כוכבי הז'אנר הים תיכוני עושים בחודשים האחרונים מאמצים גדולים כדי להיבדל מחבריהם לצמרת, לייחד את עצמם, ולמצוא כיוונים חדשים. הם מחפשים אילו סגנונות מוזיקליים לשלב בתוך המוזיקה שלהם כדי שיישמעו קצת אחרת מכל השאר, ובמקביל מנסים לחדש בגזרת ההופעות. גם קובי פרץ מחפש את הכיוונים החדשים שלו, ונראה שבהופעה אמש בביתן 1 בגני התערוכה הוא צועד (שלא לומר רוקד) בדרך הנכונה מבחינתו.
שילוב של מוזיקה אלקטרונית כסחנית בים תיכוני
מה שמייחד את פרץ כבר כמה שנים מהקולגות שלו לשפיץ של המוזיקה הים תיכונית, הוא השילוב של מוזיקה אלקטרונית כסחנית יחסית בתוך השירים ובעיבודים לבמה. כבר בהופעה שלו בהיכל נוקיה לפני יותר משנה אפשר היה לשמוע אצלו, בין בלדות הקיטש ולהיטי הפופ הים תיכוני הסטנדרטיים, גם דאנס חזק, האוס דורסני ואפילו טראנס קרחניסטי.
אמש, בביתן 1, עם קהל צעיר שאין לו למחרת בית ספר, צבא או עבודה ומורכב ממעריצים אמיתיים, לא ממעריצי להיטים, וכשאחריו צמד דיג'ייז - יהל וינון יהל, שהם שמות גדולים בתחומם וגם הוכיחו את זה - קובי פרץ הרגיש כמו בבית, או יותר נכון - הביא את עצמו לידי כך שירגיש בבית, למרות תנאי הפתיחה המאתגרים. פרץ והצוות שעובד איתו הפכו אמש את ביתן 1 לשילוב מוצלח בין מועדון מזרחי נוסח הפלקה ודומיו לבין מועדון אלקטרוני מאזורי האומן 17 (שם, אגב, פרץ כבר הופיע עם אישתאר).
קרבה פיזית גדולה לקהל
יכול להיות שהשאיפה של פרץ למלא את ביתן 1 הענק היתה מוגזמת - כ-2500 איש היו אמש בחלל העצום שיכול להכיל עד 6000 - אבל להביא היום כזו כמות של קהל צעיר (לא נראה שהמבוגרים שאוהבים את פרץ התאימו לרוח האירוע), שלא בדיוק יודע לקראת מה הוא הולך - זה הישג נאה. מה גם שהאירוע נוצל על מנת לצלם קליפ בהופעה חיה ללהיט הנוכחי של פרץ "הולללה", ועם קהל כה נלהב אין ספק שהקליפ ייצא מוצלח.
מה שעוד מבדל את פרץ מחבריו הוא הקרבה הפיזית הגדולה שלו לקהל. זמרים אחרים בתחומו, מבלי להזכיר שמות, לא אוהבים שנוגעים בהם, או מתרכזים בלתת את השואו ולא מרבים לרדת מהבמה, שלא לומר להתערבב באמת בתוך הקהל. אצל פרץ זה הפוך. הוא היה רוצה להיות שלמה ארצי. שלוש פעמים במהלך המופע הוא ירד לקהל (שהיה מופרד ממנו מרחק של חמישה מטרים לפחות), לחץ ידיים, נישק, חיבק וליטף - וקיבל בחזרה נשיקות, חיבוקים וליטופים. הוא העלה מעריצות לרקוד איתו, פלרטט איתן, רקד איתן, התחבק איתן ודפק להן בוסות. פרץ טיפס על הרמקולים, נתן שואו, השתולל, קפץ, והגיע לשיא לקראת הסוף, כשנשכב במלוא גודלו, אורכו ומשקלו על הידיים המושטות של המעריצים ואחר כך שר להם "אל תירא ישראל אל תירא". היסטריה.
הסאונד היה גרוע, אבל לפרץ זה לא שינה
מוזיקלית, פרץ הקרחניסט פשוט נתן בראש. היו על הבמה יותר מדי נגנים צפופים, שקשה היה ממש לשמוע אותם בסאונד הנוראי שיש לביתן 1 להציע (מעניין איך יישמעו כאן סווייד בקרוב), אבל לכוכב הערב זה לא הפריע. גם לקהל לא. הוא פתח עם שתי בלדות לחימום האווירה - "מוכן לך" ו"כמה אהבה" הקלאסי, ומרגע זה והלאה, פרט להפוגה אחת או שתיים, נדמתה ההופעה של פרץ למסיבה במועדון, כשלתוך הקלחת מושלכים סלסה, רגאיי, דאנס, האוס, טראנס וכמובן המזרחית, הפופ הים תיכוני ובלדות הקיטש. הכל מהכל, בשעתיים של אטרף.
_c.jpg)
רשימת השירים כללה את הלהיט הנוכחי "הולללה" (שבוצע בסיום פעם נוספת לצורך צילומי הקליפ), ואחריו שרשרת להיטים קצביים, שפרץ מתמחה בהם: "נרקוד הלילה", "תגידי לי", "באש ובמים", "בלילות" שהתחבר ל"כל הכוח", "יחד" הערבי - בדואט עם אתי ביטון המתוקה שנתנה גם את הלהיט שלה "פתגם סיני", "בלבלי אותו" הקלאסי, "משוגע", "אולי", "אהבה תנצח", "ישראל" - הלהיט החסידי שבמקור הוקלט עם אוף שימחעס, "עד הסוף ביחד" ואז מחרוזת שכללה את "בן של מלך" (שיר שצועק "דודו אהרון כתב אותי"), "ילדתי" ו"ילדונת", ולקינוח "את כמו אש" וגרסת הטראנס ל"כמה אהבה".
פינה זוויתית באופי
לקובי פרץ יש את הגרון האיתן עם הווליום הכביר והאנרגיות שנדרשות כדי לסחוב מופע כזה ולשמור על טורים גבוהים במשך שעתיים. יש לו את הביטחון העצמי, חוסר האמצעיות והחיבור המיוחד לקהל. יש לו מספק להיטים קצביים שמחוברים למוזיקה אלקטרונית כדי לשמור את הקהל הזה רוקד בלי סוף ויש לו באופי את הפינה הזוויתית, האוונגרדית, שדוחפת אותו לנסות ולהמציא את עצמו כל פעם מחדש. וזה שווה כדי לסבול את הפרסומות שהוא עושה למשקאות, בשמים ושדרני רדיו תוך כדי ההופעה.
_c.jpg)
_c.jpg)