1. קשה להחליט מה פחות מעניין את הישראלים: בחירות האמצע בארצות הברית או המוזיקה של טיילור סוויפט. אולי זה אותו הדבר בעצם - סוגיה פנים מדינית שלא ברורה מספיק למי שלא גדל והתחנך על ברכיה של אמריקה הלבנה והמסורתית. בכל זאת, ברזי הסכסוכים של הקרדשיאנס הישראלים מאוד בקיאים, וכנראה אין אמנית שהישראלים יותר חולמים על הופעה שלה בארץ מאשר ביונסה. שניהם מאוד אמריקה, פשוט זו החדשה.

    סוויפט שברה כל שיא אפשרי עם Midnights, האלבום החדש שלה: 185 מיליון האזנות ביום הבכורה, ולמעלה מ-800 אלף העותקים של האלבום שנמכרו באותו היום הפכו אותו לאלבום הנמכר ביותר בארה"ב ב-2022. ועדיין, בישראל היא מעניינת כקליפת השום. באפל מיוזיק האלבום החדש של פאר טסי מעליה, בספוטיפיי Anti-Hero במקום ה-16, אבל בפלטפורמה הפופולרית ביותר בארץ - יוטיוב, כמובן - לא תמצאו זכר לאלבום של סוויפט בשום רשימת השמעה או מצעד (אולי כי המעריצה היחידה שלה בישראל בילתה רוב הזמן בכלא הצבאי).



    "התוצאות מדברות בעד עצמן, היא יותר פופולרית מאי פעם", סיפר ל-CNBC פרופסור ג'ורג' האוורד מאוניברסיטת ברקלי, המוסד האקדמאי הכי גבוה שעוסק במוזיקה, בכתבה שהכותרת שלה הייתה "איך טיילור סוויפט חזרה לעבר והביאה את האלבום הכי מצליח שלה". שמישהו יסביר להם שכאן, אצלנו, מעדיפים את ביבי רקסה ודיוויד גואטה עם ה-300 BPM שלהם, מאשר את הגיטרות וסיפורי הפרידה והנקמה שסוויפט כותבת (בכישרון רב, יש להודות).

    ישראל מאז ומתמיד פוזלת לאמריקה, אבל בפועל אנחנו סאקרים של הטעם האירופאי. למרות ששומרי הסף בתקשורת התעקשו על נירוונה והגראנג' שהתפוצצו ב-MTV האמריקאי, העם העדיף לרקוד לצלילי אקווה, אייס אוף בייס וד"ר אלבן. היטמן 7 מוכר למישהו? 

    סוויפט כנראה מודעת לעובדה שהיא התוצר הכי לבן של התרבות האמריקאית בעשרים שנה האחרונות, לא סתם היא קראה לדוקו שלה "מיס אמריקנה". פולק הוא גם ככה ז'אנר שקשה להתחבר אליו בישראל, אלא אם כן הוא מגיע עם אלמנט כחול לבן בולט - אהוד בנאי או עומר אדם עשו זאת בהצלחה. במקרה של סוויפט זה פשוט מרגיש כמו סרט קומדיה רומנטית אמריקאי בלי כתוביות. כשתגיע הבדיחה נבין שאנחנו צריכים לצחוק, אבל הרבה פעמים ההקשר יילך לאיבוד.



  2. גנבו למאור אשכנזי את האופנוע
    זה מרגיש שההיפ הופ בישראל נמצא באותה מגמה של נטפליקס: השוק מוצף בתוכן וצריך לחפור בבוץ בשביל למצוא את זו שאהבה נפשי. הפעם זה "אופנוע" של מאור אשכנזי, שליטרלי מספר על האופנוע שהוא כל כך חלם לקנות בתור נער, עד שבסוף "גנבים גנבו לו את האופנוע". הסיפור של אשכנזי והאופנוע אמנם לא ממש ייחודי, אבל ההוצאה שלו לפועל מרשימה מאוד. 

    סטורי-טלינג זו יכולת נדירה שהרבה ראפרים חוטאים בה - במיוחד מאז שקנדריק לאמאר זכה בפרס פוליצר - אבל לא תמיד בהצלחה. במקרה של אשכנזי, אם זו הייתה מטלה בשיעור ספרות הוא היה מקבל 100 פלוס. בינתיים הוא הגיע למקום 11 בסרטוני המוזיקה החמים של יוטיוב.



  3. נקודה למחשבה: שלומי שבן חשב שהוא פשוט יקליט מחדש את "נשל הנחש" של מאיר אריאל ואף אחד לא ישים לב?

     
  4. נאס, מספר הסיפורים המקורי
    אם כבר מספרי סיפורים, נאס עושה היפ הופ כבר למעלה מעשרים שנה והוא כנראה מתכנן להמשיך לעוד הרבה זמן. הראפר מניו יורק, שראה את טופאק וביגי מתפוצצים בזמן אמת ואז ניהל עם ג'יי זי סכסוך מוזיקלי באמצעות שירים שהרוו אלפי מעריצים, הוציא את King's Disease III, השלישי בטרילוגיה עם המפיק היטבוי.

    נאס של היום הרבה יותר רגוע, שקול. בשירים שבאלבום החדש הוא מהרהר בקריירה הארוכה שלו, בעובדה שהוא "הפך ללגיטימי" (בשפת מאפיה - הפסיק להרוויח כסף שחור בדרכים לא חוקיות), בריב שלו עם ג'יי זי, בנשים שהיה איתן ובחיים ברחובות ניו יורק כאפרו-אמריקאי. קשה יהיה להצביע על שיר ספציפי שמתבלט באלבום - זה מסוג היצירות שצריך להאזין מההתחלה ועד הסוף.


  5. (prod by אכלתם את הראש)
    עם כל הכבוד למפיקים היצירתיים ומוכשרים שעובדים בישראל - ויש ממנו בארגזים - לא יכול להיות שכל מפיק מוצג באותה השורה יחד עם האמנים. עם כל הכבוד למאור שטרית, איך השם שלו אמור להופיע לצדו של איתי לוי? איך השם של מתן דרור נראה הגיוני לצדה של עדן בן זקן? האם השם Moshe & Ofek אומר משהו למישהו? זה מסוג הדברים שמופיעים רק בג'ונגל שנקרא תעשיית המוזיקה בישראל. 
    מפיקים מגזימים (צילום: צילום מסך מתוך יוטיוב)
    מפיקים מגזימים|צילום: צילום מסך מתוך יוטיוב