לכתוב על אלבום חדש של אייל גולן זה כמו לסקר צילומים של בר רפאלי לקטלוג בגדי ים, ארוחה שבישל יונתן רושפלד או מבצע חיסול של המוסד. הכל אמור להיות מושלם, מבוצע בדייקנות, בסטנדרטים הכי גבוהים, מושקע בטירוף, זוהר, נוצץ, מוצף בכישרון טבעי ונראה בוהק מבחוץ. אתה יודע שלמען החוויה הזו שאתה חווה כרגע התגייסו מיטב הכישרונות שהטאלנט הצליח לגייס כדי לתת את המיטב שלו. יש כאלה שיחפשו לתפוס נפילות קטנות, או לחשוף את התפרים וכתמי הזיעה. יש כאלה שיעדיפו מבט כולל על היצירה. בכל מקרה, וכמו ששרה בזמנו אסתר שמיר ב"במקום הכי נמוך בתל אביב" - גם הלב שלך צריך להיות מונח חשוף על השולחן.
אז איך אייל גולן ניגש לאלבום חדש? יש אמנים שיש להם הסכם בלתי כתוב עם הקהל. המעריצים של אביב גפן יודעים שהוא יהיה עבורם נביא של שלום, הקהל של עידן רייכל מצפה להפוך לשלולית של רגש, מהדג נחש אתה יודע שתקבל פס-קול של מחאה חברתית ומי שאוהב את שלמה ארצי רק מחכה להמנונים חדשים שיגדירו עבורו את הישראליות. המעריצים והמעריצות של אייל גולן יודעים שגולן יספק להם חבילה מורחבת של שירים (17 במספר, לא פחות) שכל אחד מהם עומד בפני עצמו, מושלם בז'אנר שלו, פונקציונאלי מאוד - שיר לחופה, שיר לחפלה, שיר לבכות אתו, שיר לשירה בציבור, המנון ליום העצמאות ולנבחרת הכדורגל הכושלת שלנו ("ישראל"), ושביחד תתקבל תמונה של מה שכרגע צריך להישמע בעולם המוזיקה המזרחית-ים תיכונית-פופית. אנשי התעשייה - שדרנים, מפיקים, אמנים - מחכים גם הם מדי שנה לבשורה החדשה של גולן, שנהנה ממעמד של מכתיב מגמות מגדיר אופנות, ומנגד יש לו את הכוח "להכשיר" זרמים ואלמנטים ולסמן מה כרגע הכי נכון.
באלבומים האחרונים המעריצים גם יודעים לחכות לשיר שיעורר שוב, בפעם המי יודע כמה, את הדיון בשאלה הרכילותית של היחסים בין גולן לבין גרושתו ואם ילדיו אילנית לוי והבחורות שהוא יצא או יוצא איתן, במקרה הזה החברה לשעבר רוסלנה רודינה. מה שעבד ב"כשאחר" ו"כשאת איתו" אמור לעבוד גם כאן ב"היא לא את" ו"סטטוס מאוהב", השירים שפותחים את האלבום. נדמה שגולן זיהה את הצמא של הקהל לעיסוק בחייו האישיים ונהנה לשחק משחק כפול - מצד אחד להתלונן על צלמי הפפראצי ומדורי הרכילות שלא נותנים לו לשתות קפה עם בחורה בשקט, ומצד שני להקליט עוד ועוד שירים שיגרמו לקהל לנסות לנחש מה הוא מרגיש כלפי אילנית, רוסלנה, או כל אחת אחרת.
אז מי הוא אייל גולן מודל 2013? באלבום החדש "הלב על השולחן" גולן ממשיך להיות האמן הים תיכוני הבולט בארץ, הזמר הכי טוב והכוכב הכי מצליח - גם אם זה דורש ממנו להתאמץ ולהזיע ולעבוד קשה כדי להראות שהוא לא נשאר מאחור. קודם כל גולן מיישר קו עם גל הרטרו המטורף ל"מזרחית של פעם", שהוא עצמו היה בין מחולליו באלבום הקודם בלהיט "לבדי", גל אותו מסמלים ידידיו מה"פרויקט של רביבו", ומייצר כאן שירים כמו "געגועים" (עם פתיחת RNB) "מנגנת את חיי" (שיר אהבה למוזיקה) ו"אין אמת במזלות" (פתיחה ווקאלית ג'אזית), שחובה לשמוע אותם עם כוס של אלכוהול ביד אחת ומיקרופון של קריוקי ביד השנייה. יש תחושה חזקה שכבר שמענו את השירים האלה בעבר, וזה בדיוק מה שגולן ניסה להשיג כאן - שתשמע שיר חדש אבל הוא יישמע לך כל כך "ישן וטוב", שתהיה בטוח שמדובר בקאבר. יפה לו.
ואם כבר "מזרחית של פעם" ואווירה של תחזינה תימנית - גולן מוציא את "אשאל" עם עופר ניסים, סוג של יציאה שזקני העדה בראש העין עלולים לאבד בגללה כמה שנים מהחיים, או לחילופין לקום ולהתחיל לרקוד. השילוב בין מילים מהמקורות, הלחן הכובש של אביהו מדינה ועיבוד הקלאב של ינון יהל, אסי טל וניסים יוצר קטע שאי אפשר להישאר אדיש אליו. או שאתה נדלק אתו (תרתי משמע) או שהוא נשמע לך כמו חילול הקודש. גולן, שיודע לתת כבוד למקורות אבל גם יודע ליהנות מביט טוב, הולך להתפוצץ עם הטראק הזה הקיץ על הרחבות.
גם בגזרת הבלדות גולן מטיל כאן כמה פצצות. "את" הוא שיר אהבה מושלם. נקודה. למסגר ולתלות על הקיר בפנתיאון הפרטי. הוא שיר צפוי מראש, שאפשר היה לדמיין איך הוא יישמע עוד לפני שלחצת "פליי", ונדמה ששמעת אותו כבר בחיים - אבל זה בדיוק הכוח של גולן - היכולת להישמע קלאסיקה בטייק ראשון. "אתן לך", הקאבר לחוליו איגלסיאס, הוא בריכה של קיטש, שמאות זוגות עומדים לקפוץ לתוכה בקיץ הקרוב. שיר הנושא "הלב על השולחן" הוא שיר געגוע במשקל חצי כבד, שכל אבירי הדיכאון, מעופר לוי, דרך עומר אדם ועד מאור אדרי - יזמזמו בקנאה. שאר המדינה תשיר אותו בעל פה תוך שבועיים, תסמכו על אליקו וירון אילן. "כשאת אינך" הוא פשוט "זה אני" החדש.
ואחרי שיגמרו לשיר את שניהם יעברו ל"אל תאמרי" היווני ול"כל החלומות", שירים שבהם הלב נשבר לחתיכות, ואם הוא מחזיק מעמד - מגיעים הביצועים הווקאליים של גולן עם הבוזוקי ומרסקים אותו. בשירים האלה הקול שלו עושה בך חור. איזה זמר יא אלוהים. ואסור לשכוח את "רק תחייכי", שמגיע לקראת סוף האלבום - שיר שכל כך הרבה אימהות יבכו בגללו. כי כשגולן רוצה באמת לרגש כל מה שצריך זה את הקול הרך שלו, מילים אוהבות ופריטת גיטרה ברקע, וזהו, כולם נמסים.
הפתיחות של חלק מהשירים באלבום הזה מיוחדות, נשמעות כמו דברים שגולן לא נגע בהם בעבר, כי באופן מסורתי גולן הוא גם אשף החידושים והשילובים המיוחדים, ובדיוק בשביל זה הוא עובד קבוע עם יוצר כמו יוסי גיספן ומפיק כמו תמיר צור, שניים עם ביצים של שור, שתמיד מחפשים להביא הברקות. ב"חזק ממני" (עם הפתיחה המסתורית) הם משלב שיר שהמסגרת שלו היא סטייל ערבי לגמרי, עם קולות רקע מעולם ההיפ הופ, וטקסט שמדבר על משיכה גברית כמעט בלתי נשלטת לבחורות. מה שנקרא - חרמני העולם התאחדו, מניו יורק ואלכסנדריה עד חוף ראשון מערב.
מצד שני יש לגולן נטייה להתמכר לפטריוטיות קיטשית כחול-לבן. "ישראל" נשמע כמו ג'ינגל הבחירות שלו לראשות ממשלת המוזיקה הישראלית או ליו"ר ארגון האוהדים של הנבחרת (או לפחות של בית"ר ירושלים). את מה ש"מי שמאמין" עשה לאלה שמאמינים, "ישראל" אמור לעשות לכל מי שמרגיש שישראל היא הבית שלו. למעשה, השיר הזה הוא מעין נקמה של גולן בקובי פרץ, שהוציא בזמנו שיר בשם "ישראל" עם אוף שימחעס, שניסה לעבוד על הטריק של "מי שמאמין". למה נקמה? כי מי יזכור עכשיו שגם לקובי פרץ יש שיר שקוראים לו "ישראל"? מרגע שגולן הוציא שיר עם השם הזה הוא כבש לעצמו את המותג.
אבל המהלך הכי גדול של גולן באלבום הזה לכיוון הישראליות הוא נטייה הברורה ליצור שירים שהולכים על סימני הדרך של שלמה ארצי. כבר בסינגל "סטטוס מאוהב" שעיבד והפיק טל פורר (שניגן עם ארצי כמה שנים) אפשר היה לשמוע את "לאן לאן לאן" מהאלבום "שניים". המגמה הארציית נמשכת ב"אוקיאנוס", שכתב והלחין אורי מארק. שיר שמתחיל בנסיעה לילית של מאה קילומטר, ממשיך ל-200, אחר כך 300, ובסוף אלף. שורות כמו "הייתי קונה לי זמן, עוצר, נשען, אולי מחר...הייתי נוסע עד המוות, או עד מותן של נבואות...והייתי קונה לך ים או שוכר לך אוקיינוס וזמן, כדי שתוכלי לשחות מחוץ לגוף, מעל דגה" הן ניסיון להיות ארצי בכוח, והתוצאה נשמעת כמעט כמו פרודיה.
גם "העץ שבגן" הנוסטלגי עם רכבת עמוסת זיכרונות (מילים ולחן: דודו מתנה) הוא ניסיון של גולן להיות זמר ישראלי שמהדהד את ארצי בשיר כמו "טלפני טלפני". האם טוב לאייל גולן ללכת בעקבותיו של שלמה ארצי (שהולך בעקבותיו של ברוס ספרינגסטין)? כרגיל אצל גולן בסופו של דבר מה שיקבע הוא וייבים חוזרים שיגיעו אליו מהקהל הגדול שלו.
אגב, כדאי לשים לב גם לקטעי הסולו של הגיטרה החשמלית שמככבים בשירים מרכזיים באלבום כמו "היא לא את" ו"הלב על השולחן" - לא משהו שהיה נפוץ אצל גולן עד כה. לא ברור אם יש קשר בין הדברים, אבל את שני השירים עיבד והפיק יעקב למאי, שאחראי גם להפקה במופע הקודם של גולן, עליו נכתב (גם כאן ב-mako) שחסר פה ושם איזה סולו של גיטרה חשמלית.
אייל גולן הוא האמן הישראלי הכי מרכזי וחשוב בעיניים של לפחות חצי מהעם היושב בציון. מדובר במלך. אלבום חדש שלו, גם אם יוצא אחד כזה כל שנה, הוא אירוע מוזיקלי רב משמעות. נדמה שב"הלב על השולחן" גולן מצליח לשמור על מעמדו, להעז כהרגלו ולנסות אלמנטים חדשים ולהתקרב עוד יותר (גם אם במחיר מסוים של ויתור על יוקרה) להגשמת חלומו להיות באמת הזמר הכי גדול בארץ. והוא בדרך הנכונה.