כבר בחמש הדקות הראשונות של טונה ורביד פלוטניק אמש בלייב פארק, היו מספיק רגעים שיכולים למלא דוקו שלם: סרטון מצחיק-מרגש ממה שנראה כמו חופשה משותפת, דקת דומיה של השניים מול הקהל שאומרת הכל (זו לא דקה של טיפת עצב, אלא אך ורק גאווה) ואז רביד פותח רשמית את הערב עם "הרשו לנו לעשות היסטוריה" וביצוע מרעיד ל"בור ועם הארץ". זו הזיה שהם פתחו עם אחד השירים הכי אהובים שלהם, אבל עם שורת פתיחה כזו איך אפשר שלא? סליחה מפני מי שקנה כרטיס לשאר ההופעות, אבל מכאן זה הכל ספוילרים.

בסרטון מתחילת ההופעה, טונה שר את עולם משוגע ואז בסוף המצלמה עוברת לרביד, שישן את חייו. אחר כך רביד שר שיר של טונה ובסופו המצלמה עוברת, איך לא, לטונה שישן את חייו. ככה הם עושים פינג פונג כשאחד ער ומבצע את השיר של זה שנרדם. למעשה, ככה התנהלה כל ההופעה - כשעתיים ועשרים(!) - רק בלי החלק של השינה.

בהופעה בסדר גודל כזה - מדובר באחת מתוך שש שהפכו לסולד אאוט במהירות שיא - יש לא מעט אתגרים. הראשונה היא כנראה הרכבת הסטליסט. איך בוחרים שירים מתוך רפרטואר של שני ראפרים שבאופן קבוע מוציאים אלבום משהו כמו כל שנה וחצי-שנתיים? מזלם שלא היה על הבמה טיפת אגו, לפחות לא רעיל. אז כל אחד מאושר לראות את החבר הכי טוב שלו מבצע את השירים שהוא בעצמו כתב. מה זה שירים, להיטי מדינה.

רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון (צילום: אורית פניני)
רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון|צילום: אורית פניני

רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון (צילום: אורית פניני)
רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון|צילום: אורית פניני

בגלל שכאמור צריך להרכיב את ההופעה משירים של שניהם, לכל אורך הערב לא בוצע אף לא ביסייד אחד. רק באנגרים. רביד מבצע את "היי בייב", טונה מבצע את "שווארמה". האתגר השני אחרינסגרים על השירים, הוא בעצם להתאים אותם אחד לשני, במיוחד כשמדובר בשירים אישיים על החוויה האישית של כל אחד מהם בעולם. אבל מה לעשות שזה מרגיש כל כך הגיוני? "טרנטונה" נגמר עם השורה "נצי נצ' שר סחרחורת" (במקור עומר אדם) - שקט מוחלט על הבמה ואז הגיטרות של ה"סחרחורת" בביצוע של רביד.

למעריצים שהולכים איתם את כל הדרך מהאלבומים הראשונים זו פשוט הזיה לראות את הדבר הזה קורה. וזה לא רק הם שהתרגשו אמש בלייב פארק - טונה החזיק את הלב שלו חצי הופעה, ורביד צעק "איזה כיף לחיות" והסתובב על הבמה עם חיוך של ילד בר מצווה. בלי להעליב. 

אוקיי, קחו סיטואציה, חושך על הבמה. ספוטלייט על רביד. הוא מספר שלפני שמונה שנים, בדירה שכורה עם שני חתולים, כשהוא טוחן סיגריות במרפסת שירות, הוא שומע את השיר הבא, ומתחיל לשיר: "מצאו תקופה לשבור לך את הלב אה?". שום דבר שאכתוב לא יצליח להעביר את הצמרמורת של אותו הרגע, אז אני פשוט אוותר. זה פשוט היה השילוב שכן ידענו שאנחנו צריכים כל החיים (אגב, טונה אמר בשלב מסוים "הבדיחה שאנחנו אותו בן אדם? אז לא עזרנו לזה היום". או שזה רביד אמר?).

רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון (צילום: אורית פניני)
רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון|צילום: אורית פניני

הרגע המרגש (לא הראשון ולא האחרון) של טונה היה כשהוא ביצע את "כל הזמן הזה". העיניים שלו דמעו, וראו שהוא כל כך התרגש מהמעמד. וזה גם בדיוק ההבדל ביניהם. בשירים כמו "קוקוריקו" השילוב שלהם בא לידי ביטוי באופן מעולה: לטונה יש את הסטייל והאלגנטיות, ולרביד יש כריזמה של מחבל שיעי. אחד ימשוך אותך באווירת הלא-אכפת-לי שלו והשני ילעס אותך בלי מלח. כשרביד מתרגש הוא מחלע את הבמה ומחלק בוסות למתופף או גיטריסט. טונה יותר מופנם, וכשהוא מתרגש הוא לוקח את זה פנימה עד שזה יוצא כדמעות. 

רגע לפני שהם ביצעו את "יום חדש", רביד סיפר שמי שהפיק את השיר הזה היה טונה, יחד עם ניר דנן (המפיק הקבוע שלו). טונה הודה שבחזרות הוא לא הצליח לבצע את השיר הזה בלי להתפרק. הפזמון "גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל" הזכיר לו את כל הדרך שעשה במוזיקה הישראלית - עד לשכונה בפתח תקווה. גם בהופעה הוא לא הצליח לעצור את הדמעות והכל יצא, כל ההתרגשות. רביד עזר לו, הקהל עזר לו - כל אחד תרם את החלק שלו.

ככה זה, כשכותבים שירים כאנדרדוג במשך שנים, ברגע האמת כל שיר הופך להמנון ניצחון. כל שורה נחרטת בלב. "אני כאן לשבור", "בור ועם הארץ" וכל שיר שני שהם ביצעו יחד על הבמה - הכל היה מניפסטינג. כשטונה כתב שכשיחזור זה יקרה עם הירח בבגאז', הוא התכוון שזה באמת יקרה? אי אפשר לדעת, אבל זה קרה.

באמת סליחה על ההשתפכות, אבל חוץ מהחניה המקוללת של הלייב פארק אין לי מילה רעה להגיד. התאורה הייתה מעולה, המנופים והמסכים עזרו לתפוס את שניהם בכל זמן נתון על הבמה. גם הלהקה המורחבת, שהורכבה משתי הלהקות שלהם, הוסיפה למימד המדע בדיוני.

רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון (צילום: אורית פניני)
רביד פלוטניק וטונה בלייב פארק ראשון לציון|צילום: אורית פניני

כשהגיע תורו של סהרה, רביד הודה ש"אין קללה שלא קיללתי אותך על השיר הזה. זה חברי? זה הוגן?". כאמור, יש אגו, אבל בריא. כזה שגורם לכל אחד מהם להתפתח עם השנים ולהפוך למפלצות שהם היום. השליש האחרון היה באמת לא הגיוני עם כמות הלהיטים: "רוק 30", "כפרה שלי", "עולם משוגע", ביצוע משולב ל"מרפקים", "סמוראי", והבית האחרון והמתבקש של "הכל זה בצוות". תראה מה קרה, תראה מה עשינו.

הם לא באו לאתגר את הקהל (חוץ מהאורך של ההופעה שלא הורגש באמת). רק לשמח אותו. רק לשמח את המעריצים שעוקבים אחריהם כבר יותר מעשור וגם את אלה שהגיעו לפני שנתיים, ולסמן את סדרת ההופעות הזו כהיסטוריה שהיא. האווירה בלייב פארק הייתה כמו של בית ריק בחופש הגדול, היום מותר הכל. רביד שר את "סחרחורת", טונה עושה את "נענע". ראפרים מוכרים כמעט מאה אלף כרטיסים בפחות משבוע.