שבוע לפני המופע של רביד פלוטניק בהיכל מנורה מבטחים הוא העלה לעמוד האינסטגרם שלו סרטון לכבוד הכרזת הסולדאאוט המסורתית. 8 שנים אחורה ועם כמה קילוגרמים יותר, רביד של 2014, שאז נקרא עוד נצ'י נצ', דיבר בריאיון וידאו שלא יצא מעולם על החלום להגיע להיכל מנורה מבטחים, שאז נקרא עוד נוקיה. הוא סיפר על איך הגיע לשם כמוכר דיסקים בהופעה של סירק דה סוליי, והבטיח לעצמו שבפעם הבאה שהוא יצעד לתוך ההיכל המיתולוגי, זה יהיה להופעה שלו. "בסדר, יקח עשר שנים אבל אני אגיע".
קצת פחות מעשר שנים אחר כך, והקהל שמילא את היכל מנורה שואג. אני יושב באורקסטרא (אוקי, עומד), ומרגיש גל קול קולקטיבי של אלפי אנשים פוגע לי בגוף, ואז באוזן. אין הרגשה כמו זו בכל העולם. השאגה החדה הזו, שהכתה גלים בקהל, נשטפה באולם ברגע שפלוטניק עלה על הבמה לצלילי "גולם", השיר הפותח את אלבומו האחרון תוך כדי תנועה. זה שיר עם אבניה איטית, מתגלגלת, תוך כדי תנועה, אבל בתחילת ההופעה של פלוטניק, הוא הרגיש רועם כמו הר געש מפעפע, רגע לפני ההתפרצות.
אני זוכר את הריאיון ההוא, בו נצ'י דיבר על החלום לכבוש את ההיכל, מהסיבה הפשוטה שהייתי המראיין. זה היה ריאיון שהתקיים לרגל דוקו שמעולם לא קרה על סיבוב ההופעות הארצי הראשון שלו, "טור ועם הארץ", שכלל כמעט 20 הופעות ברחבי הארץ, שלכמה מהן הצטרפתי בכובע החצוי המוזר של חבר-עיתונאי, תפקיד אותו תפסתי בסביבה של פלוטניק עוד לפני שיצא אלבומו הראשון. בסיום הסבב ישבתי עם פלוטניק לדבר מול המצלמה על החוויות שצבר, וכאמור, גם על החלומות לעתיד. אני דווקא נוטה להאמין לרביד כשהוא מגדיר מטרה, אבל אני מודה, כשאמר שהוא מכוון כל כך גבוה גם אני הרמתי גבה. אולי כי, כמו שאמר ביגי ב-"Juicy", לא חשבתי שהיפ הופ באמת ייקח את זה כל כך רחוק.
זה באמת הכל היה חלום. הרגע ההיסטורי הזה שפלוטניק חולק עם ההיפ הופ הישראלי, סוג של טקס הכתרה חגיגי לז'אנר שלא מתכוון להיעלם כבעבר. עוד לפני שהראפר עלה על הבמה היתה תחושה שמשהו יוצא דופן קורה פה. שלושת מופעי החימום הציגו גוף מגון ומרשים של היפ הופ מקומי, כשמבוא הדודאים הגישו את החספוס האשדודי במידתם הגדולה, אקו הניעה את הקהל עם עקבי הבוס שלה ושקל – שהתחיל כמפיק של פלוטניק עד שיצא לדרך משלו – סוגר מעגל עם חברו הוותיק, ולוקח חלק בערב שייזכר כאבן דרך להיפ הופ הישראלי.
אחרי החימומים והגולם, ויחד עם הרכב נגנים מלא ומחוזק ברביעיית כלי מיתר, המופע התגלגל ביציבות, נע בין שירים מחמשת אלבומיו האחרונים (סורי חובבי "גודזילה", לא קיבלנו ביצוע מאלבום הבכורה), עם דגש מתבקש על האחרון בהם. הקהל של פלוטניק עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב, ושר לו בחזרה את המילים שלו, רק שבמנורה הד הקהל הרעיד את הקירות. זו במה לא פשוטה לכבוש, זה ברור, אבל פלוטניק עמד עליה בגאון, כאילו היא תמיד הייתה שלו ועשה מה שאמסי אמור לעשות, כלומר הניע את הקהל. הכיסאות היו מסודרים היטב, אבל מקדמת הבמה ועד לקצה היציע הרחוק ביותר ממנה, אף אף אחד באולם לא ישב.
ובמרכז כל הדבר הזה, רביד מוביל את ההצגה בנונשלנט של טי שירט לבן וג'ינס קרוע, משלהב את הקהל ברגעים הנכונים, בקושי מדבר בין השירים (דווקא לא אופייני לו), אבל את ההתלהבות וההתרגשות והניצחון אפשר היה לראות בכל חלקי הביצוע שלו.
בתווך, פלוטניק הציג שורת אורחים מרשימה שליוו אותו לאורך הדרך: לוקץ, קאשי, סימה נון, ג'ימבו ג'יי וכמובן גם טונה, כי אל תאמינו לכל מה שאתם קוראים בעיתון. הרכב הנגנים המרשים, שהתבסס על נגניו הקבועים לצד רביעיית מיתר ועוד כמה חיזוקים (חלילן!), יצר עיבודים מלאי נפח, הולמים לגודל האולם והאירוע. אני מניח שככה הרגישו ניו יורקרים שגדלו עם ג'יי ז'י הרגישו כשראו אותו לראשונה במדיסון סקוור גארדן.
"תראה, עשו לי כמו קניה ווסט", הוא אמר לטונה אחרי ביצוע מרעיד נפש ורצפה של "בור ועם הארץ", והתכוון למסכים והתאורה והשאיפה הכוללת שהכל ירגיש כמו מופע היפ הופ ברמה של חו"ל. לא מועתק מחו"ל, פשוט ברמתם. עוד חלק מתהליך ההתבגרות הנאה שההיפ הופ בישראל עבר. ויש לזה עוצמה, 25 שירים שבוצעו, יותר משעתיים רצופות במוזיקה, אווירה של אירוע שכל מי שהיה בו יחזור הביתה ויספר עליו לחבריו, שכנראה כבר צפו מהבית בסטורי של הקהל שר "כלב מי שלא אוהב אותך" בווליום לא הגיוני.
בסוף ההופעה, בזמן שעוד ניסיתי לתפוס את הנשימה, נזכרתי שוב בטור ההוא מלפני 8 שנים. או ליתר דיוק, באחת מההופעות היותר רחוקות בטור, נסיעה ארוכה למצפה רמון. האולם בו הופיע היה גם מקום הלינה של כולנו, הלילה היה קר ולמצפה רמון הגיעו אולי 15 איש, ואני נדיב ואולי כולל את האנשים שהיו בצוות של נצ'י. ובכל זאת, ההופעה הזו הייתה אחת הטובות של הטור. רביד השתולל על הבמה, נתן שואו לכיף שלו ושל החברים שבאו איתו, דיבר באופן אישי עם המעטים שבאו עבורו ויצר להם חוויה בלתי נשכחת. היו שם מעט אנשים, אבל כל מי שהיה חזר הביתה והפיץ את הבשורה. אז איך רביד פלוטניק הצליח להגשים חלום שנשמע כמעט דמיוני לראפרים בישראל? בדיוק ככה.