ג'קי מקייטן ואני בני אותו הדור, ובני אותה העיר, נתניה. שנינו ילדי שכונות. אמנם הוא בא משכונת דורה, בדרום העיר, ואני משכונת עמידר במזרח העיר, אבל נפגשנו פעמים רבות בנסיבות מוזיקליות – בבתי הספר, בחג העצמאות, על הבמות. יצא לי להכיר גם את משפחתו מרחבי העיר.
לימים, ג'קי צמח כזמר. אבל הוא לא היה ככל הזמרים לפניו, הוא המייסד של ההופעה הבלתי אמצעית, שבה ניתן לזמר חופש לעשות מה שהוא רוצה. הוא היה שר קאברים – למשל את "אלינור", שהיה בכלל שיר יווני, והתפרסם אחר כך בביצוע של זוהר ארגוב – שר מחרוזות שהקפיצו את הקהל, צועק "יאללה שיגעון", קורא "כפיים". מי העז אז לעשות דברים כאלה על הבמה?
ג'קי היה שר דברים ים תיכוניים מובהקים, ישנים יותר, עם גוון יותר מלודי. אבל בשונה מזמרים אחרים מאותו הדור, הייתה לג'קי את הגחמה והאהבה למוזיקה שחורה אמריקאית, בדיוק כמוני. פאנק, סול, אר'נ'בי, בלוז – הוא מאוד אהב את כל זה, וידע לשיר את זה יפה מאוד. אבל בעיקר, הוא רק רצה לשיר, לשיר ולשיר.
באמצע שנות השמונים, מוזיקת הקסטות התפוצצה בכל השכונות. המוזיקה הזו כבשה כל חלקה טובה, כיכבה אז ברחבות הריקודים, וכנראה שאפילו בטלוויזיה הבינו את זה. ג'קי היה שחקן מפתח בכניסה של המוסיקה המזרחית למיינסטרים, לא רק כי הוא היה מוכשר כמו שד, אלא כי הוא הכניס לזה הומור, הוא הלך על הדחקה.
"מריומה", השיר שלו עם חנה לסלאו – זו לא איוולת, זה סוג של סטנד אפ בשירה. חנה לסלאו הייתה חברה שלו, אישה נהדרת ומבינה עניין, היא ידעה טוב בלב שלה איזה מוכשר הבחור הזה. מבחינתה, היה מתבקש ואך טבעי שהוא יהיה בפריים טיים. ובאמת, הוא שיגע את המדינה עם השיר.
גם היום, מי ששומע את הניגון, שומע באיזו תמימות זה מבוצע, שומע את הגרוב הנהדר. עדיין שומעים שזה מסטרפיס. שירים כמו "מריומה" ו"מענטזת" מפוצצים את המועדונים עד היום.
ג'קי היה כידוע משותק בגלל מחלת הפוליו. יהודה קיסר סיפר לי שבמשך שנים ג'קי סירב לקבל קצבה מביטוח לאומי, הוא אמר: "תנו את זה למישהו אחר, מישהו שצריך את זה". כל עוד שפר עליו חלקו והוא הופיע, הוא לא הלך לקבל כסף.
למרבה הצער, כשהעניינים התחילו להתדרדר, הוא ביקש מה שמגיע לו מביטוח לאומי, אבל הם עשו לו את המוות, שלחו אותו לבדיקות הלוך ושוב. מאז מדי שנה הוא היה צריך להוכיח שהוא נכה בשביל לקבל את הקצבה הזעומה. זה היה מביש. אולי הם חשבו שאולי משנה לשנה הפינוק יעבור? זה אומר משהו על החברה שלנו, העובדה שאדם מת לבדו.
מאז, הזמנים השתנו. אז כל השכונה הייתה באה לחייג מהבית היחיד שבו היה טלפון, ומי שרצה להתקין קו אצלו בבית היה צריך לחכות שמונה שנים. היום אתה שולח באבחה אחת מסרון לקצה השני של העולם. וכן, אז ליבנו הלך שבי אחרי המנגינה והמלודיה היפה, אחרי השיר ואחרי הטקסט, יותר מאשר הזמרים של היום. אבל אני לא באה לשבח את עצמנו, אין צורך בזה. זו הייתה תקופה אחרת, וזה מה שמתאים לימינו אנו.
אבל היה דבר אחד שדחף את הזמרים של אז, והוא מה שהפך ועשה אותם לאמיתיים. אתה לא יכול שלא להידהם מאיך שזוהר, אבנר גדסי או ג'קי שרו, אתה לא יכול שלא להידהם עד מוות. בשביל הדור ההוא, וגם אני ביניהם, השירה לא הייתה גחמה. זה צרוב בנשמה, בבשר, בדי.אנ.איי.
ג'קי, להיפרד ממך זה כאב גדול. מי יתן ומלאכים ישירו לך, ינעימו לך עם המוזיקה שכל כך אהבת כל חייך. תנוח על משכבך בשלום.