עבר שבוע מאז שצביקה פיק הלך לעולמו. כל ההספדים נאמרו, כל הלהיטים נוגנו וגם סיפורי המנוח ואני גרפו כבר את הלייקים שלהם ברשתות. בין כל אלה, היה נושא אחד שהעסיק אותי במיוחד: הביצוע של זוהר ארגוב ל"אין מדינה אהבה". בתפיסה של היום זה נראה קאבר הגיוני - בכל זאת, צביקה פיק הוא אחד האנשים הכי משפיעים בתרבות הישראלית - אבל כשמסתכלים על זה בראייה לאחור, ובישראל של אותן שנים, זה אמור להיות חיבור מוזר. מה לזוהר ולמלך הפופ הישראלי? האם החיבור הזה היה חד צדדי או שגם פיק עצמו היה מחובר לאמנים ולקהל של המוזיקה המזרחית?
"בהרגשה שלי ובתחושה שלי, הוא היה אהוב גם על אלה שאוהבים את המוזיקה המזרחית. אין ספק ש'אין מדינה לאהבה', שזוהר חידש בזמנו, הפכך לקלאסיקה בביצוע הזה", מנסה להסביר ירון אילן, אחד משדרני המוזיקה הוותיקים בישראל, בשיחה עם mako. "תוסיף לזה כל כך הרבה דברים שהוא עסק בהם. נניח, 'בדרנית בחצות'. זה דיבר על התפר של המזרחיות, שהוא מגלה זמרת מזרחית. אחרי זה כמובן 'שיר הפרחה' יחד עם אסי דיין. הייתה תחושה שהוא לא מורם מעם, עם כל הכוכבות הענקית שלו. שהוא מאוד מדבר את השפה העממית. זה בלי קשר לזה שכל מי שאוהב את המוזיקה פשוט כמוזיקה, התחבר אליו".
כשפיק התארח ב"שישי שמח עם ירון אילן" ב-2018, הוא הוצג על ידי אילן כ"מזרחי הכי פולני שיש", האיש שיצר את "המוזיקה הישראלית האמיתית" וביצע עם האורחים הקבועים של התוכנית את הלהיטים שלו. "שימי רון שר איתו את 'שושנת פלאים'", הוא מפרט, "שקד קוממי שר איתו את 'מת אב', איתי לוי את 'אין מדינה לאהבה', מתן כהן שר איתו גם. אתה רואה שהזמרים עצמם מאוד נפעמו ממנו, לשבת לידו, לשיר איתו. אולי צביקה פחות השפיע מעוזי חיטמן על הז'אנר הזה, אבל אני חושב שהזמרים לאורך השנים… אתה מבין שאהבו אותו בגלל היצירה, בגלל המוזיקה. אי אפשר להתעלם מכל הלהיטים האלה".
היחס של המבקרים ליצירות של פיק כבר דובר רבות: הצעיר הפולני שכבש את העם אבל לא קיבל יחס הולם בעיתונים. כשהשתתף בתוכנית הדוקו "סוף עונת התפוזים", הוא התייחס לזה ישירות: "נורא רציתי להיות כמו הצברים. באתי עולה חדש מפולין ונורא אהבתי את השירים של הנוער העובד אבל לא קיבלו אותי לכל הדברים האלה כמו אחד מכולם, תמיד נותנים לך הרגשה שאתה לא שייך, גם במוזיקה. במשך כל השנים לא קיבלתי, נניח, הכרה כמו מתי כספי, שהוא לא כתב יותר ממני ולא הצליח יותר ממני אבל הוא כאילו המלחין הרציני. כשאתה אומר צביקה פיק אומרים בחורות, כשאתה אומר צביקה פיק אומרים בגדים מטורפים, למה לא מוזיקה? זה העיסוק היחידי שלי". אז מתברר שלא רק ישי לוי הסתכל על ההערכה שמתי כספי מקבל, אלא גם פיק שנחשב כביכול כ"אחד משלהם".
ירון, מה אתה אומר?
"אולי זה גרם לו להבין את האנדרדוגיות של המוזיקה הים תיכונית. אל תשכח שהוא לא הלחין משהו מזרחי, אבל אם תשמע את 'אני לא מדונה' (שיר שכתב פיק לשרית חדד) - זה שיר שהוא ממש מזרחי. לאורך השנים זמרים עשו קאברים לשירים שלו, כמו 'מת אב ומת אלול', 'אלף נשיקות' שזו קלאסיקה מאוד גדולה שאפשר לחבר אותה גם למנעד הים תיכוני דרך יהורם גאון".
למה החלטת לארח אותו דווקא אותו?
"את צביקה אני אהבתי מילדות. לאורך השנים, וזה הוכח גם בתוכנית עצמה, היו שירים שהוא יצר לאחרים, כמו 'שושנת פלאים' ליוני נמרי, שהם מאוד על המנעד הים תיכוני. הם דוברים את השפה וקיבלו גם את הקאברים".
אתה יודע להגיד מאיפה הגיע החיבור שלו לזה?
"אל תשכח שלאורך השנים הוא התוודע לכל הקאברים ובתקופה שלו ב'כוכב נולד' הוא פגש כל כך הרבה כאלה שבאו מתוך או לתוך הז'אנר. אגב, גם ההתחלה שלו הייתה במקום שהרבה זמרים מהז'אנר הזה התחילו - מועדוני הרוק ברמלה, כמו שימי תבורי, אבנר גדסי וחופני. הכל היה מעורבב בתוך הכל, לא היה מחולק לים תיכוני ורוק. כולם הופיעו שם".
לארי שמאי, עורך הדין שמשדר ברדיו הישראלי את המוזיקה המזרחית הישנה כבר עשרים שנה בערך, התשובה הרבה יותר ברורה, וקצת פחות רומנטית: "ירצה או לא ירצה, מה שמייחד את צביקה פיק וגם את המוזיקה המזרחית זה לשים את המלודיה בקדמת הבמה. בעיני, זה הכי חשוב. אז רוק, פופ והכל. הוא היה מלודיסט. את 'שושנת פלאים' שלו אין ספור זמרים מזרחיים שרים במועדונים כל הזמן, שמעון בוסקילה חידש את זה וליאור פרחי עשה במחרוזת את 'לא אני'. במועדונים הרבה זמרים מזרחיים שרים שירים של צביקה פיק. בעיקר השקטים".
אלה בלדות שיותר קל לעשות להן עיבוד מזרחי.
"בדיוק. 'שיר הפרחה' זה לכאורה החיבור הכי גדול כי זה הכי מוכר, אבל זה שיר רוק. אני זוכר את 'לגור איתו' יותר במועדונים. הוא היה דיווה, אז מה זה גובה העיניים? הוא התייחס לכולם אותו הדבר. אם היית שואל אותו אם הקהל שלו מזרחי הוא היה אומר שלא".
רוב הישראלים בטוחים שהחיבור הראשון של צביקה פיק עם הזמר הים תיכוני התחיל אצל שרית חדד, אבל בעומק מסתתרת פנינה שרק מעטים זוכרים את הקשר שלו אליה: "אווירה של סוטול" של רובי שרעבי, שיצא בשנות השבעים המאוחרות על קו התפר עם השמונים, ללחן של פיק. "אני משער שאם היית שואל את צביקה פיק אם יש לו קשר למוזיקה המזרחית הוא היה אומר שלא. 'הקהל שלי זה כולם, צעירים מבוגרים'", מסביר שמאי. "לכאורה אין לו קשר כי הוא לא נתן לחן לזמרי מזרחית, אבל הוא הלחין את אחד הלהיטים הכי גדולים של המוזיקה הים תיכונית. זה קלאסיקה הארדקור".
"במפגשים שהיו בינינו, למרות שהפעם האחרונה הייתה לפני איזה תשע שנים, תמיד הייתי מזמזם לו את זה והוא היה מבליג. תמיד היה לו את הפרצוף האדיש החמוד הזה, נכון? אבל הייתי רואה שהוא, בוא נאמר, התחבר יותר לדיווה ולשואו של האירוויזיון. צביקה פיק עשה את 'אספרה' - זה אמנם שיר מזרחי אבל מי שהביא אותו לארץ זה אריס סאן, בסוף שנות השישים. אז אני עושה אחד ועוד אחד, שצביקה שגדל בבת ים היה נער כשאריס סאן היה בשיאו, ואין לי ספק שאהב את אריס סאן. לא סתם הוא עשה את אספרה".
מי שהיה שם לצידו של פיק ועזר לבנות את מה שמכונה הפופ הים תיכוני עם השירים לשרית או בוסקילה, היה יעקב למאי. בדומה לפיק, גם למאי מגיע מרקע של מוזיקה קלאסית. בגיל תשע הוא נרשם לקונסרבטוריון, שם למד לנגן על מלודיקה ובהמשך על קלידים. הוא חתום על קלאסיקות ישראליות כמו אלבום הבכורה של עופר לוי, עיבד שירים לישי לוי ואבנר גדסי, וב-2001 הגיע הלהיט "אני שטה" של זהבה בן שנחשב מאוד מהפכני באותה תקופה ולא הוערך בכלל. ב-2002 חברו למאי ופיק לעבוד על האלבום של שרית חדד. אפשר לראות בשניהם דמויות מקבילות, כל אחד מהרקע שלו, עם הבסיס המשותף של מוזיקה קלאסית.
יחד עם יוסי גיספן, מירית שם אור ויואב גינאי, הם יצרו את אלבום הפופ הים תיכוני הראשון בישראל, "ילדה של אהבה". "אני זוכרת שנפגשנו עם צביקה והמפגש הראשון היה באירוויזיון", משחזרת שרית חדד בשיחת טלפון בזמן שהיא מתארגנת לעוד הופעה. "זו הייתה התרגשות גדולה כי זה צביקה פיק הגדול, שגדלנו עליו, והוא כותב לי שיר. הייתי בהתרגשות שיא. זה היה כל כך מדהים וכיפי ונעים ופשוט, הוא היה איש מדהים. בגובה העיניים".
בואי נתעכב על גובה העיניים.
"צביקה היה מאוד כזה. הוא מאוד התחבר, ותמיד השיחות איתו היו נעימות וכיפיות. קצת מוזיקה, קצת על החיים וקצת טיפים. אני לא אשקר, הרבה פעמים הייתי נעזרת בו. לא למדתי תווים. אז הוא היה נותן לי טיפים איך מפרקים אקורדים, ובזכותו אני יודעת לנגן אקורדים הפוכים".
לפי שרית, העבודה עם פיק לא נבעה מתוך אג'נדה כלשהי. "היה לנו חיבור מדהים ובגלל זה עבדנו יחד. אני מאמינה שאם הוא לא היה מתחבר למוזיקה שלי או אליי, לא היינו עובדים יחד. לא הרגשתי מצביקה כאילו מוזיקה מזרחית או ים תיכונית, או מוזיקת רוק, זו 'המוזיקה הישראלית'. זה הרגיש שזו פשוט מוזיקה. אין הבדלים בסגנונות. לא דיברנו על הקונפסט, פשוט זרמנו, מאוד בפשטות וקוליות. לא הייתה מטרה או קו מנחה. פשוט שירים שאהבנו בלי הרבה מחשבה".
בין שלל אמני ישראל ואנשי התעשייה ששיתפו את הזכרונות שלהם עם פיק, היה גם דורון מירן ("נשבע לך לא בוגד", "יחלאולאו") ששנות התשעים שלו היו שיא התהילה עבורו, אבל עד היום מופיע בחפלות ומועדונים מפורקים. מירן העלה תמונה מהחתונה שלו שהתקיימה באולמי נפטון בבת ים, שהופיעו בה חיים משה וצביקה פיק. "צביקה פיק היה אליל שלי שהייתי צעיר", הוא מודה בהתלהבות, "אני גדלתי עליו ועל שימי תבורי וחיים משה, אלה הזמרים שגדלתי עליהם. זה שהוא היה מתלבש ככה והולך ככה עם השיערות וכל זה, אבל הוא היה איש מוכשר, והיה לי הכבוד להכיר אותו".
בחתונה שלך הופיעו חיים משה וצביקה פיק. איך זה מתחבר לדעתך?
"בשנים האלה הייתי בשיא של ההצלחה שלי, היו לי כמה ישיבות עם צביקה פיק והוא כמעט כתב לי שיר, אבל הוא היה בשיאו זה לא הסתדר. הכרתי אותו טוב, למרות שהרבה שנים לא ראיתי אותו, אבל לפני עשרים וחמש שנה הוא היה חבר שלי, הוא היה קולגה. הופעתי איתו בהרבה תחרויות של מלכות יופי. לא היה לו אגו, הוא היה מופיע בכל מקום. הייתה לו את התקופה אחר כך שהוא ירד, ואז הוא התקרב לזמר המזרחי. אני שר את השירים שלו עד היום בהופעות - 'אני אוהב אותך לאה', 'אין מדינה לאהבה', 'מרי לו', 'שיר הפרחה', 'מרי לו'. אני מביא את השירים בצבע שלי".
אולי באמת, כמו שטוען ירון אילן, מדובר באדם שלא הסתכל על "גבוה ונמוך". הרי גם בפיק עצמו היה מהגבוה ומהנמוך. זה מתחבר גם לתפיסה שארי שמאי ניסה להסביר - המאסטרו היה דיווה, ובתור כזה, היחס שלו היה שווה לכולם. הפולני הכי מזרחי שיש, הישראלי הכי פופי שיש. צביקה היה הכל מהכל, פשוט כי מוזיקה היא מוזיקה.
קרדיט צילום: גברא מנדיל, סטודיו גברא. עטיפות אלבום בהוצאות האחים ראובני וNMC, ומתוך אייל גולן קורא לך