בהאזנה ראשונה לשיר "בקטן" של הראפר האשדודי דודא, מתחבא ברקע קול מוכר מדי. הצפייה בקליפ חושפת שמדובר בלא פחות מסמל השעה של ההיפ הופ הישראלי, רביד פלוטניק. האיש שלפני רגע פירק את היכל מנורה עם 12 אלף מעריצים, הגיע רק בשביל לתרום הופעת אורח וקולות רקע (מה שנקרא Adlibs) לאמן לא מוכר מספיק. "כשהכרנו קרה לי משהו שקרה לי מעט מאוד בחיים. הרגשתי שאני כאילו נתקל בסופרסטאר", מסביר פלוטניק מה משך אותו ביובל ניאזוב. "אני לא מדבר ככה אף פעם, זה לא הסגנון שלי. אבל משהו באנרגיה שלו - הוא כריזמטי בצורה בלתי רגילה, עם סגנון בגובה העיניים, נורא מגניב, נורא מכבד, מאוד בוגר. כנה, נטול פוזה. פשוט בן אדם נורא אמיתי".
פלוטניק ודודא הכירו על רקע הטרגדיה שהכתה בסצינת ההיפ הופ המקומית בסוף 2021 - מותו של הראפר נומי. הם החלו להתחבר ולהיפגש בראשון לציון, באולפן של הראפר האשדודי. ההשתתפות של פלוטניק בקליפ היא הדרך שלו "לחתום" על דודא ולסמן לסצנת ההיפ הופ והמוזיקה בכלל - שימו לב אליו. אם זה לא מספיק, הוא גם בחר בדודא לחמם אותו בטור הקרוב שלו. "הוא קרא לי לעשות 'טוטוטוטו' (האדליב שמזוהה עם פלוטניק). התחלתי לאלתר ברקע, הוא שאל אם זה בסדר שישאיר בשיר, אמרתי לו תעשה מה שאתה רוצה", הוא מספר על "בקטן".
פלוטניק מנסה להיזהר מכל מה שנראה כמו יומרות של כוכבנות (אפילו על שם הבמה שלו הוא ויתר) אבל משהו בדודא גורם לו לחרוג מהרגלו: "אני שם בצד את העובדה שאני ראפר פעיל - אני אומר בואנה, מה זה? איזה יופי. אפילו יש לי אלמנט של התרגשות שאני חלק מזה. אני לא רוצה לדבר גבוהה גבוהה, אבל אמרתי את זה כבר: הוא הכוכב הבא של ישראל. הכוכב הבא של ההיפ הופ הישראלי. זו אחריות כבדה וזה נשמע מפוצץ אבל הוא הכוכב הבא של ההיפ הופ הישראלי. עד כדי כך".
תמיד הרגשתי לא שייך, הייתי בעייתי
דודא בן 28. במקור מאשדוד, גר היום בגן יבנה ומקליט באולפן שהקים בראשון לציון. שם, על גבי הפקות שמשלבות טראפ אמריקאי עם דריל בריטי, הוא מאגד את כל סיפור חייו והופך אותו לשורות ופזמונים: על אביו שנטש את הבית כשהיה בן 12, האלימות שראה ברחובות, הסמים שנחשף אליהם, העובדה שהפך בעצמו לאבא בזמן השירות הצבאי שלו. בעוד פחות מחודש (5.2, יום א') יוצא "אפור", אלבום הסולו הראשון שלו, אחרי שהיה חלק מההרכב מבוא הדודאים במשך שבע שנים. "אפור זה לא שחור ולא לבן. באמצע, חצוי", הוא מסביר. "זה מה שהרגשתי שנים, הרגשתי שאני לא פה שאני לא שם.
"בית ספר, צבא, חברים, שכונה, תעסוקה. זה יכול לפגוש אותי ביום-יום בבית עם המשפחה, עם אמא שלי. הרבה פעמים בחיים שלי הרגשתי חוסר שייכות. הרוב נובע מהבית, תמיד הייתי מוזר. מצד אחד הייתי מאוד בעייתי, ומצד שני מאוד מאוד רגיש ונחבא אל הכלים. הרבה בדיכאון. הייתי אומר לאמא שלי 'את אוהבת אותם יותר ממני' - את אחותי הקטנה ואחי הגדול. תמיד הייתה לי את ההרגשה הזו שאני השונה שלא הולך בתלם. לא מסיים בית ספר, הרבה דברים שאחים שלי עשו ואני לא".
קצת כמו כל הראפרים ישראלים שלא גדלו בתל אביב, הוא מספר שבתיכון היה לובש מכנסיים רחבים וקפוצ'ונים גדולים. באשדוד זה היה חריג אפילו יותר משאר הארץ, כשלמד בבית ספר ליד הים וכולם היו גולשים בפוטנציה. "בגיל 16 הייתה לי תפנית בחיים", הוא משתף, "התחברתי לצד האפל שלי. נהיו לי חברים חדשים שנקרא להם… יותר קשוחים. היו לי את הנגיעות של ההיפ הופ אבל הייתי מתחבר ל'ערסיות' הזו וגם שם הייתי שונה. הייתי ילד שעושה הרבה מעשי קונדס, עד סוף הצבא, טיפה אחרי. נולדה לי ילדה בצבא, היה לי מאוד מאוד קשה לגלות אחריות בגיל הזה".
ואולי מיותר להביא כאן את כל הסיפורים האלה - הכל כבר נמצא בשירים. "אני חושב שהמוזיקה שלו מדברת בעד עצמה", מחזק פלוטניק. "מעבר לשילוב של הטראפ והדריל, אני חושב שהאמנים הכי גדולים זה אלה שאתה שומע את השירים שלהם ואתה מריח את השכונה שלהם. אתה רואה את התמונה שהם מדברים עליה, אתה מרגיש שאתה לא רק מבין מה הוא עובר, אלא אשכרה רואה את זה כמו סרט. הוא אמן כזה. הוא מספר את הסיפור שלו כמו בשיחת סלון, וזה האמנים שאני הכי אוהב. אם זה 'ארבעה שבועות' או ב'קטן'. הוא משתף אותך במה שעבר עליו, מה הוא רוצה שיקרה. זה אמן אמיתי".
הכל אוכל שאתה חי את הקושי, רק לא לאכזב את הבת שלי אדל
מתוך "ארבעה שבועות"
דודא נשאר באותה סביבה עד שהגיע לגיל 21, קצת לקראת השחרור הצבאי שלו, ואחרי שבגיל 20 כבר נולדה לו ילדה, אדל - שמוזכרת בכל שיר שלישי שלו: "זה ממש תפס אותי בביצים. באותה תקופה לא הייתה לי סביבה תומכת באמת. לאמא שלי היה מאוד קשה לקבל את זה, היא חשבה שנחרבו לי החיים. הרבה מאוד דברים שקרו מסביב לזה גרמו לי לקחת אחריות מאוד מאוחר. לאט לאט התחלתי להבין שאני בתוך הבועה של החברים והאזור והתעסוקה הזו, התחלתי להבין שיש לי ילדה. אולי רק אז באמת קיבלתי את זה והתחלתי להילחם על זה. היום, ברוך השם זה אחרת. היא ילדה של אבא שלה. היא העולם שלי, אני אוהב אותה מאוד".
הכל זה בגאנג
מאז שלקח את עצמו בידיים הוא השקיע את כל כולו במוזיקה, והיה חלק מההרכב "מבוא הדודאים" יחד עם אלמוג גוזלן ועידן רז. הם הופיעו, הוציאו שירים והפכו לתופעה בסצנה. אחרי שבע שנים, דודא הבין שיש דברים שחשוב לו להגיד והוא לא בהכרח יכול לעשות את זה במסגרת ההרכב. הוא חבר לשגיא (פטרון) דהן, שלקח אותו תחת חסותו והיום הם בלתי נפרדים. טונה כבר כתב שהכל זה בחבר'ה, אבל דודא למד את זה על בשרו עוד בנעוריו, ומאז הוא בורר את הסביבה שלו מאוד בקפידה - תעיד השורה "תמיד דאגתי להקיף את עצמי באנשים טובים", מהשיר החשוף "ארבעה שבועות". כנראה בזכות הכריזמה שלו, נוצרה מסביבו קליקה שפועלת כמעין יחידה צבאית.
דהן המנהל האישי ("זה אח שלי, זה אבא, זה הכל"), נועה אסרף בת הזוג ("אחראית לכל מה שקשור למשרד, אבל קודם כל היא ה-חברה שלי ואחר כך בת הזוג"), דיג'יי קוש ההייפ מן בהופעות ("אביאור חוטובלי, עבר איתי דרך ארוכה, היה בא לכל הופעה. מוכן לתת בשבילו את עצמי יותר משאני אתן לעצמי - והוא אותו דבר"). וכל זה עוד מבלי שנדבר בכלל על חבורת הילדים שלקח תחת חסותו והיום הם חלק מ"דודא גאנג": ליעד מאיר, רון חיון וזיו שביט, ראפרים צעירים מאוד ובולטים בסצנה ("אמרתי להם - מהיום אלה האנשים שלכם. תהיו חברים, תיפגשו. זה מי שאתם").
מעל כל אלה יש את אמא של יובל - לא של דודא - שצריכה להתמודד עם העובדה שהבן שלה חושף את סיפור חייהם לכל מי שרק יילחץ פליי. "היא בוכה הרבה, קשה לה, כי היא יודעת על מה אני מדבר", הוא משתף. "כשאני שר מה שאני שר, זה עליה. כל דבר שאני כותב שהוא עמוק מהילדות שלי היא לוקחת לעצמה, אבל היא לא מתחמקת מהאמת. היא מבינה ואומרת לי 'איך כתבת את זה?'. היא לא יודעת להכיל שלקחתי בדיוק את הסיטואציה - כי אין בלוף, אחי. אני אומר מילה במילה מה שעברתי בדרך שלי. אין גרגיר בטקסט שהוא למען הטקסט, אין לי את זה.
"לא ידעתי איך להשמיע לה את 'ארבעה שבועות' - היא התפרקה. אני מאוד דרמטי וזה מגיע מאמא שלי. אבא שלי עזב בגיל 12, היינו בקשר עד גיל 15 ואז היה לי איתו מקרה מאוד קשה, שאני פחות רוצה לדבר עליו, אבל זה המקרה שהכי חרוט לי עד היום. כל החיים ראיתי את אמא שלי בדיכאון. תחשוב: לפחות כמעט ארבע פעמים בשבוע אני רואה אותה בסלון בוכה, פשוט בדיכאון כבד. וזה עקב מה שהיא עברה. האלימות, האלימות הפיזית, המילולית. איך שאנחנו גדלים, זה הרג אותה. היא מבחינתה נכשלה. אנחנו כילדים מנסים לגרום לה להרגיש הפוך, איפה נכשלת? תראו אותנו. אנחנו הכי אנשים של עשייה, כולנו בריאים ברוך השם".
ב"ארבעה שבועות", הוא חושף שהתמודד עם דיכאון שהתפתח אצלו בעקבות חיידק אלים בקיבה. "הייתי באי ספיקות גבוהה בכבד. ארבעה שבועות אני יושב בבית, לא יודע איך אני משלם מזונות, איך משלם שכירות. לא יודע. ושגיא איתי, נועה איתי, אביאור וזהו. באחד הימים חבר מתקשר אליי אומר לי בוא נלך לנועה ביחד, אני אקח אותך. אני עולה לו לאוטו רטוב מבכי כאילו שטפתי פנים, ועד גן יבנה אני רק בוכה וכותב את הטקסט הזה. הוא שם את הביט בריפיט - אני בוכה את החיים וכותב את הטקסט הזה. כל פעם ששמעתי אותו במשך חודשיים-שלושה הייתי בוכה את החיים. כל פעם שאני מפעיל את השיר אני במועקה. לא מצליח להכיל את זה שאני נותן לאנשים לשמוע את זה".
יובל של השכונה ויובל "האיש הטוב"
השורה "הנה שוב פעם אני מתוסכל, לא מכיר את עצמי, זה לא אותו יובל", מתוך "כסף קל" כנראה מדגישה את אותו אזור אפור, שהוא מרגיש שבו הוא חי כל חייו. "יש שני יובל: ההוא של השכונה, שהוא לא אדם פשוט. אני מאוד דרמטי ואני לא מפחד שידעו את זה. היום טיפה פחות, כי אני עובד על עצמי מאוד קשה, אבל אני יכול לעבור מאפס למאה בקליק. פעם כל דבר היה מדליק אותי, הייתי מחפש את זה, הייתי מחפש להוכיח שאני חזק, לא להראות חולשה".
ויובל השני?
"הוא איש טוב רצח, באמת", הוא אומר בחיוך רחב ותמים, "הוא איש טוב. קודם כל הוא נותן, הוא תמיד יעשה למען האחר גם אם הוא לא מכיר, הוא תמיד יגיד מילים טובות. אני מגיע משם, אז קל לי להוציא אותך, אבל קשה לי להוציא את עצמי".
יוצא לך להשתמש בשניהם?
"לפעמים צריך, לא? אני מנסה לבטל את היובל השני, לתת אותו בגרגיר חול רק כשצריך - מווסת את זה לטובת המוזיקה. לוקח זמן לדעת לווסת את זה כמו שצריך כי יהיו השלכות, לכל דבר יש השלכות".
ב"כסף קל" עוברת תמונה מאוד קשה.
"בגיל 15 הייתי עושה הרבה שטויות, ואם צריך הייתי מחפש גם בפחים". כשהוא נשאל על השורה "בשכונה שלי כולם מחפשים ת'כסף קל", הוא מחייך, שותק ואחרי כמה שניות של שקט, זה סימן שאפשר לעבור לשאלה הבאה.
בסופו של דבר, זה סיכון להכניס את סיפור החיים שלך למוזיקה. יהיו גם מי שישתמשו בזה נגדך.
"אני מאוד מאמין באמת. אחרי שחייתי הרבה בשקרים, הבנתי כמה כוח יש לאמת גם אם היא יכולה לתת לך סטירה. ולפעמים היא יכולה לתת יותר מסטירה, למחוץ. לדרוס אותך, ולתת לך תחושה שנפלת מבניין של עשר קומות, אבל האמת זה אתה הטהור. אני החלטתי שאני כאמן - מה זה החלטתי… לי כאמן יותר קל להביע את מה שעברתי. קשה לי מאוד להביע שמחה כי רוב החיים הייתי בכאב".
"זה לא ראפר רגיל, יש לו חזון אמנותי. הוא הולך להיות הכוכב הבא של ההיפ הופ הישראלי, עד כדי כך"
רביד פלוטניק
המילה 'אמן' קריטית ביחס לדודא. קל לטעות ולחשוב שמדובר "רק" בראפר (כאילו שזו לא משימה קשה בפני עצמה), אבל את כל המוזיקה שלו הוא מפיק בעצמו, כשהחיבור של הטראנס ("לקחתי את המלודיות משם") עם טראפ ודריל יוצרים משהו אחר: "אני חושב שיש פה איזה סאונד מסוים. תוך כדי היצירה שלי ניסיתי ליצור משהו חדש. פעם היה לא טוב בשבילי להיות השונה, הייתי נכנס לדיכאונות בגלל זה. עם השנים אתה מבין שלהיות שונה זה לא בהכרח דבר רע. הפוך, זה מה שמייחד אותך".
לרביד פלוטניק יש עוד מסר שחשוב לו להעביר: "יש פה בן אדם שכותב טקסטים שאני אומר בואנה, יא מנוול, מאיפה הבאת את זה עכשיו? והוא עוד מפיק את עצמו? וממקסס את עצמו? קלטתי שיש פה מישהו עם חזון. זה לא ראפר רגיל. גם אמרתי לו כמה ימים אחרי שהכרנו, שהוא הביא משהו חדש לז'אנר הזה שנקרא היפ הופ בעברית. כל כמה שנים קם איזה מישהו ומביא משהו שלא היה לפניו. מיכאל סוויסה, עטר מיינר - יובל הוא אחד כזה. אם אני אסחף עם הגדולות, אני לא חושב שהוא יהיה רק ראפר על. אני חושב שהוא גם מפיק שיכול ועשוי לקחת חלק בשינוי של המוזיקה הישראלית. לא רק לראפרים וראפריות. גם אמנים. מן קניה ווסט אשדודי, אם תרצה".
דבר אחד שקשה למצוא בשירים של דודא הוא דווקא אלמנט שמזוהה עם ההיפ הופ הישראלי ובכלל: הומור, בדיחות ופאנצ'ים. אצלו אין את זה, אבל לא כי חסר לו הומור. מי שעוקב אחריו ברשתות רואה יפה מאוד את הסתלבט הפנימי שהופך להיות כבר בדיחה פרטית עם העוקבים, מעריצים וחבורת "דודא גאנג".
"יש לי הרבה מאוד כאב להביע, אני רוצה רגע לפרוק את זה ממני, להגיד לזה ביי", הוא מסביר, "עם השנים מתבגרים ורואים את החיים בזווית אחרת. יכול להיות שאני אכתוב שיר על הכאב הזה בצחוק, אבל כרגע איך שאני יודע להביע את זה, איך שיוצאת ממני ההבעה הזו, זה ממקום כאוב, אחי. אני בכאב על אבא שלי, אני בכאב על איך שחיינו, על המצב הכלכלי, על האלימות, על הנפילה שלי לסמים. הרבה מאוד דברים. נולדה לי ילדה בצבא, זה נחת עליי פתאום באמצע החיים. עשיתי הרבה טעויות בתור נער, לא היה מי שיכוון אותי. יש לי הרבה מה לומר כרגע שהוא כואב, יכול להיות שתתחבר יכול להיות שלא תתחבר. אני לא בא לרצות, אני מוזיקאי. להוציא את האלבום הזה עושה לי הרבה רגשות, ואחד מהרגשות זה להוריד ממני עול. משחרר ממני, נותן לדברים ללכת קצת".