ישי סוויסה מנסה לשכנע את רועי כפרי שאין צורך לקצר את סולו הנשיקות שלו. כן, סולו נשיקות. זו הדרך היחידה להגדיר את הדקה האחרונה בשיר שהם עובדים עליו, "מר וגברת סימן", אחד משלושה שירים שכפרי הקומיקאי-מוזיקאי כתב עבור החתונות של צמד חברים (גון בן ארי וניב מג'ר, לא אחד עם השני) ושל אחותו (שגם לא התחתנה עם אף אחד מהם). זה קטע יפהפה שנפתח עם פריטת גיטרה אקוסטית לצד צלילי ה"מואה" של נשיקות, נמשך בכינורות וקלידים מלאי נשמה ומתנקז לסיומת מתוזמרת מקסימה כמעט באותה המידה שהיא דבילית.
"אנחנו עובדים על השיר הזה הרבה זמן, אולי שנה וחצי ברוטו, כי לו אין זמן ולי אין זמן", מתרץ סוויסה. "תמיד נפגשנו בלילה, גמורים מעייפות". עכשיו, בסשן תיקונים אחרונים בהחלט, כפרי עוד מנסה לשכנע את סוויסה שיש תיבה מיותרת בסולו הנשיקות. לשם כך הוא מסתתר מאחורי קיר באולפן וקורא: "ישייי, זה המצפון שלךךךך, אני חושב שרועי צודקקקק". אחרי שהתיבות נספרות, מצפונו של כפרי מודה שישי צדק ואני שואל את כפרי למה הוא בחר לעבוד עם סוויסה. כפרי עונה, ללא שמץ של ציניות: "נדיר למצוא מישהו שהוא גם מצחיק וגם יודע לעשות מוזיקה מעולה".
קלטתי שלהיות בפרונט מלחיץ אותי
בשלוש השנים האחרונות הפך סוויסה בן ה-29 מעוד יוצא רימון ללא כיוון ברור שעובד כסאונדמן בחדר חזרות לאחד המפיקים המוזיקליים המבוקשים והמוערכים בסביבה. בתווך הספיק בין השאר להפיק אמנותית את שני אלבומיו האחרונים של רביד פלוטניק, להיות אחראי לצד המוזיקלי באופרת ההיפ הופ העצומה "עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי", להפיק למרגי חלקים מהפרויקט הבינלאומי המסקרן שלו (ואת השיר "לונה פארק" מהאי.פי האחרון שלו), לעבוד עם יסמין מועלם, ג'ימבו ג'יי, אלון עדר, לולה מארש, נגה ארז ואורי רוסו ובאופן כללי להיות עסוק. ממש עסוק.
"כל החיים שלי בבית ספר היה לי חרא ופחדתי שאני לא אהיה בחיים בן אדם חרוץ", אומר סוויסה. "לא הצלחתי לשמור על ריכוז יותר משעה, ופתאום כשהגעתי ללמוד מוזיקה ב'רימון' נהייתי החנון שלומד ומשקיע הכי הרבה. מסביבי התלוננו, ואני לא מבין למה, איך אנשים לא עפים על לעשות מוזיקה נון סטופ?".
אולי בגלל זה אתה מפיק עסוק עכשיו, ואני מניח שחלקם לא.
"יכול להיות, זה בטוח קשור לזמן שהשקעתי בזה. צריך כישרון, אבל השקעה והתמדה זה הדבר".
ולהשקעה והתמדה יש מחיר.
"עד עכשיו הייתי במגמה של לאנוס את החיים שלי בעבודה, מ-12 בצהריים עד שתיים בלילה. לא היו לי חיים אישיים, זה די היה בפח. להופיע עד מאוחר, לקום בצהריים, לאכול, לצאת להופעה, לחזור ולהזמין מקדונלד'ס באמצע הלילה - זה נורא כיף, אבל בסוף זה קצת מתיש. הגוף אומר שנייה, אני צריך רגע הפסקה. אם כולם אומרים לי שאני הבן אדם הכי עסוק שהם מכירים - כולל אנשים יותר מצליחים ממני, כמו רביד פלוטניק ומרגי – אז משהו פה לא הגיוני כלפי החיים שלי".
אז מה עושים?
"עכשיו אני במגמה של לסיים יום עבודה באיזה שש. זה בטסט החודש".
הרבה לפני מאבקו בעומס נאלץ סוויסה להיאבק בתגיות משפחתיות. זה מה שקורה כשאתה נכד של (הזמרת יפה ירקוני), בן של (הקומיקאי מאיר סוויסה) ובשנים האחרונים אח של (הראפר מיכאל סוויסה). עכשיו הוא כבר לא של אף אחד, אלא מפיק מוזיקלי שהתעשייה כולה מכירה כמגוון, בעל אוזן רגישה לסאונד וסגנון הפקתי שמגשר בין היפ הופ, פופ ואינדי. רק קעקוע הלוגו של רדיוהד על אמת ידו הימנית חושף את שורשיו המוזיקליים; בילדותו אהב את טופאק ופיפטי סנט ("שום היפ הופ ישראלי"), אבל התרחק משם לעבר אזורי האינדי לייט של טיים אימפלה ובק.
מוזיקה דווקא לא תפסה חלק משמעותי מנעוריו. הוא נקלע לתחום סביב פטירתה של סבתו האגדית, כשביצע שניים משיריה במופע שהתקיים לזכרה כחודשיים לאחר מותה. "הנכד של יפה ירקוני יוצא לאור", הכריזו הכותרות בכתבה ששודרה אז בחדשות, עם וידאו של סוויסה בחזרה עם אביו, מבצע את "כל היונים" של ירקוני. את המופע הוא זוכר עד היום בחיבה; את הניסיון לפרוץ כזמר קצת פחות. "זה חלק ממני שאני קצת מתבייש בו", הוא אומר היום. "הייתי בן 19, סבתא נפטרה ופתאום נמשכתי למוזיקה. וואי, שכחתי מזה לגמרי, המוח שלי כאילו בהכחשה מהתקופה הזאת. אני לא יודע בדיוק מאיפה זה בא".
הסתכלתי על הכתבות מאז, והייתה לי תחושה שכאילו נסחפת לתוך זה.
"יש מצב, כן. הייתי בתקופה שלא ידעתי מה אני עושה עם החיים שלי. היה נורא קל להתאהב בחלום או ברעיון שלא הייתי מוכן אליו ולא בטוח שאפילו רציתי. המוזיקה היתה בוסרית ולא קשורה לכלום, השיר הזה שהוצאתי היה הראשון שכתבתי בחיים שלי. מי עושה כזה דבר?".
אתה לא רוצה להיות בפרונט?
"אני רוצה, מתישהו, אבל אני גם אוהב להיות לא בפרונט. אני עוד חוקר את זה. היה שלב שרציתי שזה יקרה, התחלתי לעבוד וכבר הייתה לי פגישה עם לייבל. אבל קלטתי שזה מלחיץ אותי, שאני לא מגיע לזה, ובדיוק היו דברים עם רביד שיותר התאימו לי. אז כנראה שאני לא רוצה את זה מספיק".
ל"רימון" הוא עוד הגיע כזמר, וכשהבין מה הכיוון עבורו, כמפיק. הוא יצר שם מוזיקה שונה מזו שהוא יוצר כיום ("זה היה ארנ'בי ורוק-פסיכדליה עם קצת אלקטרוני") עד ליום שבו נאלץ להתחיל מחדש. "בשנה האחרונה שלי ברימון השארתי את הלפטופ באוטו כמו מטומטם וגנבו לי אותו. את הכל גנבו - כונן גיבוי, מיקרופון, ופתאום לא היה לי שום פרויקט מוזיקלי. מיכאל בדיוק עבד באותו הזמן על האלבום הראשון שלו, הוא בחדר לידי ואני בכלל לא מבין מה הוא עושה. אבל אז שמעתי את 'To Pimp a Butterfly' (אלבום המופת של קנדריק למאר – מ.ש) וזה שינה לי את העולם. פתאום אני חוזר להיפ הופ ששמעתי בילדות, רק אחרי שהכל נגנב".
רגע, לא אהבת בהתחלה את המוזיקה של אחיך?
"לא כל כך הבנתי את האלבום שלו. רק אחרי שסיימתי רימון והוא התחיל לקרות, פתאום הייתי כזה 'אה, זה סבבה'. כשראיתי שאנשים אחרים אוהבים אותו, יכולתי לא לשמוע את אח שלי הקטן מנסה לעשות ראפ אלא מישהו שכאילו 'בוא'נה, הוא טוב'".
תעבדו ביחד?
"מת שזה יקרה. בשנה האחרונה זה התחיל לקרות באופן טבעי, נגיד עם גרסת הכיסוי ל'אדם פשוט' של סבתא שהוצאנו בפרויקט 'צו השעה'. ופתאום כיף לנו לעבוד ביחד. הייתה תקופה שניסינו וזה לא היה מושלם, אז שחררנו מזה. עכשיו יש לי תיקיית 'מיכאל' עם איזה 12 שירים שעשיתי איתו במהלך השנים. מתבקש שזה יקרה, וזה יקרה".
עם מרגי יש לי חיבור שהפתיע אותי
כיוצא רימון ואחיו של אחיו, סוויסה החל להכיר יותר ויותר יוצרי ההיפ הופ. לא שהוא בהכרח ידע מי הם. "רביד הגיע לחדר חזרות, אבל אני לא ידעתי מי זה", הוא נזכר. "הייתי מנותק ברימון, זה בעולם אחר".
אז איך התחלת לעבוד איתו?
"השמעתי לו כל מיני ביטים אצלי בבית והוא ראה מקלדת סינתיסייזר. הוא אומר לי, 'אה, אתה קלידן?', ואני עונה לו 'בקטנה'. בפועל אני אולי יודע לנגן, אבל אני לא פסנתרן בשום צורה, בחיים לא הופעתי כנגן, אין לי קלידים להופיע איתם. הוא אומר לי 'אני מחפש קלידן מחליף'. תוך שבועיים המנהל שלו מתקשר אלי ונותן לי תאריך של הופעה עוד חודש. הלכתי, קניתי מלא ציוד באלפי שקלים, התחלתי ללמוד דברים שלא ידעתי טכנית ופיזית איך לנגן אותם. הלכתי לכמה שיעורים אצל פסנתרנית, התאמנתי כל יום חמש שעות לפחות".
רביד ידע שזה המצב?
"הוא ידע שאין לי ניסיון בהופעות, אבל לא ממש חשפתי בפניו שהמצב כזה חמור. בסוף הגעתי לחזרה והייתי כל כך חד שרביד אמר לי, 'בחיים לא הגיע נגן כל כך מוכן'".
פלוטניק זיהה את הפוטנציאל במפיק-אך-לא-באמת-נגן והפך אותו לנגן הופעות ואז למפיק ואז למנהל המוזיקלי של האלבום "ועכשיו לחלק האמנותי" מ-2019. עבור הראפר זה היה האלבום שבו השאיר מאחור את השם נצ'י נצ' ונהפך לרביד פלוטניק; עבור המנהל המוזיקלי זו הייתה יצירת הפריצה. בעקבותיה, ובתיווכו של פלוטניק, סוויסה נחת על הפרויקט שהקפיץ אותו לליגה של הגדולים וזיכה אותו בפרס אקו"ם להישג השנה לאלבום בשנת 2021 (וגם בזכות החד פעמית להופיע מול קוונטין טרנטינו עם המילים "מאני מאני דיק מאני דיק וג'יינה").
"עלייתו ונפילתו של שם טוב האבי" הגיע בול בזמן לסוויסה: המיוזיקל של תמיר בר עלה ב"כאן דיגיטל" בקיץ 2020, שיא הסגר הראשון ושיא הלחץ במונחי פרנסה. "כבר התחלתי ללמד שיעורים פרטיים בזום, ופתאום זה התפוצץ, ונורא מהר", הוא מספר. "זה היה הזיה, לא חשבתי בחיים שזה יצליח".
מה.
"לעבוד על 'שם טוב האבי' היה תהליך לא קל, עשיתי לתמיר את המוות. אהבתי את זה מאוד, ידעתי שזה סופר מיוחד, אבל לא היה לי מושג שזה יצליח ככה".
בהרבה פרויקטים שאתה מפיק יש אלמנט קומי. זה בכוונה?
"חשוב לי שדברים שאני עושה לא יקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. לא חייב צחוקים, אבל אני אוהב אנשים שמודעים לעצמם, כמו למשל טיילר דה קריאייטור. כאלה שיכולים להיות גם עמוקים וגם מצחיקים. זה מדהים באמנות".
וגם אצלך זה בדרך כלל מטפטף פנימה.
"איפה שזה זורם. רביד הוא איש כזה, כפרי, תמיר בר. עם יסמין מועלם למשל לא היה הומור בשיר, וגם מרגי זו מוזיקה בלי הומור, אבל אני עובד איתו עכשיו המון ויש לנו חיבור שהפתיע אותי. יש מלא הומור בחדר, אנחנו כל הזמן צוחקים על עצמנו ואחד על השני, מחליפים את המילים שבשירים בקללות, עושים שטויות. אני כנראה לא יכול לעבוד עם אדם שייקח את עצמו יותר מדי ברצינות".
אני עולה מסטול מת לבמה, מעלה את נועה קירל לרקוד
הבית שממנו בא ישי סוויסה, על המורשת התרבותית המוזיקלית והקומית של אביו וסבתו, היה מורכב כמקובל במה שפעם נקרא הבוהמה. הוא הבן השני (אחרי טליה, לפני האח מיכאל) של מאיר סוויסה ורותי ירקוני, והיה בן תשע כשהוריו התגרשו. "כשזה קרה עברנו לארה"ב עם אמא שלי", הוא מספר, "והיה לי מדהים. היינו שנה וחצי בלוס אנג'לס, חייתי חיים של ילד אמריקאי. רק כשחזרנו לארץ אני חושב שהבנתי יותר לעומק את הפרידה, מה זה אומר. אבל אני לא חושב שעברתי גירושים טראומטיים. זה לא נעים, אבל יש לי גם זיכרונות של ההורים שלי לא מסתדרים ביחד, והיום הם במקום הרבה יותר טוב הרבה בזכות זה שהם נפרדו. יש ביניהם חברות מאוד גדולה, אנחנו עושים ארוחות שישי משותפות".
כשחזר לישראל התחילו תופעות השינה. סוויסה לא בהכרח מקשר אותן לגירושים או לשינוי הגיאוגרפי ("לא ירדתי עדיין לשורש של מאיפה זה"), אבל לפי לוח הזמנים הן החלו בכיתה ד', פחות או יותר באותה התקופה. התופעות נעו בין שיתוק שינה והליכה מתוך שינה לתקיפות - תרגיעו, של כרית - מתוך שינה, חוויה מלחיצה מאוד לילד צעיר. כשהתארח בפודקאסט "חוויית הדור כאהן" סיפר למשל שנהג ללכת לחדר של אחותו, לפתוח את הדלת ולהביט בה בחיוך בלי להגיב.
"זה די הזיה", הוא אומר. "זה התחיל מדברים קטנים כמו להתעורר מתוך שינה ולדבר, ואז להתעורר ולהיות בסיוט, אבל כשאתה ער. אתה בעצם חצי ער חצי ישן, בו זמנית. זה כמו להיות במציאות רבודה, אתה רואה את החדר אבל אתה גם בתוך חלום. זה משהו שקרה לי כמה פעמים ונמשך עד הטינאייג'ריות המאוחרת, וזה מה שבסוף הוביל לזה שצה"ל שיחרר אותי".
איך עברת את התקופה הזו בלי מסגרת?
"הייתי במקום נפשי קצת בעייתי. עזבתי את הלימודים בכיתה י"א, לא מצאתי את המקום שלי. אבל אז הגעתי לשירות לאומי במסגרת ארגון 'והדרת', וזה היה תחילת הגל של לעשות דברים. בתור ילד בן 18, תל אביבי כזה שחי את החיים שלו, פתאום אני הולך לבית של קשישים שאין להם אף אחד. היה קשה להכיל את זה, אבל זה גם נתן פרופורציה על הכל וגרם לי להרגיש שאני עושה משהו חשוב".
לפני שנשאב אל מאחורי הקלעים יצא לסוויסה לפלרטט עם רעיון הפרונט. לאחר אותה הופעה לזכר סבתו ניסה להשיק קריירה כזמר-יוצר, שחרר שני קאברים לשירי ירקוני ואפילו סינגל בכורה שכשל, ובכך סיים את הפאזה הזניחה הזו. הסיבוב השני שלו בעין הציבורית כבר היה חיובי בהרבה, אולי כי הכיל את הרכיב הקומי הדרוש. בעונה הראשונה של תכנית הריאליטי "גוט טאלנט ישראל", מול השופטים ג'ורדי, נעה קירל, מיה דגן ומאור זגורי, סוויסה הופיע בדמותו של בנאביסר, זמר חתונות כושל שכותב שירים על כמה שהוא זמר חתונות מצליח, כולל בלורית מחומצנת, שירים ארוכים מדי ואווירת שכונה חיננית. זו הייתה דמות דבילית להחריד וכיפית להחליא, והמופע של בנאביסר הצליח להגיע עד לגמר.
איך נולדה הדמות?
"זה התחיל מחתונה של חבר שניגן איתי בתקופת רימון. כל השירים שלנו היו נורא רציניים, אז ביניהם היינו סתם ממציאים שירי מזרחית. כשהוא עמד להתחתן הוא אמר שחלום שלו שאני אופיע עם החיקוי, אז קבענו חזרה והמצאנו הכל תוך כדי. קראנו לו בנאביסר על שם חבר של מיכאל, בן אבישר".
בן אבישר ידע על בנאביסר?
"כן, אמרתי לו לפני האודישן. זו הייתה אמורה להיות בדיחה חד פעמית, אז לאף אחד לא היה אכפת. זה פשוט גלש - מלהקת של התכנית ראתה סטורי מהחתונה, והסכמתי לבוא לשם רק אם אני לא אומר את השם שלי בשום שלב. זה לא דבר שהייתי הולך אליו באופן רגיל, כמפיק או עם המוזיקה שלי, זה היה נטו לכיף. לבוא בסתלבט, למשהו שאין לי מה להפסיד בו. אפילו בטפסים שם חתמתי בנאביסר".
עשית קצת בלגן באודישן שלך.
"נכנסתי לזה מאוד, למרות שלרגע לא חשבתי שאעבור. אני עולה מסטול מת לבמה, אין לי אוויר, מבצע שיר שאין לו סוף, מסתלבט על כולם, מעלה את נועה קירל לרקוד, מזייף את החיים שלי. וזה היה נורא כיף, והגענו לגמר".
בדיעבד אתה שמח על חוויית הריאליטי שלך?
"זה היה טיפה טו מאץ'. כשזה נגמר, בגלל שהייתי בדמות ולא באמת היה אכפת לי, הייתי במיני משבר פוסט ריאליטי. כי אתה בפיקים, פתאום ג'ורדי אומר לך מאחורי הקלעים 'אני חייב להפיק לך שיר', ואתה אומר 'יאללה, שג'ורדי יפיק לי שיר, בוא נפתח קריירה'. חשבתי לפתח קריירה בדמות הזאת, עשיתי טסט לתכנית שמדברת על 'האח הגדול' ורצו שאעשה פינה שבועית. זה לא קרה ואני שמח שזה לא קרה, אבל אני לא מתבייש בבנאביסר. השירים יצאו מצחיקים, זה פרק שאני מאוד אוהב בדיעבד".
אני יכול להיכנס לראש של אנשים
בפרק הנוכחי נוח לסוויסה מאחורי מסך מחשב או קלידים. כנראה שנוח גם לאמנים שעובדים איתו, ולראיה הם חוזרים אליו שוב ושוב. התשובה של רועי כפרי לשאלה למה הוא עובד עם סוויסה הייתה יפה, אבל אני מאמין שהיא חלקית; אנשים עובדים עם ישי סוויסה כי נעים לעבוד עם ישי סוויסה. הוא מקצועי, משקיען, קשוב, חנון מוזיקה אמיתי שנכנס לפינות הכי קטנות בלי לאבד את התמונה הרחבה, וכל זה למרות שאין לו אפיון סאונד מובהק. בעידן של הכל מהכל, זה יתרון ענק.
וסוויסה מצליח גם לשמור על איזון. אולי זו העובדה שגדל בבית של אמנים, אולי ניסיונות העבר שלו בתעשייה ואולי העובדה שהוא יודע שבכל יום משהו עשוי להשתבש והוא שוב ייאלץ להתחיל הכל מהתחלה. כך או כך, גם לאחר סדרת ההצלחות שלו הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע.
"פעם חשבתי שככל שאתפתח כמפיק יהיה לי יותר קל", הוא מרחיב, "אבל זה רק נהיה יותר קשה. הפרפקציוניזם עולה, אני עובד יותר זמן על כל שיר, מנסה יותר דברים. אני יכול בקלות לבחור פרויקטים שיהיה לי במירכאות קל יותר לעשות, להגיע למצב שאני עובד מעט זמן ומייצר מלא דברים, אבל זה יהיה לי משעמם. אני חייב שיהיה לי מעניין, שיהיה לפעמים קשה".
אני אסיים עם שאלה קצת מעצבנת. מהי טביעת האצבע שלך כמפיק?
"וואי, זה ממש קשה. זו מחשבה שיש לי כל הזמן, כי האמנים והמפיקים שאני הכי אוהב הם בדיוק אלו שיש להם טביעת אצבע, שעושים משהו בצורה שלא עשו, שמכתיבים משהו. אני נורא מקנא באנשים כאלה, אבל אני לא כזה. לקח לי זמן להבין את זה. אני מאוד אוהב המון דברים, אז אולי זו טביעת האצבע שלי: אני יכול לסגל את עצמי להרבה סוגים של אנשים. מעבר למוזיקה, ברמה האישית. להיכנס לראש שלהם ולהבין מה הם רוצים, זה מה שנותן לי יתרון".
אז אתה בעצם משלים את האמן.
"זו העבודה של מפיק, אם אני לא עושה את זה אז אני נכשל בעבודה שלי. לנסות להשלים לאמן את מה שיעזור לו להעביר את הוויז'ן שלו, זה התפקיד. אבל בעצם לא יודע אם זה להשלים כמו להבין לאן הבנאדם רוצה להגיע, ולעזור לו להגיע לשם".