הכניסה המשופעת ושטופת השמש לפרימוורה היא זו שתעיד ראשונה על המרחבים העצומים עליהם הוקמו תריסר הבמות של הפסטיבל. ההתרעות בסלולרי, המגיעות מאפליקציה ידידותית, מדווחות ששלושת ימי הפורקן האוטופיים נמצאים בפתח, וכל שנותר הוא להתרוצץ עד אובדן הכרה במטרה לתפוס כמה שיותר הופעות. פרימוורה ציין בסוף השבוע האחרון 15 שנים של הפקות ענק, מופעים היסטוריים, קהלים עצומים, הדליינרים ואמני שוליים, שלכולם משותפת העצירה בפארק דל פורום שבברצלונה. ביום חמישי, הנמל הספרדי הפך למקום בו דוברו הכי הרבה שפות במקביל, כשהרקיע ורוד והגלובליזציה מופגזת סופרלטיבים. כל סוגי המתחים ננטשו מחוץ לשערי הפארק, והמרדף אחר השירים שתמיד חלמתם לשמוע בהופעה חיה, נעשה יחד עם אמריקאים, אירופאיים, אוסטרליים, אפריקאיים ואסיתיים. כולם דלוקים מסמים, מהנגאובר ומאהבה עזה למוזיקה. באיזו עוד הזדמנות יצא לכם לשמוע אלפי אנשים שרים במבטאים עקומים ומשופשפים את "Queen" של פרפיום ג'יניוס, את "Still Together" של מק דמרקו, או את "Rock N Roll Nigger" של פטי סמית'?
ברוכים הבאים לגן עדן
על פי הערכות, יותר מ-150 אלף איש התהלכו במתחם הענק, כשלכולם צמידים המאפשרים הזדמנויות שונות. ל-VIP נגישות קלה לקדמת הבמה (גולדן רינג), בירות זולות (2 יורו) ושירותי היי קלאס (עם נייר טואלט בשפע), לעיתונאים כניסה למתחמי הפרו ולאזורים בהם אפשר לראיין חלק מהאמנים, ולמחזיקים בצמיד הרגיל מתחם גולדן רינג שפועל במתכונת "הראשון שמגיע – זוכה". אף אחד לא יוצא מובס, השמש רותחת אך האוויר נעים ומצוקת כפות הרגליים היא קולקטיבית. כשמרימים את המבט, ברור מאוד שמדובר בכינוס כמעט בדיוני של אנשים יפים. אסתטיקה היא ערך עליון, זקני עבות ושיער חלק הם ערך כלשהו, מכנסיים מקופלים וטי-שירטס שלעולם לא תמצאו בזארה הם עניין שבשגרה, קעקועים, תספורות שרואים רק בבלוגי אופנה סקנדינביים ומראות מסוגננים הם שמנצחים על הכל. מי שמשער שמדובר בדרך המסויטת והבטוחה לנחיתות עצמית, יכול לחזור בו. אין כאן מביני עניין בלבד, אין עליונות, אין שליטים, אין התנשאות. בפרימוורה יש מקום לכל מי שרוצה להיות חלק.
28.5: בלאק קיז מבאסים, ג'אנגל מעיפים לשמיים
את היום הראשון אני פותחת במרכז העיר, באחת הסמטאות המכשפות של שדרת לה רמבלה, שם מתכנסות הלהקות הישראליות שהשתלבו השנה בפסטיבל. זה קורה במסגרת מסיבת עיתונאים, אבל הקהל שנמשך להופעות של האנג'לסי, גרדן סיטי מומבט והקולקטיב, הוא בעיקרו קהל מקומי. יש שם משפחות, סקייטרים, רווקים, אנשים עם צמידי פרימוורה, סטודנטים, תיירים ועובדים זרים שנעצרים להקשיב. בפעם הראשונה מתוך שתיים (במקרה של גרדן סיטי מובמנט – מתוך שלוש), הישראלים נותנים את כל מה שיש להם להציע. הקולקטיב מיומנים והקהל מגיב מהר ובהתלהבות, האנג'לסי מצליחים לחמם לבבות זרים בזכות הקול השבור של רותם בר אור, וגרדן סיטי פותחים עם מסיבת צהריים שביום המחרת תהפוך להתכנסות משוגעת של היפסטרים שכמהים לעוד מהחומר הטוב. הרצף המקומי עושה נעים גם בחזה הכי פחות פטריוטי במתחם הצבעוני, ואם היו משתלבות בו נשים (נניח נינט, שהסתובבה שם כאורחת, אך לא פעם פתחה מבלי לדעת את שיחת 'שתעלה לקצרה על במת האייץ' אנד אם, יאללה'), זה היה הרבה יותר כיף.
בהמשך היום, על במת ההייניקין ובמת הפרימוורה הראשיות, עולים הדליינרים כמו בלאק קיז שנותנים הופעה פושרת ונטולת אנרגיות, אנטוני והג'ונסונס בחיזוק תזמורת פילהרמונית, וג'יימס בלייק שמצטיין בסאונד וגומר את הלב עם "I Never Learnt to Share". במקביל לבלייק, על במה רחוקה וגדולה לא פחות (ריי באן), עולים ג'אנגל, שבשבילם צריך לוותר על חתיכות מבלייק ולחצות לצד השני, ובתמורה לקבל את אחד המופעים המרוממים ביותר שהיו בשלושת ימי פרימוורה השמחים. מי שבחר להניח לריפלייסמנט על במת פרימוורה, זכה לראות את Ought על במת הפיצ'פורק ומאוחר יותר את Tyler, The Creator. היום הראשון מסתיים בקלות יחסית, בלי הכנה יסודית לוויתורים האיומים שצפויים לקרות בימי ההקרבה הבאים.
29.5: פטי סמית' היא גיבורת פרימוורה
יום שישי נפתח עם התנגשות לא נעימה של Sylvan Esso על במת ההייניקין וחוזה גונזלס על במת האודיטוריום, מיד אחר כך עוד התנגשות כואבת של ג'וליאן קזבלנקס אנד דה ווידז על במת הפרימוורה ודה ניו פורנוגרפרס על במת ה-ATP. האמיצים הצליחו לתזז, העייפים נאלצו להכריע, האחרים המשיכו לישון כדי לאגור כוחות להופעה של גיבורת הפסטיבל לשנת 2015: פטי סמית'. במתחם ה-VIP התכנסו נשים וגברים, מבוגרים (60+) וצעירים (20+), שחזו המומים ברגע בו משוררת הPאנק התפרקה על הבמה, בכתה על חבריה המתים והקדישה להם את "Rock N Roll Nigger". סמית' ביצעה את כל שירי “Horses”, במופע הפותח את הטור החדש שחוגג 40 שנה ליציאתו של האלבום. מי שהפסיד את זה, ידע מאוחר יותר שהפסיד את המופע החשוב ביותר של פרימוורה, מופע שהוא הצצה לצד הפראי והצעיר של אגדת הרוקנרול, ששיגרה לאחור בזמן את בני השישים ובני העשרים וגרמה לכמה מהם לפרוץ בבכי. אבל זה לא היה רק מרגש, סמית' ניגנה על גיטרה מכוונת בקושי, תלשה ממנה את המיתרים, ירקה והתרגזה על הצלם שנצמד קצת יותר מדי, ואז חטף מכה לזום-אין. את הבוקר למחרת היא השלימה עם מופע ספוקן וורד באודיטוריום, שם המשיכה בקריאות ה"Be Free!", אבל גם הציגה צד רך ואימהי/סבתאי, שכצפוי איננו הצד החזק שלה. היא הקדישה שיר לנכד הקטן שלה ולאיימי ווינהאוס, ביצעה את “Perfect Day” של לו ריד, העלתה לבמה בחור צעיר שזכה לנגן איתה ועם להקתה ומילאה את כולם בצורך לחיות ולהתנגד ל"ממשלות, לצבא ולפוליטיקה המזדיינים". "פאקין פטי פאקין סמית'", נשמע מכל עבר כמה שעות אחרי זה.
ותודה לאל על ראן דה ג'ולז
אם יש חסרון אחד מובהק לפסטיבל האינדי השנתי בברצלונה, זאת העובדה שאין בו ייצוג רחב מספיק לאמני שוליים בפופ ובהיפ הופ. ראן דה ג'ולז היו אמורים לכסות את המשבצת הזאת, וגם הוכיחו שבשנים הבאות אין ברירה אלא לתת לז'אנרים הנזנחים הרבה יותר מקום, רחוקים משוגייז ורוק גיטרות ככל שיהיו. כך בין רגע ספרד הפכה לאמריקה, קהל האינדי שמקפיד לזוז בקושי עד מזיז את התחת בעדינות, נתפס מלא מרץ, מתפרק, חייתי, רוצה יותר ומקבל הרבה יותר. לא היה מקום לעגמומיות, אלא רק לקריאות ותאווה לעוד. במת ה-ATP התפוצצה תוך רגע מאנשים שביקשו שיסחטו אותם, ובמזל קילר מייק ואל פי היו שם כדי לפרק להם את הצורה. אם חיפשתם כיף, שם אפשר היה למצוא אותו. היום השני התבלט גם בהופעות של סליטר קיני, בל וסבסטיאן, רייד, אלט ג'יי, פרפיום ג'יניוס, אריאל פינק, טוביאס ג'סו ג'וניור ורטאטט. החפיפות היו קשות, הבחירות עוד יותר, אבל מי שהצליח להחזיק ער עד השעות הקטנות של הלילה, קיבל מנה מספקת וגדושה של פסטיבל, כמו שמנה מספקת וגדושה של פסטיבל צריכה להרגיש.
30.5: מופע הלהיטים של הסטרוקס, מסיבת סוף לסמים של קאריבו
ביום האחרון הגוף מפורק ומחזיק בקושי, אבל הלב ממשיך לפעום בקצב ה"הורסז" של פטי סמית'. האודיטריום מתמלא לקראת הסוואנס שסיפקו מופע אוונגרדי, במת ההייניקן התרוממה עם Strand Of Oaks, שון לנון הגיע עם The Ghost of a Saber Tooth Tiger והורעף אהבה על אף האנונימיות של ההרכב, פאקד אפ ומק דמרקו הופיעו במקביל ואילצו את כולם להמר, ומי שהימר לכאן או לכאן – לא הפסיד, אינטרפול חיממו את המתחם לקראת הסטרוקס, והסטרוקס לקחו את הזמן בשביל לחתום את רצף ההדליינרים בהופעת להיטים שהקשר בינה לבין ג'וליאן קזבלנקס מהיום שלפני תלוש לחלוטין אבל גם שמח. הפיצוץ היה כמו בתחילת המיליניום, כשהרוב המוחלט של ילדי האינדי המזדקנים הגיע לבמת פרימוורה וצרח עם קזבלנקס את המילים, קרעי הג'ינסים התרבו, הלחיים הסמיקו ממאמץ וכולם איבדו את הקול לטובת הרגרסיה.
הפסטיבל הסתיים עם מסיבת סמים המונית בניצוח קאריבו, בה 1 מכל 3 אנשים סיים את החומרים שלו באופן גלוי (ולא מדובר רק על וויד, ילדים). דלוקים מליינאפ אכזרי אך ממלא, מוגבלים ביכולת לנוע, מפורקים מחוסר שינה, חיים כמתים, המסיבה של קאריבו זיקקה את שלושת ימי הפסטיבל המשוגעים לשעה של היפר-אקטיביות, הכרה מוגבלת ושמחה לא מלאכותית. זה לא היה קל, אבל זה היה כל מה שצריך בשביל לחזור לחגיגות ה-16.