1. הקריוקי של ג'יי למוטה וג'ני פנקין.
    מאז שהשורה "למה שאתה תגיד לי איך עושים את זה נכון" נכנסה לחיינו, הקטלוג הישראלי התמלא בשירים של נשים שמנסות לשחזר את אותה תחושה. בצדק, הן חיכו להזדמנות שלהן והיא הגיעה. הבעיה היא שלרוב זה לא מחדש מספיק במקרה הטוב, ומרגיש כמו חיקוי במקרה הרע. לצד זה, מאז ש"מועבט" נכנס לחיינו נדמה שרוב שירי הפופ מתרחשים ברחבה של מועדון.

    ב"קריוקי", ג'יי למוטה וג'ני פנקין עשו את המצופה מהן ואיחדו את שני המוטיבים: "מסיבה" של יסמין מועלם ו"מועבט" של עדן בן זקן בשיר אחד. מצד אחד כינורות עמוקים ושורות כמו "ערב ניצחון עם הסוני והג'ין אנד טוניק", ומצד שני אווירה מעצימה עם "למה זה כואב'ך כשאני נהנית, אולי תוציא אותי מבת ים אבל לא את בת ים ממני". התוצאה היא כיף גדול שמשלב את האלמנטים הבולטים של התקופה, כולל אווירת הנוסטלגיה שמככבת בקליפ. 
  2. טוקו טוקו טקה טוקו טו טה טה.
    אלוהים ישמור כמה ששנאתי את "וואקה וואקה" של שאקירה במונדיאל 2010. אירועים כאלה תמיד כוללים ניסיונות לייצר אווירה מאוחדת וחיובית עם שירים בסגנון. אז לא יודע למי מגיעים הפרחים הפעם, אבל Tukoh Taka של מרים פארס, מאלומה וניקי מינאז' לא יוצא לי מהראש. אולי כי זה שיר שלגמרי יכול היה לצאת מישראל תחת איווה (A-WA) ותומר יוסף. והרפרור בסוף לשיר הטוב ביקום "טוקיו דריפט"? צרחות.

  3. טראוויס ופארל באטלנטה.
    אם סטיבי וונדר ומייקל ג'קסון היו עושים להיט טראפ הוא כנראה היה נשמע כמו Down In Atlanta של פארל ווילימאס וטראוויס סקוט. למרות שברחבי ארה"ב צצו כבר שלטי חוצות שמקדמים את האלבום הבא שלו, Utopia, סקוט עצר את עבודת הקידום שלו מאז האסון באסטרו-פסט. כנראה נצטרך לחכות עוד קצת עד שהפרויקט ייצא, אבל בינתיים קיבלנו אחלה גרוב-טראפ.

  4. ליל עוזי ורט מחריב את ניו יורק.
    הראפר שיותר מכולם חתום על עלייתו של ה"אמו ראפ", ליל עוזי ורט, נוטש את טראפ הרגשות, בשביל הקלאב. קשה לחשוב על עוד ראפר שיכול להוציא שיר כמו Just Wanna Rock, להביא מאות מעריצים לפוצץ רחוב בניו יורק, רק בשביל לצפות פה רוקד צעדים שנראים כמו שאפל דאנס מהעתיד. האלמנטים של היפ הופ נמצאים אמנם כמעט בכל להיט היום, אבל ההיפ הופ עצמו לא הצליח להביא להיט כבר תקופה ארוכה, ועוזי לא מתכוון לדעוך מאחור, אז הוא ממשיך להתנסות עם המוזיקה שלו. בינתיים נראה שהולך לו.