הפעם הראשונה שבה סהר טויטו הופיע בטלוויזיה הייתה ב-2012, בעונה העשירית של "כוכב נולד". 9 שנים אחר כך הוא שוב בלב הפריים טיים, הפעם באודישנים לעונה החדשה של "הכוכב הבא" (התחרות מתחילה בשבת אחרי החדשות בקשת 12), בת דמותה המודרנית של התכנית ההיא. היום הוא בן 29, יושב מכונס על הספה שבחדר. המבט המהוסס של גיל 19 עדיין שם; ברור שמאחורי החזות החזקה, היציבה והשלווה מסתתר סיפור לא קל, בואכה סיפור סינדרלה. ואכן, כמה דקות אחרי שהתחלנו לדבר, הדמעות פרצו החוצה.
"לא בכיתי כשאבא שלי נפטר לי מול העיניים ולא בכיתי כשישבנו עליו שבעה. רק לפעמים בקדיש. גם כשניסו להחיות אותו על הרצפה בשכונה שלנו אח שלי אמר לי 'תבכה', ולא הצלחתי. לא ירדו לי דמעות", הוא מספר בקול שבור. "כשחזרתי הביתה מהשבעה הוא התחיל להופיע לי בחלומות, ושם הכל צף. הייתי קם בחרדה עם דופק מואץ, ראש כבד, ותחושה שאני הולך להתעלף. כשהתחלתי ללכת לטיפול הבנתי שאני בעצבות עמוקה שמגיעה ממקום של ילד. קשה לי להישאר לבד, זה נורא מפחיד אותי, ופחדתי מהרעיון שאבא שלי, אחד מעמודי התווך שלי, כבר לא פה. לקח לי הרבה זמן להבין את הרעיון של החיים האלה. איך אפשר כל כך להתחבר לבן אדם, ואז הוא נעלם ואין לך שום דרך להחזיר אותו. הדבר היחיד שהשאיר אותי שפוי זה להבין שהוא פה, פשוט בקטן. הוא הלך ואני נשארתי. ההורים שלי יצרו אותי, ואני ממשיך את הרעיון שלהם".
הרגישות, הכנות והחיבור שלו לעצמו הם בדיוק אלה שהיממו את פאנל השופטים של "הכוכב הבא", והעניקו לטויטו שישה כחולים ו-98 אחוזים באודישן הראשון. איתי לוי הכתיר אותו כפייבוריט שלו לעונה, קרן פלס הדגישה שהוא שר "באמת, אבל באמת מעולה", ואפילו אסף אמדורסקי נאלץ להודות שגם אחרי חיפוש מעמיק, הוא לא מצא אף פגם בשירתו. "שרתי את 'כל יום כמו נס' והצטמררתי מכל מילה בשיר. חשבתי על אמא שלי כששרתי אותו. ביקשתי לשמור אותה קרוב אליי אחרי מה שקרה לאבא שלי. באודישן השני שרתי את 'Strong', להראות שגם אני בן אדם שנשבר לפעמים".
היית ב"כוכב נולד" והודחת בשלב הדו-קרב. מה גרם לך לנסות שוב ב"הכוכב הבא"?
"זו תחושה חמימה, נעימה ומעט מוכרת, אבל שונה לחלוטין מ'כוכב נולד' שהיה לפני עשור. מגיל צעיר הייתי עם פרופורציות חזקות, אז לא לקחתי את ההדחה מאוד קשה. משהו בי תמיד האמין שאני אעשה מוזיקה, לא משנה אם זה יהיה דרך תוכנית, כתבה בעיתון רדיו או טלוויזיה. זה שיש לי את הזכות לעשות מוזיקה, לשיר, לשמח ולרגש אנשים, זה הכל. התגובות שאני מקבל זה אחד הדברים הכי יפים שיש. אנשים כותבים לי 'וואו, הסיפור שלך כל כך נגע בי וריגש אותי', ותמיד אני עונה להם שזו זכות ענקית לרגש ושאני שמח לעשות את זה. אז הייתי ילד שבא להינות, והיום אני מרגיש בשל. אני בא לעשות קריירה ולראות איך הקהל והסביבה מרגישה אותי. יש תחושה של מודעות וזה הרבה יותר מלחיץ. זו הפרופורציה שלי".
וואן שוט
הוא האח הצעיר מבין שלושה, ומאז הילדות ועד היום הוא לא עזב את עיר הולדתו, יפו. אמו היא סייעת בגני ילדים, ואביו - שבכל פעם שעולה בשיחה עיניו של סהר נוצצות - עבד בעיריית בת ים. "מוזיקה תמיד הייתה בחיים שלי. לא תשמעי אף אחד במשפחה שלי מזייף", הוא מחייך. "היינו נוסעים לטיולים מאורגנים כל המשפחה, ובאוטובוס אבא שלי תמיד היה לוקח את המיקרופון של הנהג ומתחיל לשיר. כולם היו עפים עליו. בחגים אנחנו תמיד שרים ומנגנים ביחד, והמוזיקה באה מהבית. הייתי בעיקר כותב, כתיבה של ילד, ובצבא הגעתי ללהקה צבאית. זו הייתה הגשמת חלום בשבילי, לא האמנתי שזה קורה לי. לא רציתי לחזור הביתה, רק רציתי לשיר, לנגן, לשמח חיילים ולשמח את עצמי על הדרך. בצבא הכרתי את נועם זלטין, אחד מיוצרי השיר שייצג אותנו באירוויזיון האחרון. הוא הגיע לעשות הרכב, שמע אותי, ומאז נהיה חיבור. כשהשתחררתי הוא המליץ עליי ל'ווקה פיפל' – ואז הגיע הניסיון האמיתי. הופעתי בסין, בקוריאה ובפריז על האייפל, זה היה מאוד כיף. חוויתי את האהבה של הקהל והתנסיתי בלהקה, שרתי במיקרופון ולמדתי על עצמי".
אחרי תקופת ההופעות עם ההרכב הקולי, סהר עבר לאחורי הקלעים והתמקד בעיקר בהפקה מוזיקלית. הוא הופיע עם סינגולדה וחברים ("אבל הייתי סהר הזמר ששר סינגולדה") ונצר את הימים בווקה פיפל ("אבל הייתי צבוע בלבן ואף אחד לא זיהה אותי"). דווקא עכשיו, אחרי שאיבד את אביו, הוא החליט לשים את עצמו בפרונט הכי גדול בטלוויזיה – בימת "הכוכב הבא".
כבר הופעת, כתבת והפקת, אתה חלק מהתעשייה. למה הרגשת שאתה צריך את "הכוכב הבא" כדי לפרוץ?
"אני לא חושב שהייתי מקבל את אותה החשיפה אם לא הייתי בתוכנית. הייתי יותר מפיק, ופחות סהר טויטו הזמר. להוציא שיר כתוב ומולחן עם אג'נדה או משהו אישי שלי, על החיים שלי או על אבא שלי, זה משהו שאף פעם לא עשיתי. תמיד שאפתי להצליח עם המוזיקה שלי, אבל לא היו לי חומרים ואג'נדות כמו שיש לי היום. אני מאמין באהבה ובחופש, אני מאמין שכל דבר שקורה לי בחיים לא קורה סתם, והשיר 'סימנים' מדבר בדיוק על זה - כל דבר שקורה לי מסיבה כזו או אחרת יתפוס אותי בעתיד, ומה שקורה לי בעבר כבר תופס אותי. זה מלמד להקשיב, להסתכל, לחבר סימנים. אנחנו לא סתם קיימים, לא סתם אנחנו פה".
רצית את החוויה הכוללת? הפרסום, הקהל, השופטים.
"אני חושב שאין אמן בארץ שלא היה רוצה שהמיקרופון יעבוד ושישמעו אותו כשהוא שר. זה פורמט מדהים להשמיע בו את הקול שלי, ובאתי לשם במלוא ההבנה שזו תוכנית מאוד גדולה. אם זה היה לאירוויזיון אני חושב שלא הייתי בא כי אני לא חושב שאני מתאים. אני ישראלי באופי, המוזיקה שלי ישראלית ורציתי לעשות לעצמי. אני מבין מה הפורמט אומר, מה הוא נותן, מה אני נותן, אבל בסוף הכל בן אדם ולא תמיד אוכל להיות הכי טוב בעולם. אם אני נכשל, מודח או זוכה אני עדיין סהר".
וההדחה מ"כוכב נולד" לא הדהדה שם ברקע?
"היה לי וואן שוט, ופחדתי שהביצוע שלי לא יהיה מספיק טוב או שאני אתרגש מול השופטים, אבל עבר כל כך הרבה זמן מ'כוכב נולד'. אף אחד לא זכר אותי. אני באמת מרגיש שאני אדם אחר. עברתי המון מאז. כל כך הרבה השתנה".
מה למשל?
"הבגרות, החוויות שחוויתי, רגעים שבנו אותי, והאובדן של אבא שלי".
הבנתי שזה נגמר
"כשהייתי בצבא קיבלתי פתאום טלפון מאבא שלי. הוא אמר לי 'סהר, הרופאה רוצה להגיד לך משהו. אני לא מבין מה היא אומרת'. הוא כל הזמן היה אצל רופאים אבל זה היה בשגרה, ואז אני שומע אותה אומרת לי מהצד השני של הקו: 'לאבא שלך יש מפיברוזיס הומאופתי. נשארו לו 7-8 שנים לחיות'. לא הצלחתי להגיב. ירדה לי דמעה, אבל לא הצלחתי לעכל את הדברים שהיא אמרה לי. אני זוכר את הכל בפילטרים של ילד והיה שלב ששכחתי מהמחלה שלו, אבל אז הוא התחיל להשתעל. הוא לא הצליח לעלות במדרגות, ופתאום הוא משתמש במכשיר שעוזר לו לנשום, ואז הוא הופך למכשיר גדול ליד המיטה, והכל הלך ונהיה גרוע יותר. אני בן אדם מאוד רגיש, לטוב ולרע. אני נהנה נורא כשכיף לי ואני עצוב נורא כשרע לי, והיה לי שם עצוב ממש. לראות את אבא שלי דועך לי מול הפרצוף, זה הרג אותי, זה אכל לי את הנשמה".
אביו של סהר עבר השתלת ריאות שהייתה אמורה לשפר את מצבו. אבל כמו אותה שיחת טלפון שנכנסה באמצע יום שגרתי בצבא, גם ההחמרה הגיעה בלי שום הודעה מוקדמת. "הוא היה בשלב מתקדם במחלה שלו וכל תנועה הובילה לשיעול מטורף, ואז הודיעו לנו שיש השתלה. זה היה כמו בסרט: היינו שם 12 שעות, מגלחים אותו, שמים עליו חלוק, ונפרדים. הדלתות נסגרות מאחוריו, ואתה לא יודע אם הוא הולך לצאת משם בחיים או לא. אחרי ההשתלה הוא התחיל לחזור לעצמו. הוא עשה פיזיותרפיה והיינו לוקחים אותו בתורנויות לבדיקות שגרתיות. בפעם האחרונה זה היה תורי, ובמהלך הנסיעה הוא אמר לי שהוא לא מרגיש טוב. עצרנו באיזה מקום, קניתי לו מים ומשהו מתוק, אבל אז הוא פשוט הלך ודעך לידי באוטו עד שהוא נפטר. הוא היה מצד ימין שלי, שמתי את היד שלי על הצוואר שלו והבנתי שאין, לא קורה, הבן אדם מת. הוא היה פה לידי, ואבא שלי שלפני רגע היה חי ונושם פתאום הפך להיות רק גוף. שמתי עליו את היד כי כבר לא הייתה לו שליטה על הגוף, דפקתי סיבוב באיילון וחזרתי הביתה. אפילו לא חשבתי לנסוע לבית החולים".
אתה זוכר את המחשבות שהיו לך בנסיעה הזו?
"בפנים הייתי בהיסטריה, אבל כלפי חוץ הייתי מאוד מוחזק. הבנתי שזה נגמר. שרף לי. אבל באותו רגע רק חשבתי על לחזור הביתה. התקשרתי לאחי, הזמנו אמבולנס, ואחרי שניסו להחיות אותו במשך חצי שעה על המדרכה ליד הבית שלנו קבעו את מותו".
בשבילי זה בשבילנו
כשסהר מדבר על המחלה הקשה של אביו או על הרגע שבו הוא נפטר, הוא מדבר כמי שמדבר על חוויה מעובדת היטב. רצף האירועים ברור, שטף הזכרונות זורם, וגם הרגשות שעלו באותה תקופה מוזכרים בלשון עבר. דווקא כשהוא מדבר על המשך החיים, על ההתמודדות עם המוות, ועל העתיד – הוא נשבר. "רצים, קופצים, מטפסים על עצים, היום אני בגינה משלי עם הפרחים שלך ששתלתי בעצמי", הוא מדקלם בדמעות את המילים של הסינגל הראשון שלו, "בחלומות". "אבא שלי שתל זרעים שממשיכים כמו פרח, והפרחים שאני שותל זה הוא. היינו קרובים, הוא היה מסיע אותי לכל מקום ודואג לי בטירוף. לא גדלתי במשפחה עם המון כסף בתור ילד ונורא רציתי מחשב ומסך. אבא שלי היה אומר לי לא ושאין אפשרות כרגע, אבל יום אחד חזרתי מבית ספר וזה פשוט היה שם. מישהו פעם אמר לי: 'זה תמיד יהיה איתך, האובדן הזה'. אני לא אלך מהעולם הזה לפני שאני אביא ילדים, ויש משהו מרגיע בהבנה שהוא פה, פשוט בקטן".
נשמע שהיית מאוד מוחזק. איפה יצא הרגש?
"המון שיחות וחברים טובים. גיל, מי שכתב איתי את 'בחלומות', היה איתי ועזר לי להבין שהכל טוב, יש צד חיובי לכל הדבר הזה. קשה לראות אותו עכשיו אבל יש גם טוב".
אתה רואה את הטוב עכשיו?
"עכשיו אני פועל, עכשיו אני אומר את מה שיש לי להגיד. תמיד הייתי פרפקציוניסט ופחדתי לא להיות מספיק טוב, אבל המוות של אבא שלי גרם לי להבין שזה לא משנה. הכל זה כלום וכלום זה הכל. תעשה, לא תעשה, תעשה מה שטוב לך עכשיו".
ו"הכוכב הבא", זה למענו?
"כשהוא נפטר הייתי כל כך חלש, רגיש ופגיע. היו לי המון חרדות ונורא דאגתי מה יהיה איתי ואיך אני. בתקופת המחלה שלו כתבתי הרבה על זה שהוא עומד לסיים את תפקידו כאן. כתבתי על הרעיון שהוא עוד מעט לא יהיה פה, שהוא לא תומך בלעבוד מהבית ובחיים טובים יותר. כל בוקר הייתי מתיישב מול המחשב בחדר ומתחיל ליצור. כשהוא נפטר לא רציתי יותר לגעת בכל מה שהתחלתי. הייתי שבור נפשית. לא היה לי חשק. חזרתי למשהו יותר בסיסי. הייתי כותב בפלאפון מול הים, וכבר לא הייתי פותח את המחשב עם מלא חשק. אחרי שנה של טיפול, אולי קצת יותר, התחלתי לחזור לעצמי, והיום אני מבין שזה עיצב אותי כאדם. הוא היה הכי שמח לראות אותי מצליח, ואני מאמין שהוא רואה אותי מצליח. בשבילי זה בשבילנו".
אליל הבנות
הפוש שקיבל מהאובדן של אביו הפך להחלטה מוצלחת, כשהגיע לאודישנים של "הכוכב הבא" וכבש את השופטים. בזמן שאביו מסתכל עליו מלמעלה, אחיו הגיע איתו לאודישן בו אמו ובת זוגו צפו מרחוק. למרות שנראה שהוא לגמרי מרגיש על הגל, כששואלים אותו למה הנשים בחייו לא הגיעו לאודישנים הראשונים – החששות שוב צפים. "קשה לי לשיר מול אנשים שאני מתרגש מהנוכחות שלהם. זה מוציא אותי מריכוז", הוא מודה. "אם במקרה אני לא אעבור אחרי שהן חיכו ארבע שעות בהקהל זה יטמטם אותי. אני מפחד לאכזב אותן ואת עצמי דרכן. דודו, אחי, הוא כמו המעריצה והמנהל שלי. אם אני לא אצליח אני אתן לו חיבוק והכל בסדר, אבל כשהודחתי מכוכב נולד אמא שלי התקשרה אליי באבל. עכשיו היא בעננים, ולא הייתי רוצה להוריד אותה משם".
כשהוא הגיע לאודישן הראשון הוא הצהיר בראיון שהוא בזוגיות, למרות שהיה בחיתוליו של הקשר עם בת זוגו כיום. עכשיו, כשהוא בשיא הפריים טיים, מקבל עשרות הודעות והופך לבחור הלוהט בטלוויזיה, הוא דווקא שמח על הזוגיות בחייו. "היינו יחד בתיכון והכרנו המון זמן. בקורונה התחלנו להיפגש כמה חברים בדירה, גילינו שיש לנו הרבה במשותף והתחלנו להסתכל אחד על השנייה אחרת. הרבה זמן רציתי להתאהב, ובכל פעם שיצאתי עם מישהי חיפשתי משהו אמיתי, משהו לאחוז בו. אני מרגיש בר מזל שהיא נכנסה לחיים שלי דווקא עכשיו. עם כל האורות וכל הדבר הזה לחזור הביתה, להוריד נעליים, לשים את הרגליים על השולחן הקטן בסלון ולראות טלוויזיה - זה מחזיר אותך לקרקע. זכיתי שהכרתי אותה עכשיו. זה אחלה שאומרים שאני 'אליל הבנות', אבל לבחור הזה יש חברה".
אתם כבר חצי שנה ביחד. חושבים על הצעד הבא?
"זה זמן יפה אבל זה לא כזה הרבה זמן. זה אחלה ומדהים ואני רוצה להכיר בן אדם הכי טוב בעולם, ואני לא חושב שאני רואה את עצמי הורה בחצי שנה הקרובה. יש לי קריירה לטפח ואני מרגיש עדיין ילד בעצמי. בעתיד, ברור. אחרי המוות של אבא שלי האהבה שתהיה לי לילדים שלי תהיה אחרת. בתור ילד לא תמיד היה לי את כל מה שרציתי, ועד היום יש לי חששות כלכליים ואני דואג שלא יחסר. להיות מוכן לילדים זה להיות מוכן גם כלכלית, אבל הערך שקיבלתי על להיות הורה, זה משהו אחר".
ומה לגבי הצעד הבא שלך? איפה אתה עוד חמש שנים?
"פותח קיסריה. שיר ראשון – 'סימנים'. תאורה ירוקה. אנשים בקהל מזיזים באטרף את הראש. אני בטוב עם עצמי ממש. אני בטוב עם ההצלחה הזו. יש לי פרנסה. אני מקווה להגיע למקום מכובד בכוכב ושאנשים יזכרו אותי לטובה, ואם אני אזכה אני לוקח את המיליון שקל, עושה קליפ, סוגר קיסריה לעוד חמש שנים, וכותב את השמות של האנשים על הכסאות".
מי בשורה הראשונה?
"אמא שלי, אחים שלי, החברים הטובים, בת הזוג. והילדים".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: איתי בצלאלי | איפור ושיער: ניב דהאן | ע' סטיילינג: קים אליהו | הפקה: רותם פנחס