לסגל לעצמו את כל הגינונים של זמר אירועים ותיק. עכשיו הוא צועק מדי פעם "איפה הכפיים שלכם, חברים?", ותוך כדי שירה מצליח גם להתחבק עם הקהל, גם לצלם סלפי וגם לאחל מזל טוב לכל טלפון שדוחפים לו ולכל שם שנלחש באוזן. אחד הגברים דוחף לו שטר של 100 לצווארון, שם הוא נשאר לבצבץ עד שנלך.
הוא אומנם רק בן 17, אבל בסביבה המאצ'ואיסטית הזאת עילאי נראה בקלות כמו כל אחד מהגברים המבוגרים שמסביבו: כולם יושבים על כיסאות הפלסטיק עם בירה ביד, שרים בקולי קולות, מצ'פחים אחד את השני, שבט אחד. אני בערך הדבר הכי תלוש באירוע הזה, היפסטרית ממושקפת בשמלת נקודות אדומה וינטג', יושבת עם פנקס בלב ים של גברים מענטזים בלי חולצה, מחזיקים שיפודי פרגית כשברמקולים רועמת מוזיקה ערבית בפול ווליום. בחיים האמיתיים, אני זאת שמדשדשת עכשיו מהשיחים לבקש שינמיכו את המוזיקה. אבל היום אני בחיים של עילאי, וכל יום פה הוא חפלה.
"לפני כל הופעה אני קונה להם בגדים חדשים", אומרת אמא קרן, שהיא גם המנהלת, היחצנית והסוכנת. "זאת שריטה, אבל שריטה טובה. יש לי עסק של בגדים וחשוב לי שהם ייראו טוב"
אחד החברים של אבא אלי ניגש אליי. גם הוא נראה קצת כאילו נקלע לכאן מעולם אחר. "האמת שזו בכלל לא המוזיקה שאני רגיל אליה", הוא מודה, "אני יותר אוהב רוק וכאלה. אבל אין ספק שעילאי מאוד מוכשר. חלום שלי לבקש שישיר שלמה ארצי, עם הקול הגבוה שלו הוא היה מפרק את המקום. מפרק!".
"נו, אז תבקש ממנו", אני אומרת, אבל ההוא צוחק כאילו אמרתי משהו מטורף. כשאנחנו חוזרים לאוטו בסוף ההופעה הקצרצרה אני מספרת על זה לעילאי.
אם הוא היה מבקש ממך, היית שר שיר של שלמה ארצי?
"שלמה ארצי? לא מכיר".
לא מכיר אפילו שיר אחד שלו?
"לא".
זה מחזק בי את התחושה שהייתה בי מרגע שהגעתי ללוד: אני ביקום מקביל. כשאת שמאלנית שחיה בתל אביב, נדמה לך שכל העולם מכיר את שלמה ארצי, רואה נטפליקס, מתקוטט בטוויטר על הרפורמה. דרך העיניים של האחים צרפתי אני רואה עולם אחר לגמרי, רחוק כל כך. עולם של פיפ"א וחפלות ושמות כמו אלקנה מרציאנו ויניב אבוטבול וחנן ילד הפלא, שאני לא מכירה בכלל אבל מתברר שהם הולכים להופיע – סליחה, לעשות כבוד – בבר מצווה של ניתאי בשנה הבאה. אולי באמת אנחנו שני עמים נפרדים שאי אפשר לגשר ביניהם, כמו שהפוליטיקאים טוענים.
המחשבה הזאת מדכדכת אותי קצת, אבל אחר כך, בזמן הנסיעה, עילאי פתאום שם במערכת שיר של שלמה ארצי, ביצוע בהופעה חיה שלו ל"ארץ חדשה". "זה בשבילך, רחלי", הוא מכריז בחיוך שרמנטי ומגביר את הווליום. אולי בכל זאת אנחנו יכולים להתחבר, כל עוד באוטו יש חיבור לבלוטות'.
נו, אז מה דעתך על השיר?
"זה חמוד. ואני מכיר מוזיקה כזאת, כן? כשהשתתפתי ב'בית ספר למוסיקה' הכרתי מוזיקה לא-מזרחית – יגאל בשן, בועז שרעבי. זה פשוט לא הסגנון שלי".
העניין עם ערבית
עילאי וניתאי צרפתי שרו תמיד באירועים משפחתיים, עוד לפני שקטפו אותם לטלוויזיה. "הפעם הראשונה שהופעתי ממש היה בחתונה של בת דודה שלי", מספר עילאי, "ואז חברים הזמינו אותנו לעוד אירועים".
ניתאי: "ואמא התחילה לפרסם אותנו בפייסבוק, ומשם הגיעו עוד אנשים".
קרן: "אני רוצה לדייק. בעלי הוא חזן של בית הכנסת, עושה הכל לשם שמיים, שקל הוא לא לוקח. ותמיד כשהיו מזמינים אותו לשיר, היו אומרים לו, 'תביא את הילדים איתך', והם היו שרים איתו פשוט בקטע של לשמח אנשים. ואז 'בית ספר למוסיקה' נתן לזה דחיפה".
מאז החשיפה ב"בית ספר" והחניכה אצל המנטור משה פרץ, עילאי וניתאי הפכו לעסק של ממש. שתיים–שלוש הופעות בשבוע, כולל מול מוסדות ורשויות, ופמליה שלמה שמורכבת מקלידן, דרבוקיסט, איש הגברה ונהג צמוד בשם לירן ("הוא יותר כמו בן משפחה שעוזר לנו בדברים", מסבירה קרן. "הוא זה שהסיע אותי לאילת והזמין לנו את המלונות", מוסיף עילאי).
לא מנומס לשאול על כסף, אבל עד כמה התחביב הזה משתלם?
קרן: "אנחנו לוקחים מחיר מאוד עממי".
כמה עממי? יוצא מזה כסף כיס או מספיק כדי לפרנס את המשפחה?
"תראי, אני מפתחת אותם עם זה. להוציא שיר זה הרבה כסף, ואני משקיעה הרבה כדי שהם יעלו ויגדלו. אבל אני עדיין אני עובדת וגם בעלי עובד, ושתדעי שמלא מתקשרים אליי לבקש סרטונים וברכות ליום הולדת, ושום כסף אני לא לוקחת. הכל באהבה ובשמחה".
את הכסף שאתם מרוויחים שמים לכם בצד, או שנותנים לכם גם לבזבוזים?
עילאי: "יש לנו מה שצריך. הנה, עכשיו למשל אני קונה אוטו, בעזרת השם".
ניתאי: "ולפני שלושה חודשים היינו בלונדון, הלכנו למשחק כדורגל".
עילאי: "כן, אם לאחד מאיתנו בא ללכת למשחק כדורגל בחו"ל – הלכנו".
ניתאי: "גם היינו בליגת האלופות, אם את יודעת מה זה".
לשניהם יש שיער מגולח ופאות מעל האוזניים, כי "ככה רואים את התספורת וגם יש פאות", אומר עילאי. "לפי ההלכה צריך להשאיר 12 שערות, אז אני אפילו מעל. נראה לי שהתחלתי טרנד"
הם משפחה של בעלי תשובה ברסלבים, בדרגות שונות. האבא, למשל, לא הצטרף לנסיעה לאילת "בגלל העניין של הצניעות". לעילאי אין בעיה לנסוע לאילת, אבל הוא "משתדל כמה שיותר לשמור, בעזרת השם. אנחנו יושבים עם עצמנו בצד, עם החברים".
ניתאי עולה לכיתה ז' בבית ספר רגיל, אבל עילאי הולך לישיבה – "לא פנאטית, ישיבה של בעלי תשובה שמקבלת את כולם", מבהירה קרן – ולא מתכוון להתגייס ("אני פחות בקטע"). לשניהם יש שיער מגולח וגם פאות מעל האוזניים, כי "ככה גם רואים את התספורת וגם יש פאות", אומר עילאי.
"אבל זה פאות כמו שצריך", מדגיש ניתאי.
"כן, לפי ההלכה צריך להשאיר 12 שערות, אז אני אפילו מעל ההלכה", מסכים עילאי.
זה מקובל אצלכם, הסגנון הזה?
"בטח. אבל נראה לי שאני זה שהתחלתי את הטרנד".
רוב השירים שלהם הם בסגנון פייטני ואמוני, אבל הם שרים גם לא מעט בערבית, מה שלא תמיד מתקבל בברכה בקרב הקהל המסורתי שלהם. ניתאי מספר על פעם אחת שמישהו כתב עליהם בלעג ש"הגדול נראה כמו ערבי", ובכלל, שיש לא מעט טוקבקים שלא מתלהבים מהקונספט.
זה מעניין, כי אתם באים מתרבות של שירה מזרחית וערבית, אבל חלק גדול מהקהל שלכם רואה בזה שפה של האויב. איך זה מתיישב לכם?
עילאי: "אין הופעה שאני הולך ואנשים לא מבקשים שאני אשיר בערבית, יש לנו מחרוזת ערבית עם יותר ממיליון צפיות".
ניתאי: "גם בקבוצת הכדורגל שלי יש הרבה חברים ערבים".
קרן: "הרי לוד עיר מעורבת".
נכון. יש לכם גם קהל ערבי?
עילאי וניתאי ביחד: "לא".
עילאי: "אבל כל אירוע שאנחנו מופיעים ויש שם עובדים ערבים, הם ישר מתחילים לצלם אותנו ולשיר".
קרן: "את לא מבינה, הם מפרגנים לנו ברמות".
עילאי: "כל הטיקטוק שלי תגובות מערבים, וגם רוצים אותנו להופעות אצל הערבים".
נו, אז תעשו את זה. אולי ככה תביאו את השלום, דרך המוזיקה המשותפת.
(כולם צוחקים)
מה מצחיק? אם יש לכם מעריצים ערבים, למה לא תופיעו אצלם?
ניתאי: "לא, לא".
למה?
עילאי (מצביע על קרן): "אמא תסביר".
קרן: "פחות".
למה?
משתררת דממה, אבל בדיוק בשלב הזה דופק בדלת הקלידן אופק ומציל את היום. "אופק!", קופצים עליו כולם בהתלהבות והנושא נשכח. "הקלידן מספר אחת בארץ!", מציג אותו עילאי.
עד שיגיע תורם לשיר, האחים הם לא חלק מהאירוע ולא מעיפים מבט סביבם. הם אפילו לא מנשנשים משהו מהבופה, ואני נאלצת לשתות שני וודקה אבטיח כדי לחפות עליהם
עם צלחות ממתקים על השולחן, השתלטות מהירה של אופק ועילאי על השלטים של הסוני למשחק פיפ"א מהיר לפני ההופעה, והעובדה שאופק הוא בערך בגיל של עילאי – זה פחות כאילו הגיע הקלידן לבית של המעסיקים שלו ויותר כאילו הגיע עוד ילד למסיבת פיג'מות. תיכף תבוא אמא קרן לשלוף את כולם מהשק"שים ותגרור אותם לבית הספר, כלומר להופעה.
"צריך עוד להספיק לעשות חזרות על השיר 'אלוקיי'!", היא נוזפת בניתאי ומזרזת אותו להתלבש כבר. הוא חוטף ביד חצי טוסט נקניק ורץ למעלית, קרן ולירן אורזים את המיקרופונים, החליפות ובקבוק של קרם לשיער וכולנו נדחקים לאוטו המשפחתי. עוד 40 דקות המסך עולה.
מכיר אותם מהטיקטוק
בדרך לראשון לציון שמה קרן את "אלוקיי" במערכת של הרכב ומבקשת ממנו להקשיב. "אני מקשיב, אני מקשיב", הוא ממלמל ותוקע עוד גול במשחק בסמארטפון. "לא הקשבת, אני שמה מהתחלה", פוסקת קרן והשיר מתחיל מחדש. ניתאי נאנח.
אתם חושבים על היום שבו יתחלף לכם הקול וכבר לא תהיו ילדי פלא?
ניתאי: "עילאי כבר עבר את זה, והוא בסדר".
ואתה? אתה בכלל בונה על קריירה כזמר כשתגדל?
ניתאי מחייך בביישנות: "אני בעיקר רוצה להיות שחקן כדורגל".
עילאי: "הוא יהיה אייל גולן 2, גם זמר גם כדורגל".
דקל וקנין, למשל, היה ילד פלא, אבל זה לא ממש החזיק.
עילאי: "פשוט התחלף לו הקול. היה לו קול מדהים, עכשיו מסכן, הלך לו הקול. כל אחד והסיפור שלו, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. במקרה שלנו גם לאבא שלי לא התחלף הקול, נראה לי זה קטע גנטי".
"ניתאי, אתה מקשיב לשיר?", מבררת קרן מהמושב הקדמי, ואופק מעיף מבט בניתאי ומיד מלשין: "הוא נרדם בכלל!".
"לא נרדמתי!", מרים ניתאי את הראש בזעף, "סתם הורדתי את הראש".
"אני שמה לך את השיר עוד פעם", מודיעה קרן, וצלילי "אלוקיי שבשבמיים, ענה לתפילתי" שוב ממלאים את האוטו. "אני מקשיב!", מתעצבן ניתאי.
אנחנו יורדים מהאוטו ליד וילה במושב זיתן, נכנסים לחצר עם בריכה, ו-30 חברים של אבא מתנפלים על עילאי בחיבוקים ומגשים של אבטיח חתוך. פלא שהבחור הוא צ'יל מהלך?
רק הבוקר הם חזרו מאילת, ומאז הספיקו להתראיין, להצטלם, להשתתף באימון כדורגל (ניתאי) ובהופעה מאולתרת בווילה (עילאי). לא פלא שהם נראים קצת עייפים. אני כבר מזמן הייתי מקפלת את הגרון והולכת למיטה, אבל אצל האחים צרפתי האקשן רק מתחיל. הם מתלבשים באוטו, מחליפים לחולצות מכופתרות שחורות ("אני לא סובל מכופתרות", נאנח עילאי ונאבק עם הרכיסה), וצועדים עם הציוד לעבר אולם האירועים. כשאנחנו מגיעים לרחבת הכניסה, אין מינגלינג וצ'פחות כמו בהופעה אצל אבא: שניהם שולפים טלפונים ומתיישבים בדממה בצד, שקועים בטיקטוק. עד שיגיע תורם לשיר, הם לא חלק מהאירוע ולא מעיפים מבט סביבם. הם אפילו לא מנשנשים משהו מהבופה, ואני נאלצת לשתות שני וודקה אבטיח כדי לחפות עליהם.
המקום שורץ ילדים, על סקאלת הגיל שבין ניתאי לעילאי. חברים של חתן הבר מצווה פלוס. אני ניגשת למקבץ מייצג שיושב סביב שולחן קטן ליד הדוכן פוקאצ'ות.
אתם מכירים את האחים צרפתי, שמופיעים פה היום?
"אני מכיר אותם מהטיקטוק", אומר אחד.
"גם אני, הם טובים", אומר השני.
"אפשר שתזכירי בכתבה את השמות שלנו? יאיר, עומרי וליאור כהן", אומר השלישי.
הייתם רוצים להיות כמוהם? להופיע בגיל כל כך צעיר מול זרים?
"אם הייתי יודע לשיר ככה, בטח, למה לא", עונה יאיר, או עומרי, או ליאור כהן.
"אני לא, אני הייתי מתבייש לשיר מול כולם", מודה ליאור כהן, או יאיר, או עומרי.
"אני שר מדהים, תראי, לה לה לה לה!", מפגין עומרי או וכו' וכולם מתגלגלים מצחוק.
בינתיים מתקרב חתן הבר מצווה בחליפה ועניבה וחיוך נבוך. הוא נראה כמו שילוב של ניתאי ועילאי, הם יכלו בקלות להיות אחים ולזלול סוכריות גומי בסלון מול הטלוויזיה, אבל כרגע הם בסטטוס של לקוח ואומנים-מופיעים, וזו רשמיות קצת מוזרה. עילאי לוחץ לו יד ואומר שלום ומזל טוב, החתן מהנהן, אין הרבה מה להגיד מעבר. אמא שלו היא זו שהזמינה את האחים לאירוע, היא חלמה שהם ישירו בבר מצווה. "האמהות מתות עליהם", גילה לי אופק מוקדם יותר. "יש להם שיר שהם מקדישים לאמא, והן מאוד מתרגשות ממנו".
הגיע הרגע הגדול. בתוך האולם האורות כבים, וזרקור יחיד זורח על בני משפחת החתן שצועדים פנימה שלובי זרוע. אחר כך הנגנים תוקעים בשני שופרות ענק, וחתן הבר מצווה מתחיל לפסוע בחגיגיות אל האולם. ניתאי ועילאי פוסעים משני צדדיו כשני מלאכי שרת ושרים ברגש את "שמע ישראל". "אויש, איזה חמוד הקטן", מתמוגגות מאחוריי חבורת בנות נרגשות. חכו עד שתהיו אמא.
החתן ומלאכיו נעמדים באמצע האולם, על רקע מצגת תמונות ילדות ועשן חשמלי סמיך. בצדדים מתפוצצים זיקוקים והסובבים מעיפים עליהם קונפטי, ואז בועות, ואז שטרות של דולר, מה שגורם לילדים שבאולם לזנק לרצפה ולאסוף את הכסף בזריזות של סנאים. אחרי הפוגה קלה האחים שרים את "אין כמו אמא" המדובר, והחתן רוקד סלואו עם אמו, שוב עם קונפטי ודולרים מעופפים סביב. אני נתקפת תחושת "איפה אני לעזאזל", אבל בראשל"צ התנהג כראשל"צי, ואני מנסה ללקט דולר תועה ללא הצלחה. יאיר, עומרי וליאור כהן כבר גילחו הכל, ומשווים ביניהם את השלל.
הסלואו נגמר, האדרנלין יורד, ו"עכשיו אין כלום עד החפלה שבסוף האירוע, בעוד שעתיים בערך", מסבירה קרן. מה עושים עד אז? עילאי וניתאי צונחים לספסל צדדי עם הטלפונים. הם קיוו לקבל שולחן באולם, אבל אין מקום ואין חדר VIP, אז אנחנו במשמרת טיקטוק עד שיקראו להם בחזרה לעבודה. מדי פעם ניגש אליהם ילד ומבקש סלפי או ברכה לחבר; ילד אחד, כבן 10, מנסה להשתחל לברנז'ה ומתחיל להראות להם בטלפון שלו כל מיני ילדים זמרים ולשאול מה דעתם עליהם. הוא מבין בז'אנר, מתברר, וגם הוא שר, ככה הוא מגלה לי.
היית רוצה להופיע כמוהם?
"פעם רציתי, אבל עזבתי את השירה, ועכשיו אני רוצה לרקוד ריקודים גרוזיניים".
כך נראית תהילת זמרי אירועים: רגע אחד אתה קיסר האמהות המתייפחות ושטרות נושרים עליך כמו גשם, ורגע אחר כך אתה מקופל עם אחיך באוטו, מכרסם חצי טוסט שהבאת מהבית
לעילאי וניתאי נמאס מהספסל והם הולכים לחכות באוטו. כך נראית התהילה של זמרי אירועים: רגע אחד אתה קיסר האמהות המתייפחות ושטרות כסף נושרים עליך כמו גשם, ורגע אחר כך אתה מקופל עם אחיך באוטו, מחכה שיעברו כבר שעתיים, מכרסם חצי טוסט שהבאת מהבית. בעוד שעתיים הם שוב יהיו מלכים, ירקידו דודים מיוזעים על רחבת ענק כשנערות בפאייטים מתחננות לפניהם לסלפי. וחוזר חלילה, מי יודע עד מתי. אולי עד שהקול יתחלף.
יש תוכניות לעתיד מעבר להופעה באירועים?
"בקרוב תצא מחרוזת סליחות שהם עשו", אומרת קרן, "וגם בעזרת השם מחרוזת של רבי נחמן לראש השנה כשהם טסים לאומן. ניתאי תכף מוציא דואט עם אודיה אזולאי, וגם עובדים על שיר נשמה שכתבו להם, שייצא עד סוף השנה. כל הזמן חייבים לחדש ולרענן, שיהיה מעניין למעריצים".
מה עם אלבום, הופעה?
"תהיה הופעה בעזרת השם, אחרי שנסיים עם ההכנות לבר מצווה של ניתאי".
בסופו של יום, מה זה יותר בשבילכם – כיף או עבודה?
ניתאי: "גם וגם. אבל זה לא קשה".
זה נראה קשה.
עילאי: "ממש לא, אצל כל הזמרים זה ככה".
אבל אתם רק ילדים בעצם.
ניתאי: "אנחנו ילדים-גברים".