התגובה היחידה האפשרית למופע שהעלה אמש משה פץ בהיכל נוקיה יכולה להיות תחושה של "wow", קריאות התפעלות ומחיאות כפיים סוערות. ראינו הרבה מופעים בישראל, אבל כזה עוד לא היה. פרץ ראה את הקולגות שלו אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון, שרית חדד וליאור נרקיס ממלאים את ההיכל באלפי מעריצים ואמר שוב ושוב: "כשאני אופיע בנוקיה, אעשה משהו שאף אחד לא עשה, אני רוצה להוביל". הבטיח - וקיים, עמד במילתו, במכפלה גדולה.
גראנדה פקטור
פרץ נתן אמש מופע שהוא אירוע אדיר, כמעט חד-פעמי, משהו שיוציא את העיניים לקולגות שלו, ועשה את זה עם המון סטייל. עם בנייה שנמשכה שנה שלמה, עם חשיבה בגדול, עם אסטרטגיה מנצחת, עם יעקב למאי, בכיר המעבדים והמפיקים המוזיקליים בישראל כיום, שעבד על המופע הזה ארבעה חודשים תמימים. פרץ לא סתם הביא כאן איזה "אקס פאקטור", אלא גראנדה פקטור, אולטרא-סופר פקטור. מופע של מאה משתתפים, שהורכב ממקהלת זמרי ליווי שלוש תזמורות - תזמורת קלאסית, תזמורת טורקית ולהקת ליווי מורחבת, עם שלושה מנצחים שונים (לטורקית, לקלאסית, למקהלה), במרכזו של היכל נוקיה, לעיני כמעט 12 אלף צופים (ועוד 12 אלף במוצאי שבת). פרץ עמד על במה עגולה גדולה במרכז, שארבע במות מלבניות יצאו ממנה לארבעה כיוונים. בחללים שבין הבמות התמקמו שלוש התזמורות והמקהלה. התאורה שטפה מלמעלה. הקהל הקיף ב-360 מעלות. המראה היה מרהיב. באסתטיקה הוא מבין הבחור.
נכון, היו חסרים מסכים שיראו לקהל תמונת תקריב של פרץ, של אגם בוחבוט הילדה המדהימה שהתארחה בשיר "ילדה קטנה" ושל בני משפחת פרץ, עימם שר את "אין כמו בבית", אפילו את הפנים של יעקב למאי או ארבע הנגניות הרוסיות הענקיות אפשר היה להקרין. אלא שמסכים, בכל מיקום או זווית, היו מסתירים לחלק מהקהל (שחלקו ישב ביציעים העליונים) את הבמה. גם הסאונד היה מעט נמוך בעוצמתו, לא אידאלי, שמעו הרבה את פרץ וקצת פחות את התזמורות והמקהלה שליוו אותו, אבל המופע עבר ללא תקלות, חריקות ופידבקים, והיתה תחושה שגם מהבחינה הזו עשו כאן את המקסימום. כי אי אפשר ממש להפציץ בווליום גבוה במופע של 360 מעלות באולם סגור, וגם לא צריך.
נראה כמו בהופעה השביעית
משה פרץ עצמו היה בשיאו. למרות ההתרגשות העצומה, כאשר הוא מגשים את חלום חייו, הוא תפקד מצויין, שר היטב, נתן שואו, ניצח והלהיט את הקהל, שלט בקצב ובמתרחש, ונראה כמי שזו לו ההופעה השביעית בפורמט הזה, לא הראשונה. ברגעים מסוימים הכריזמה והכוח שלו כפרפורמר הזכירו לי את אנריקה איגלסיאס, שגם הוא כבש את נוקיה במופע גדול עם במה שנכנסה עמוק לתוך הקהל. אבל איגלסיאס עשה זאת עם הרכב מלווה רגיל ומסכים, לא עם 100 נגנים ו-12 אלף איש על הראש, כולל המשפחה והאישה.
פרץ הוא לא סתם זמר מבצע, אלא מוזיקאי, כותב ומלחין, מעבד ומפיק, עם אג׳נדות וטעם. הוא יודע לכתוב בלדות פופ מושלמות, הוא יודע ליהנות מצליל כינורות ערבי, הוא מתענג על תזמורת ענק שמחברת נגנים סימפוניים וקלאסיים, הרכב רוק, וכלי מיתר וקשת מטורקיה, ומקהלה של זמרי ליווי. וגם בתוך כל התזמורות הוא לא מוותר על ה״אמאן אמאן״ הטורקי המסורתי שמדליק את הקהל. כשהוא שר בלדה, ההיכל עונה לו כהדים מתוקים. כשהוא מביא להיט חפלה, נוקיה רוקדת, ופרץ מתמלא באנרגיות, ולא שוכח לתת שואו כדי להלהיב עוד יותר את הקהל.
זה היה ערב שנבנה מהרבה שיאים, מופע שנע ביניהם. ראשונה עלתה כנרת והתזמורת ניגנה מחרוזת קטנה משיריו כמקובל. כשפרץ עלה ל"כל המילים השמחות", שיר הנושא מאלבומו האחרון, נוקיה הריע, ואחר כך שר איתו במקהלה ענקית את "הראשונה", "נשבע לך" שהפך ליצירה נפלאה, ו"אני רוצה אלייך", שנקטע באמצע לטובת "רציתי רק" וסולו תופים של פרץ, על אחת משלוש מערכות התופים שניצבו על במת הרכב הרוק. כש"אלייך" חוזר, שיר רביעי-חמישי בסך הכל, אבל כבר מרגיש כמו שיאו של הערב.
אחריו פרץ יודע להקפיץ עד התקרה עם ״אולי הלילה״ ולתת ביצוע ווקאלי חזק ב״אם את הולכת״, שכולל כלי נשיפה יפים וקטע מעבר קלאסי. הנגנים הטורקיים פותחים בקטע נגינה מיוחד את ״אין כמו בבית״. פרץ מדבר על חשיבות המשפחה בחיים, מחבק את בני המשפחה בקהל ושר איתם. מהם הוא ממשיך ל"מהשמיים" אחד מלהיטיו הקלאסיים. ול״כמו השקט״ שדומה לו בסגנון. יהיו כאלה שיגידו שחבל שהפקה מושקעת שכזו ״מתבזבזת״ על שירים כאלה. אבל זה בדיוק הניצחון של הפופ הים תיכוני, ששיר כמו "מהשמיים" מגיע להיכל נוקיה בכזו הפקת ענק.
נגניות רוסיות בגובה 2 מטר
בהפוגה בין שני החלקים פרץ יורד להחליף בגדים ושלושה מתופפים תופסים פיקוד ומחזיקים את הקהל. הנגנים הטורקים ולהקת הרוק נכנסים גם הם בקטע המעבר. ואז עולה לבמה נגנית קתרוס, כיאה לטעם הקיסרי של פרץ. מצטרפות אליה שלוש כנריות. כל הארבע, שבאו במיוחד מרוסיה, בגובה של כשני מטרים כל אחת. פלוס העקבים הן ענקיות. התזמורת מצטרפת למוזיקת ריקוד רוסית. הקלאסית עוברת לקטע קלאסי סוער, שמוביל ל"שתיים בלילה", כשפרץ עומד בין ארבע הנגניות שגבוהות ממנו בשני ראשים ונראות ענקיות לעומתו. זה קיטשי אבל מקסים. כי פרץ הוא מאלה שיודעים לעשות קיטש מוצלח. והקיטש ממשיך גם ב״אמא״, אחד השירים הכי מרגשים שלו, שמקבל ליווי קלאסי עשיר, שעוטף אותו יפה.
פרץ ממשיך ל"תופס אותי חזק״ המזרחי, כשעם צבעי אדום וצהוב מהתאורה נוקיה נראית לרגע כמו הפלאקה ביום שמח ועמוס. הוא זורם ל״בנאדם״ מהאלבום האחרון שנשמע "מזרחית ישנה" והקהל מצטרף. חוזר לפופ ים תיכוני עם ״מתח באוויר״. הוא נהנה מהגודל, מהעוצמה, נהנה להרקיד. הכינורות הטורקיים כובשים את ההיכל ומחזירים לתל אביב את השלטון העותומני בפתיחה של ״ארוץ עד אלייך״. זה מלהיטי הלחם והחמאה של פרץ שמחבר בלאדי ופופ בפזמון, מהשירים שהמעריצות שרות בעיניים עצומות במקלחת. פרץ סוחב את הנאמבר עוד סיבוב של פזמון וקטע נגינה, ועוד אחד, ועוד אחד. נהנה להאריך את הדיון.
הטורקית מנגנת, והקלאסית עונה לה
הזרימה הלאה מגיעה דרך קטע מעבר מגניב של קצב בלאדי, שבו התזמורת הטורקית מנגנת והתזמורת הקלאסית עונה לה. למאי הזה גאון. פרץ אוהב לחבר ל"ארוץ עד אליך" את "אני אשמור עלייך כל היום וכל הלילה" וכך גם הפעם. הנאמבר הזה כיפי מאוד, עם מעברים של כלי נשיפה, ובאמצע קטע fאנקי שלקוח מהאייטיז, וכך נולד עוד אחד מרגעי השיא של המופע.
אבל חבילת הריגושים רחוקה מלהתרוקן. פרץ ממשיך לקאבר ל״אהובתי" של משינה, שיר הרוק של המופע הזה, שנשמע יפה מתמיד. הקצב מהיר, אבל הליווי עדין, עם כלי מיתר וקשת, ותופים טובים. לאט הוא מגביר קצב, מרים קצת את הקהל, ומכניס אלמנטים אוריינטליים בתוך הרוק. הוא עושה כבוד ליעקב למאי, ועובר ל"זיקוקים" הענק. נוקיה חשוך עם תאורה כחולה, על הקהל, רק הבמה העגולה מוארת בצבעים והביצוע מושלם.
ומשיא לשיא: אגם בוחבוט עולה ל"ילדה קטנה" עם ארבע הרוסיות הענקיות. הדואט קיטשי, אבל מרגש. בוחבוט עומדת בעומס ושרה מקסים, עם פרץ שמחבק אותה. 12 אלף איש עומדים ומריעים לילדה, בקושי בת 10, עם קול פעמונים. קשה להבחין אם הדמעה בזווית העין היא של התרגשות או שמחה.
מפלים של צלילים ששוטפים בגלים
דקה אחר כך פרץ שוב מרים את נוקיה עם ״אלף פעמים״ (״לא תמצא כמוך״) המזרחי, ועובר ל״הטעם הישן״ הערבי, עם התזמורת הטורקית שמובילה אותו, עם טמפו גבוה יותר מהרגיל ועיבוד שמוציא אותו מהמסורת הערבית לכיוון הפופ, אבל לא שוכח לתת קטעי נגינה יפים לכלים המסורתיים ולסחוף את הקהל עם דרבוקות. העיבוד כאן הוא מפלים של צלילים ששוטפים בגלים, וכמה ממכר לטבוע בים התיכון הזה.
פרץ יורד לפני ההדרנים וחוזר אחרי שתי דקות עם ״שיר למעלות״ בקטע קצר. זה זמן התפילות והוא נותן את ״אלוהיי שבשמיים״ בעיבוד ראוי, גם עמוק וגם הדור. את המופע הוא מסיים עם שיר הנושא ״מול כל העולם״, להיט הקיץ שהקליט במקור עם ליאור נרקיס. זה למעשה פופ שמחבר רוק ודאנס, שמובילה הלהקה הרגילה, כשהתזמורת הקלאסית מלווה ומרחיבה נאמבר ניצחוני. אולי, אם פרץ היה מרים טלפון, נרקיס היה עולה כאן לדואט, אך אלה כבר מים מתחת לגשר. הקהל שמבין שזה נגמר, אבל חוגג איתו עד הסוף. ופרץ חוגג איתם עוד סיבוב של הנאמבר, ועוד אחד. כמו שצריך. הוא חותם בחגיגיות, משתחווה, מודה, מחווה על הנגנים, וכהרגלו עושה את זה בסטייל. במילה אחת: תותח. בשתי מילים: תותח-על.
_c.jpg)
_c.jpg)
_c.jpg)
