סטטוס מעורב: אייל גולן שר מצויין, אבל הרבה בגימיקים

אייל גולן עלה להופעת הבכורה הרשמית של "ימים יגידו", המופע החדש שלו באמפי קיסריה (אחרי ש"כבש" את בלומפילד עם שרית חדד וניקוס ורטיס), כשהפרשה המפורסמת ממשיכה להטיל צל, כולל בדיחות והלצות בין המעריצים בקהל, אבל נראה שככל שהזמן עובר, הצל נהיה קל יותר ומכביד פחות על המופע והמוזיקה.

כזמר נטו גולן במיטבו. כשהוא פותח את הפה ומוציא את צלילי המיתר הנובעים ממנעד קולו הנדיר, הקהל נשבה בקסם. פתאום אתה מבין שהביטוי "קול פעמונים" זו לא קלישאה. תשיר, בנאדם, תשיר. לא צריך שתספר בדיחות קרש בין השירים ("אני אוהב מוזיקה יוונית ובגלל זה אני קצת חופרוס לכם"). אל תנסה להצהיב את המופע שלך עם רמזים על התינוק העתידי עם רוסלנה ("אני מופיע בקיץ, כי בחורף יש לי תוכניות אחרות כמו ללכת לג'ימבורי"). אל תקדיש שירים לאמא שלך ולסבא שלך (כי זה אוטומטית מזכיר לנו את אבא שלך). אל תתפוס טרמפ על המלחמה ותנופף בדגלי ישראל סטייל מירי רגב (ובטח שאין צורך שתזמין חסידי ברסלב לרקוד איתך על הבמה). ובטח ובטח אל תודה לנו על התמיכה ברגעים הקשים שעברו עליך כולל מחנק בגרון מדמעות - אל תזכיר לנו את מה שאנחנו מנסים לשכוח. באנו לשמוע אותך שר. זה מה שאתה עושה הכי טוב. תתרכז בזה.

אייל גולן הוא לא הפרפורמר הכי טוב בישראל, רחוק מכך. אפילו בתוך הז'אנר שלו יש גדולים ממנו. אין לו את השואומנשיפ של משה פרץ וקובי פרץ, אין לו את הכריזמה של עומר אדם, אין לו את הפסאודו-רוחניות של עמיר בניון או את הטירוף של עופר לוי. וזה בסדר, כי יש לו את הקול של אייל גולן. כמו שלישי לוי יש את הקול של ישי לוי. כמו שלזוהר היה את הקול של זוהר. ובמקרה של שלושתם - מי צריך יותר מזה?

עם השנים גולן גם הפסיק לנסות להיות משהו שהוא לא. והיום, בגיל 43 ועם יותר כסף ממה שרוב מכריע של הזמרים בישראל יכולים רק לפנטז עליו, הוא מתמודד יפה עם המותג שהוא בנה - הזמר הים תיכוני הכי גדול בישראל. העובדה שהוא מצליח למלא את קיסריה עד אפס מקום אחרי אותה פרשה, היא רק אחת מההוכחות לכך. המקום שלו מובטח. הוא הזמר היחיד בישראל שיכול להוציא אלבום חדש, לפתוח מסע הופעות חדש כדי ללוות אותו, וכל הקהל כבר יכיר את מילות השירים וישיר איתו. אפילו שלמה ארצי לא התברך בכזה קהל מסור, ובטח לא אריק איינשטיין ז"ל, שמעטים טרחו להאזין לאלבומים האחרונים שהוציא.

היו בהופעה רגעי שיא מכל התקופות, ואפילו שינוי מילה קטנה בשיר "סטטוס מאוהב", שהפך פתאום לשורה ממש אקטואלית: "אומרים תהיה מלחמה עם העזתים". אבל עם כל הכבוד לאלבום החדש ולזה שלפניו, השירים שגרמו לקהל בקיסריה לקום על הרגליים ולרקוד היו הקלאסיקות (כן, קלאסיקות!) של זאב נחמה ותמיר קליסקי, כמו "צאי אל החלון", "יפה שלי", "לקנות לך יהלום" ואפילו ביצועים נדירים ל"שושנת ספרד" ו-"השיר האחרון", אותם הוא לא שר ("אפילו לא במקלחת!") מאז הוקלטו האלבומים עם חברי "אתניקס", אי שם בסוף שנות התשעים. וכיוון שהקריירה שלו עשירה בכל כך הרבה להיטים, בסוף המופע נזכרים בכל השירים הגדולים שהוא לא שר, כמו "צליל מיתר", "חלומות", "דמעות", "זה אני", "יפיופה", "בלעדייך" ועוד. כי בשביל לשיר את כל הלהיטים שלו גולן צריך להופיע שש שעות רצוף.

הרגע המרגש: גולן מציג את פאר טסי

הרגע הכי מרגש בהופעה בכלל לא היה מוזיקלי, אלא סימלי, כזה שאפשר לחפש בו את הציניות ללא הצלחה. 50 דקות לתוך המופע, בדיוק אחרי שסיים מחרוזת קצבית של להיטים שהעיפה את הקהל לשמי קיסריה, גולן הציג את פאר טסי כ"זמר השנה שלי, ללא ספק בכלל". וזה יפה. כפי שטיפח בעבר את משה פרץ ודודו אהרון, גולן ממשיך למתג את עצמו כמנטור ליוצרים צעירים במוזיקה הים-תיכונית, סוג של אבא מחבק שהוא עצמו לא זכה לו. ואולי בצל הכותרות השליליות הוא מחפש לשקם את הקארמה, עם ניצול כוחו הקולוסאלי בתחום. אבל לא משנה בכלל מה הסיבה - העובדה שגולן פינה לטסי את הבמה של קיסריה ונתן לו "להתגלח על הזקן שלו" ולעשות מעין "ניסוי כלים" מול רוכשי הכרטיסים שלו נותנת לו הרבה נקודות זכות. לחובבי הפולק זה יזכיר איך ג'וני קאש נתן את הבמה לבוב דילן בפסטיבל ניופורט. להיסטוריונים של מוזיקה ישראלית זה יזכיר איך זאב נחמה ואתניקס היו מציגים את אייל גולן עצמו בהופעות שלהם באמצע שנות התשעים. השאר היסטוריה.

עוד מוקדם לפנטז על חילופי דורות, אבל הסט של פאר טסי כבש את הקהל של אייל גולן. לא מן הנמנע שזה קשור לעובדה שטסי מאוד מזכיר ווקאלית את אייל גולן הצעיר, זה מההופעות של אתניקס. טסי התחיל קצת מהוסס (בכל זאת, לא כל יום מופיעים מול קיסריה סולד-אאוט) עם "בחלומות שלי", אבל אחר כך העלה הילוך וכבש את האמפי עם "דפיקות הלב", "רוקד עם הכאב" ובעיקר סגר מעגל שביצע את "הכל יכול", במקור פארודיה של מאור כהן ו"הבליינים" על זמרי הים-תיכונית. הביצוע של טסי לא רק שעושה כבוד למקור, אלא אפילו מצליח להתעלות עליו בזכות ההומור העצמי ו"קול הפעמונים" של הזמר. כן, שוב פעם הקלישאה הזאת על "קול פעמונים".

מספיק חזק להכיל את הלחשושים והבדיחות

לא מן הנמנע שהלחשושים והבדיחות על "פרשת הזמר המפורסם" ילוו את אייל גולן לאורך כל הקריירה שלו. סביר להניח שהוא מספיק חזק ובעיקר מספיק מצליח כדי להכיל את זה. כשבחורה צעירה מהקהל מזנקת לבמה כדי להביא לו זר פרחים ונשיקה הוא ממשיך לשיר ומתעלם ממנה, וטוב שכך - ממילא קשה מדי לבקש תעודת זהות באמצע ההופעה. ולא, זו לא בדיחה על חשבונו, זו באמת תקווה שהפרשה המלוכלכת הזאת תכריח את גולן להתעסק בדבר שהוא עושה הכי טוב - פשוט לשיר, בלי הפרעות מיותרות. והפרחים לצה"ל.

לסיום, אני מבקש להתנצל מראש מאייל גולן על ניצול שמו כדי לקדם אג'נדה. נושא מטריד שחוזר על עצמו ברוב ההופעות במדינת ישראל הוא השעה. על הכרטיס של ההופעה של אייל גולן בקיסריה הייתה כתובה השעה תשע, אבל לאף אחד לא היה ספק שההופעה תתחיל הרבה יותר מאוחר.ואכן, הזמר עלה לבמת האמפיתיאטרון רק בעשר. אחרי שעתיים של הופעה, קצת פקקים קבועים ביציאה (למי שלא ברח לפני ההדרן) ונסיעה הביתה עם כאבי הגב המסורתיים של קיסריה, והנה, חזרנו הביתה באחת בלילה באמצע השבוע לפני יום עבודה. מי יכול לעמוד בזה? למה ההופעות בישראל מתחילות כל כך מאוחר ונגמרות כל כך מאוחר? אני לא מצליח להבין מי מרוויח מזה אבל אני יודע מי נפגע - הקהל. הגיע הזמן ליישר קו עם אירופה ואמריקה ולא לסיים הופעות אחרי השעה 23:00.