קבלו את השאלה הכי לא נכונה של השבוע: האם "הכל לטובה" הוא שיר טוב? מעולה? נהדר? מאכזב? בנאלי? גאוני? בינוני?
ולמה זאת שאלה לא נכונה? קודם כל, כי אין שום דרך לתת תשובה אמיתית על העניין הזה בשבוע הראשון. יש אינספור שירים בתולדות הפופ שהסעירו לרגע את העולם ונעלמו. זוכרים את "באושר ובעוני" של שי עמר? ולעומתם יש שירים שנכנסו לעולם מושפלים, והראו בסוף לכולם. כן, כן, "הלואי" של בועז שרעבי הגיע למקום האחרון בקדם אירוויזיון 86. אגב, במקום הראשון באותה תחרות יוקרתית, זכו שרי צוריאל ומוטי גלעדי בשירם המונומנטלי "יבוא יום".
רק בעוד כמה חודשים נדע בכלל מה אנחנו חושבים על השיר הזה. ורק בעוד שנה שנתיים, יתחיל להתברר המיקום האמיתי של סטטיק ובן אל ברצף ההיסטורי של המוזיקה הישראלית. האם הם יותר היי פייב או יותר אתניקס? יותר אדם או יותר צביקה פיק? שאלות מעניינות שאת התשובה עליהן אין שום דרך לקבל מראש. מה שברור הוא ש"הכל לטובה" מתחיל את הפרק הבא בקריירה של הצמד. "טודו בום" הנצחוני היה שיא הפרק הראשון, שכלל שישה סינגלים שכל אחד מהם היה מפתיע, חדשני ומשובח. כל אחד מהם טלטל לגמרי את הקהל והתקשורת המקומית.
"הכל לטובה", שהוא סוג של בלדה, מגיע אחרי החגים ופותח שנה חדשה. כאילו ברגוע. ולפתע, בתוך רגע, אתה מבין שסטטיק ובן אל עברו מכיתה אלף לכיתה בית. "הכל לטובה" מעביר אותם ממשבצת "הפתעת השנה" ו"פריצת השנה" למשבצת הקשה יותר, והרבה פחות זוהרת של "בואו נראה מה יעשה ההרכב הפופולארי השנה הקרובה". הם עכשיו על הרצף, כמו כולם, נמלים בשיירה.
למעשה הם נמצאים כעת ברגע הקשה הראשון שלהם, גם אם להם עצמם קשה לראות את זה. זה קצת כמו סקס בחודש השני של מערכת יחסים, או אסוציאציות מהסוג הזה. כולם בעניין, הכל טוב, אבל זה כבר לא מסעיר כמו בפעם-פעמיים הראשונות, וצריך להתרגל. זה לא שיש מישהו חדש שנושף בעורפם. עד שזה יגיע, אני מניח, יעבור עוד הרבה זמן, אבל גם בעונה השנייה שלהם כשופטים ב"כוכב הבא" שתתחיל השבוע, הם יגלו מהר מאוד שלקהל הישראלי, ולקהל צעיר בכלל, יש רעב גדול לחדשנות. אם בעונה הראשונה והזוהרת שלהם הראל סקעת נראה כמו אחיהם המבוגר, אני מהמר שבעונה השנייה יתברר שפער הגילאים בין "האחים" האלה, הוא קטן ממה שהיה נדמה בשנה שעברה. קצת כמו במנוי חדש של "נטפליקס". נגמרו השלושה חודשים חינם, עכשיו מתחילים לשלם.
קצת פרופורציות
זה יכול להיות רגע מאוד מפחיד, אבל זה גם רגע מרגיע. כי הדבר הטוב בכניסה לחיים עצמם, הוא שמתחילים לקבל פרופורציות. השאלה אם "הכל לטובה" יהיה להיט קלאסי או להיט עונתי, היא כבר לא כזאת דרמטית. קודם כל כי הוא עבר בהצלחה את מבחן ההשקה. שלוש מיליון צפיות בארבעה ימים זה די מדהים. הוא השיר המושמע ביותר ברדיו בימים האלה. והוא עשה את כל ההד הדרוש ברשת.
קחו למשל את בן קיסר, יוטיובר עם 115 אלף עוקבים, שיום אחרי יציאת השיר העלה סרטון תחת כותרת שהוא משתמש בה לפעמים "כל הלכלוך בחוץ". במשך שבע דקות הוא מנתח את "הכל לטובה" ומריץ בדיחות, והטון שלו חיובי ואוהב. את הסרטון הזה ראו בשלושה ימים 282 אלף פעם. וקיסר לא לבד. הנער עילי משאלי שלערוץ שלו קוראים THE RADAR העלה פרודיה על השיר והגיע תוך 3 ימים ל-94 אלף צפיות. כך שלקהל המיידי והצעיר שלהם, "הכל לטובה", הוא לא רק שיר, הוא אירוע שמיתרגם לאינספור אזכורים, שמייתרים כמעט את השאלה "האם הקהל הצעיר אוהב את השיר".
בעולם הישן, זה של עד לפני חמש שנים, עודף הצלחה אצל ילדים ונוער נחשב מכת מוות. אם לחזור אחורה להיי פייב, הרגע שבו הם נשארו בהופעות עם קהל שכולו נערות בנות 10, היה גם תחילת הסוף שלהם. אלא שגם בעניין הזה יש חוקים חדשים. ואגם בוחבוט היא דוגמא טובה לנערה שיצאה מ"בית הספר למוזיקה" ומדי כמה חודשים מצליחה לעבור ולהגיע לקהלים יותר מבוגרים. סיכוי סביר שתוך שנתיים היא מתחרה ישירות מול עדן בן זקן.
סטטיק ובן אל הצליחו מראש לתקשר גם עם קהל מבוגר. ההופעה שלהם לפני ג'סטין ביבר שכנעה סופית 60 אלף איש שהם רציניים לגמרי. גם על הבמה. מה שאומר שבסיבוב הנוכחי סטטיק ובן אל צריכים להתחיל לחשוב על עוד שנתיים: על האלבום השלישי, על סיבוב ההופעות של קיץ 2019. לא באופן פרטני, אבל כנקודה באופק שאליה הם מתכוננים. הם צריכים להיות עסוקים לא בשיר הבא, אלא בעשרת השירים הבאים. כי מה שמתחיל עכשיו הוא המסלול הארוך בדרך אל הנצח.
בדרך הזאת ברור שלא כל שיר פוגע. לא כל שיר מגיע למאה אחוז הצלחה. מצד שני, יש שירים שמקבלים נפח אמיתי רק במרחק הזמן. יש שירים שהופכים לקלאסיקות למרות שבמקור לא יצאו מעולם כסינגלים, ורק דרך הופעות והשמעות מאוחרות ברדיו הם עושים לעצמם מקום. אין לי מושג אם סטטיק ובן אל מתכננים בכלל להוציא אלבום. אם הם יקחו את שבעת השירים שלהם, יוסיפו עוד 4-5, מתוכם אחד שמתכוון להיות הלהיט הבא שלהם, ויוציאו הכל בתור אלבום ראשון. או שאולי יוציאו בעוד כמה חודשים אלבום ראשון שכולו חומרים חדשים, שבו כל השירים שכבר יצאו הם דיסק בונוס. אין לי מושג, ואני מניח שגם להם אין עדין דעה מגובשת.
מה שברור הוא שמרגע שהם הצטרפו למשחק האמיתי, הם מתחילים להימדד אחרת. "הכל לטובה" הוא שיר טוב, אבל גם אם היה יוצא להם שיר פחות טוב, השמים לא היו נופלים. עכשיו הזמן להתחיל לחשוב לרוחב. להתחיל לחשוב על כיוונים נוספים, על התפתחות כיוצרים. ובעיקר על שימוש נכון יותר ביכולות הווקאליות המשתכללות של בן אל תבורי. אם יש משהו שחסר ב"הכל לטובה" כדי להפוך אותו לבלדה קלאסית על זמנית, זה רגע שבו בן אל תבורי קורע את המיתרים.
אם כבר הגענו לזה, אז מה לגבי השיר עצמו? האמת, באופן מפתיע, "הכל לטובה" הוא שיר הרבה יותר טוב מההפקה שלו. יתכן שהתחושה שחייבים להפציץ כל הזמן, היא שקצת קלקלה בתהליך העבודה. כל העטיפה של הגיטרות הספרדיות, ובמיוחד בקטע המעבר באמצע, היא מעט מיושנת. זה מאוד מזכיר בלדות היפ הופ צרפתי מלפני עשור. החסרון הכי גדול הוא שההפקה המוזיקאלית הסמיכה אינה מאפשרת לבן אל להראות בפזמון את עוצמת הקול שלו. היה צריך להיות שם שלב שבו הוא עושה פזמון "מריה קארי" ומעיף את כל השיר. למעשה בגרסה הנוכחית "הכל לטובה" פשוט לא מנצל את הפוטנציאל הרגשי שיש בשיר. אבל בשביל זה יש הופעות, שבהן אפשר לסדר את זה.