צפו: הפיקסיז בישראל, בהופעה בבלומפילד, פסטיבל רוקנרולר

אין תמונה — "תודה לך תל אביב, אני אוהב אותך. לראות אותך בפעם הבאה". פרנק בלאק מצייץ בסוף ההופעה

שבועיים אחרי ש"הרולינג סטונס" הוכיחו לנו בחי שהם אכן להקת הרוקנ'רול הגדולה בכל הזמנים, הגיעו הפיקסיז כדי להראות שהם יהיו לנצח הלהקה הכי "קולית" בעולם, שעושה את המוזיקה הכי "קולית" מבלי להתאמץ. להקה שלידה "נירוונה" נחשבה לאוסף של מושפעים, ועל "פרל ג'אם" בכלל אין מה לדבר. יש להקות כאלה ואמנים כאלה (למשל, אריק איינשטיין ז"ל), שמה שלא תעשה, הם היו שם לפני, ויצרו את הבסיס, והמציאו משהו שאחרים מנסים לחקות אחר כך עשרות שנים.

יפה שהם נשארו כמעט בחתיכה אחת, קצת מפתיע שלא נפלו לסמים קשים והצליחו לשרוד, כיף שהם עדיין איתנו, מופיעים, מוציאים אלבומים חדשים, ונותנים בראש, עם פרנק בלאק (או בלאק פרנסיס) שהקול שלו נשמר נהדר גם 25 שנה אחרי שריגש בפעם הראשונה, ולהקה שמנגנת את הצליל הזה שאין עליו, שגורם לכל בן אדם שמגיע לגיל 15 ומגלה אותם (גם אם הוא נולד אחרי שהם התפרקו), להרגיש שהוא שייך לברית עתיקה של דפוקי-ראש, אאוטסיידרים, שהמוזיקה, הרעש, הדיסטורשן, הצרחות, הם המפלט שלהם מהעולם.

בלאק פרנסיס, פרנק בלאק, הפיקסיז, פז לשנטין (צילום: רועי ברקוביץ') — חסרונה של קים דיל לא הורגש. פז לשנטין ובלאק פרנסיס|צילום: רועי ברקוביץ'

ג'ואי סנטיאגו, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ') — נעורינו בין ששת מיתריו. ג'ואי סנטיאגו|צילום: רועי ברקוביץ'

וזה לא היה פשוט מבחינה רגשית. כי היה לנו חשבון איתם. כן כן. גם עם אנשים שאתה אוהב ומעריץ יכול להיות לך חשבון שצריך לסגור. ההשתפנות שלהם לפני ארבע שנים כמעט עלתה להם פה בחרם. לא פחות. סוג של אלביס קוסטלו, הגרסה הרועשת. צעד-שניים לפני רוג'ר ("האיש הכי שנוא ברוק הישראלי") ווטרס. לפני ארבע שנים היו פה אנשים שאיימו להשליך את האלבומים שלהם לפח. והנה התייצבו כעשרת אלפים (יהיו שיגידו 12 וחצי אלף) בבלומפילד, כדי להשתתף בטקס הפיוס הזה.

לא בכל יום אתה רואה בעיניים להקת רוק גדולה שבאה לעשות "שולם" עם המעריצים שלה. וזה בדיוק מה שקרה הערב בבלומפילד. הפיקסיז לא הוציאו מילה מהפה (הרופא מרשה להם רק לשיר, כנראה), אבל עשו הכל, כולל תנועות פנטומימה שלא היו מביישות את חנוך רוזן בימיו הגדולים, כדי להראות עד כמה הם נהנו מההופעה, מהאווירה, ובעיקר מהמפגש עם הקהל. זה קרה לנו לפני כמה שנים עם דפש מוד, והערב זה קרה לנו שוב עם הפיקסיז. מלהקה שנויה במחלוקת היא הפכה בין לילה ללהקה שגם עוד חמש שנים תוכל למלא כאן איזה וניו. זהו, נגמר, הם שלנו ואנחנו שלהם. מהיום הפיקסיז זה אנחנו. וזה כנראה הדדי - פרנק בלאק צייץ בסוף ההופעה בטוויטר שלו: "תודה לך תל אביב, אני אוהב אותך. לראות אותך בפעם הבאה" (כן, הוא משתמש בגוגל טראנסלייט).

דיוויד לאברינג, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ') — הצליל שאין עליו. הפיקסיז - דיוויד לאברינג|צילום: רועי ברקוביץ'

ואפרופו המילה הזו, וניו. איצטדיון בלומפילד, כמאמר הגששים, לבש חג, ונראה כמו אתר הופעות אמיתי מחו"ל, עם איכויות הפקה ברמה גבוהה והשקעה ניכרת לעין. חבר'ה מקומיים שטסים לכמה וכמה הופעות בחו"ל מדי שנה, אמרו אחרי ההופעה שסוף סוף הם הרגישו כמו שמרגישים בהופעות בפסטיבלים בערים הכי שוות באירופה. וצריך להחמיא כאן למפיק שוקי וייס, שהקיץ הזה הוא לא רק נושא בתואר "מגשים החלומות" של חובבי הרוק בישראל - מהסטונס, דרך הפיקסיז וסאונדגארדן ועד ניל יאנג, הוא גם מצליח לעשות את זה כשמסביב, שוב, יהום הסער.

החרם התרבותי לא נעלם (ראו מקרה שינייד אוקונור), וכבר כמה ימים שהמדינה במצב המתנה מורט עצבים, עם צבא שנאבק במלחמה "שקטה" מול ארגון הטרור, שהרג הכי הרבה יהודים בשני העשורים האחרונים. לא היה חסר הרבה - אתמול, שלשום, לפני שלושה ימים - שאיזה כוח של צה"ל ייקלע לקרב קשה, התקשורת העולמית תעוף על זה, והפרנק בלאקים, שלא הגיעו לפה בגלל המרמרה, היו עושים "אחורה פנה" בפעם השנייה, ומשאירים אותנו ואת וייס, שוב, עם הרוקנרולר שלנו ביד, מנסים להבין איך שוב זה קרה לנו.

בלאק פרנסיס, פרנק בלאק, הפיקסיז (צילום: רועי ברקוביץ') — תותח ששר נהדר, כמו פעם. פרנק בלאק|צילום: רועי ברקוביץ'

אבל כנראה שהמזל גם הולך לפעמים עם הטובים, והקיץ הזה אפשר להגיד על שוקי וייס הרבה דברים טובים. למשל, שלמרות שמדינת ישראל לא רצה להעניק פרסים למפיקים פרטיים (למשל, פשנל הגדול שלא קיבל את פרס ישראל עם הגששים), מגיע לשוקי וייס איזה פרס ממלכתי, או עזרה קטנה בכיסוי חובות. אחרי הכל, האיש הזה עשה בקיצים האחרונים למען תרבות הרוק בישראל יותר מהרבה אחרים.

צפו במרבית הקטעים מהמופע:

Bone Machine