משהו מעניין קורה לסצנה האלקטרונית העולמית בשנה האחרונה: לצד לא מעט להיטים שמחזירים אותנו לסאונד רגוע יותר (וניינטיזי יותר), כמו "Na Na Na" של פגי גו, יש מגמה מקבילה של התעצמות ופריחת הז'אנרים האגרסיביים, הבועטים והלא מתפשרים. בישראל המגמה הזו מורגשת במיוחד.
"רדיו ברלין" הפך לליין טכנו מצליח, וכעת מתברר שגם הפקת ההארדסטייל הישראלית והקשוחה מלכתחילה, "Life Is Hardstyle", חוזרת לשורשים ופונה לאחד מהאבות הרוחניים של ההארדסטייל – ז'אנר ההארדקור: טכנו בקצב גבוה עד בלתי אפשרי, אווירה קשוחה ואגרסיבית, ותנועות ריקוד ייחודיות ואופייניות. הארדסטייל הוא ז'אנר מוזיקלי שהתהווה בתחילת שנות ה-2000 על בסיס הטכנו וההארדקור. ההארדקור הוא למעשה ה"אבא" של ההארדסטייל - מדובר במוזיקה שמתאפיינת ב BPM גבוה במיוחד: 170-220 (ואף צפונה מכך), ליינים של באסים רועשים וצורמים מלודיות קצביות ועוצמתיות, ושלל אלמנטים והשפעות מעולמות הטכנו והטראנס הפסיכדלי.
ב-3 לאוגוסט ההפקה הבוטיקית תנחית כאן להופעת בכורה את היסטה, שהפכה לאחד השמות החמים בסצנת ההארדקור העולמית – והיא תהיה האומנית הראשונה מהז'אנר שמנגנת בישראל. "כבר בגיל 15 גיליתי את המוזיקה האלקטרונית ומצאתי את עצמי ברייבים לא חוקיים", היא מספרת בשיחה עם mako על החיבור לז'אנר. "היו מועדונים, אבל המוזיקה ממש לא הייתה לטעמי ומאוד צ'יזית. מצאתי את עצמי חוגגת ברייבים לא חוקיים – ושם גיליתי את ההארדקור".
"לאט לאט, התחלתי להפיק מוזיקת הארדקור בעצמי וככה עם הזמן גיליתי שיש סצנה חוקית, עם אירועים, פסטיבלים והכל. עם הזמן התחלתי לנגן ברייבים ותמיד הייתי עסוקה בלחקור – הייתי הולכת לחנויות תקליטים, נפגשת עם דיג'ייז כדי ללמוד עוד על הסצנה. בזמנו עברתי לשוויץ כי שם הייתה סצנה שעזרה לי להתקדם", היא משחזרת. את שנות התבגרותה העבירה היסטה במועדונים באירופה, אבל ילדותה עברה על קרקע יציבה פחות: על סיפון סירה קטנה באורך של 11 מטר. "נולדתי בצרפת, אבל בגיל שבע אמא שלי החליטה שהיא רוצה לחיות על סירה", היא מספרת. "זה היה קטן מאוד – אין מקלחת, בלי תנור ובלי שום חשמל מעבר לזה שהסירה דורשת. חיינו בצרפת, משם הפלגנו לאפריקה ולדרום אמריקה, שם נשארתי שנים. חזרתי לצרפת מהחוויה הזו רק בגיל 15".
איך היה לחזור לחיים נורמליים אחרי כל כך הרבה שנים?
"זה היה נורא, ובמובן הזה – ההארדקור הציל את החיים שלי. בסירה לא הייתה לי טלוויזיה ולא כלום – לא ידעתי שום דבר על החיים באירופה. כשחזרתי, הייתי לגמרי מחוץ למשחק. הייתי הילדה שהגיעה מהיער. שנאתי מאוד את אירופה, את צרפת ואת הצרפתים בכלל. לא הצלחתי למצוא חברים, וכשגיליתי את ההארדקור חזרתי להיות שמחה. מצאתי אנשים שמתאימים לי יותר מאנשים 'נורמליים' וזה עזר לי להתאושש ממה שעברתי בילדות".
בחודש יוני, כבשה היסטה פסגה נוספת כשניגנה בדפקון – פסטיבל ההארדסטייל הגדול בעולם. "זה היה מטורף. ניגנתי בבמה השחורה, הסט היה נהדר וכל החוויה הייתה מאוד מיוחדת. כשאני חושבת על הדרך שעשיתי מאז שהתחלתי לנגן ביערות ברייבים לא חוקיים – לעלות על במה כזו בפסטיבל כזה - זה פשוט מטורף".
ז'אנרים כבדים כמו הארדקור והארד טכנו למשל, הופכים יותר ויותר פופולריים. למה זה לדעתך?
"אני חושבת שהרבה בזכות ההצלחה של ההארד טכנו, אנשים מתחילים להיפתח לסגנונות קשוחים יותר ויש קבלה גדולה יותר של ז'אנרים. זה קורה יחד עם הפופולריות ההולכת וגדלה באופן בכללי של ההארדסטייל והטכנו - ולנו זה מצוין".
להיות אישה בסצנה כל כך גברית היה טוב או רע לקריירה שלך?
"החלק הקשה היה לגרום לאנשים לקחת אותי ברצינות. התמודדתי הרבה עם תגובות של 'אין לך טכניקה' ו'את לא יודעת למקסס'. וגם יש הרבה אנשים שמבחינתם הגעתי לאן שהגעתי רק בגלל המראה שלי. להם זה לא משנה שאני כל היום עובדת בסטודיו. העובדה שלאנשים יש את החוצפה לומר 'את כאן כי את נראית טוב' מרתיחה אותי כי לא היו אומרים את זה לגבר שנראה טוב. בצד החיובי, אני יודעת שיש פסטיבלים מסוימים, למשל בצרפת, שבהם רוצים יותר שוויון מגדרי ולכן יש יותר מקום לנשים".
מה ההיכרות שלך עם ישראל והסצנה הישראלית?
"פגשתי את MC פריים ואת גארדליון (שני אמני הארדסטייל ישראלים, ז.צ) ויש לי גם שיתוף פעולה עם MC פריים, אבל מעבר לא שמעתי הרבה. אני מאוד מחכה לזה כי זו חוויה חדשה לגמרי בשבילי".
איך הגבת להזמנה לנגן בישראל?
"שמחתי ממש. שמעתי שהתארחו אצלכם הרבה אמני הארדסטייל אבל לא דיג'יי הארדקור כמוני. אני יכולה להבטיח שמהצד שלי יהיו המון טראקים חדשים ועריכות מפתיעות".