התואר הראשון שעולה בראש בהקשר לשמו של חיים אוליאל הוא "סנדק". זה המיתוג שלו כבר שנים. "סנדק המוזיקה של שדרות", "סנדק המוזיקה המרוקאית", "סנדק הרוק המרוקאי" הם רק חלק מהכינויים שדבקו במוזיקאי בן ה-58, בן העיר שדרות. ולא בכדי. אוליאל הוא מייסד להקת "שפתיים" וכותב שיריה, שלפני 30 שנה גאל את המוזיקה המרוקאית והפך אותה לשם-דבר בלפחות חצי מהבתים בישראל, דרך שילוב בין שירים מקוריים לשירים צפון-אפריקאיים (מרוקאיים ואחרים) מסורתיים, בלבוש חדש. במבט לאחור, קשה לדעת איך היו נראות חגיגות המימונה בישראל משנות ה-80' ועד היום, ללא המוזיקה של "שפתיים", ללא חיים אוליאל.

"זה קרה בלי לתכנן, בלי לחשוב", אוליאל נזכר היום. "ניגנתי מוזיקה מגיל צעיר, והיו לי להקות רוק. גדלתי בבית מרוקאי ולאבא שלי היה בית קפה שבו היו באופן קבוע חפלות של מוצאי שבת עם זמרים מכל הארץ שהגיעו לשיר. שם ספגתי את המוזיקה המרוקאית, וכמובן מקרובי משפחה ששרו, אבל הושפעתי יותר מרוקנ'רול. כשהתחלתי לנגן באירועים וחתונות, איכשהו הייתי חייב לגעת בשירים מרוקאיים. בשנת 1981 הייתי בלהקה עם בחור מאשקלון בשם ארמנדו. בחתונות ניגנו את כל סגנונות המוזיקה, מואלס ועד פרסית".

"כשהקמתי את 'שפתיים' כבר הכנסנו שירים מסורתיים במרוקאית ושרנו עם שתי זמרות, אחת זמרת רוק ואחת זמרת מזרחית ששרה גם במרוקאית. כשהגענו למוזיקה המרוקאית עצמה, ראינו שהקהל מגיב בטירוף, אז השתכללנו בזה. וככל שניגנו יותר ראינו שזה יותר מצליח, שהקהל מגיב יותר טוב. ככה תוך כדי הנגינה בחתונות המשיכה למוזיקה המרוקאית התעצמה אצלי. בנוסף, עם הגיל, אתה מתחבר יותר לשורשים שלך. אני מאמין שכמוזיקאי הייתי מוצא את עצמי בכל סגנון. גם כשעשיתי רוק הגעתי לקהל הרחב, אבל עם הגיל התחלתי להתחבר יותר לפולקלור ולתרבות של ההורים, וכשהתחלנו בלהקה לעשות מוזיקה מרוקאית, התחילה להיות לי ראייה אידיאולוגית, מעבר למוזיקה. דרך המוזיקה למדתי מה זה אידיאולוגיה ושליחות חברתית".

-איזו אידיאולוגיה?
"היה לנו מסר. רצינו להגיד שהעדה המרוקאית היא לא נחותה, ושהשפה שחושבים שטובה רק לקללות ולצחוקים, היא הרבה יותר מזה, היא שייכת לתרבות עשירה ויפה, וצריך ללמוד שיש לה שירים טובים, מוזיקה מעולה ומנהגים יפים. רצינו להוציא את היופי של התרבות המרוקאית החוצה. בתקופה ההיא המוזיקה הצפון אפריקאית היתה ממודרת לגמרי. המוזיקה הישראלית היתה באופי רוסי, עם נגיעה של תימנית ורוקנ'רול מערבי וקצת ברזילאית. כל אלה יצרו מוזיקה שמתחילה להיות אולי בהגדרה שלה 'ישראלית'. אבל בעיני היה חסר משהו. אני חשבתי, קטגורית, שהמוזיקה הצפון אפריקאית - מרוקאית, אלג'יראית, טוניסאית, טריפוליטאית - נפקדת ללא סיבה מהסך הכל ה'ישראלי' הזה. מספיק שתיקח רק את הקצב המדהים, שיותר מקפיץ מהסלסה. את שומע אותו ואתה מתחיל מיד לרקוד. רציתי שזה יהיה חלק מהמוזיקה הישראלית".

חיים אוליאל (צילום: צ'יקו לוי)
"אני חשבתי שהמוזיקה הצפון אפריקאית נפקדת מהסך הכל של המוזיקה הישראלית ואת זה באתי לשנות"|צילום: צ'יקו לוי

"לכן שני התקליטים הראשונים של 'שפתיים' היו מוזיקה מרוקאית עם שירה במרוקאית, משולבת עם שירה בעברית. יצרנו שירים מקוריים כמו 'מאמא' ולקחנו שירים כמו 'חביבי דיאלי', ו'לייג'יק חטאר', שירים שקיימים עשרות שנים, שעלו עם ההורים לישראל שכולם מכירים. את 'לייג'יק חטאר' למשל שר גם זוהר ארגוב, את 'חביבי דיאלי' גם שרו זמרים אחרים. העניין שלנו בתקליטים הראשונים היה לעשות שירים מקוריים שיישמעו כמו השירים ממרוקו. למשל 'חדוג'ה' עם מתי כספי שכולם חשבו שבא ממרוקו, אבל זה מקורי שלנו".

-אחד השירים שהכי מזוהים עם המימונה הוא "אהלן וסהלן".
"'אהלן וסהלן' זה שיר מקורי, אבל לא שלנו. הוא של מוריס מדיוני, אלג'יראי שחי כרגע בארץ, אבל השיר לא היה מפורסם לפני הביצוע של 'שפתיים'. אחד הדברים שאני שמח עליהם הוא שידעתי לחבר כמה שירים יחד. למשל 'אהלן וסהלן' שאתה מכיר בנוי משלושה שירים שחיברתי. גם 'נייר עיתון' של טיפקס, עשינו אותו במרוקאית, וגם הוא מורכב משלושה שירים. או 'ללה פטימה' שגם אותו טיפקס לקחו בהמשך, הוא שיר מאוד מאוד ישן של חמיד זעיר. חלק מהשירים היו קיימים, אבל כשירים זניחים. אנחנו באנו והעפנו אותם למעלה, והם נהיו להיטים במרוקו, אחרי שקיבלו מאיתנו את הטאץ' הישראלי-שדרותי. למעשה עשינו מהלך שבו השבחנו אותם והפכנו אותם ללהיטים. אגב, השיר 'מאמא' שכתבנו בארץ ושר גם ג'קי אלקיים, הוא לדעתי השיר היחידי שנכתב בארץ ומושר עד היום על ידי ערבים במרוקו, שזה ממש למכור קרח לאסקימוסים".

-עשיתם מהפכה.
"כן, אנחנו הבאנו את המהפכה המרוקאית. זה בא משליחות אידיאולוגית. ראיתי בזה מלחמת תרבות ושליחות חברתית, כי מקומנו כמרוקאים נפקד בתרבות הישראלית. צריך היה להסתכל על הדברים מלמעלה והבין את המפה. עד אז חשבו שתרבויות מסוימות לא מספיק טובות, וזה מוזר ולא נכון.כי  אין תרבות עליונה על אחרת, יש סגנונות שונים וכל אחד יש לו את היופי שלו. אנחנו, כ'שפתיים', שבאנו מתוך החתונות, הפכנו ללהקה מייצגת של הפולקלור והמוזיקה המרוקאית בישראל".

-ואז הגיעו גם החינות?
"התחלנו רק בחתונות, כי היתה נסיגה מהתרבות הזו. בשנים מסוימות הפסיקו לעשות חינות גדולות, אני לא יודע, אולי התביישו. הפריצה שלנו הביאה בחזרה את תרבות החינות הגדולות. ופתאום קמו עוד להקות שהתחילו לחקות אותנו, כמו 'סהרה' של שמעון בוסקילה מנתיבות וגם להקות מהצפון. ואז התחילו להקים אולמות מיוחדים לחינות, ונשים התחילו לעבוד כמלבישות לחינות, וכמכינות עוגיות הלחינות. התרבות המרוקאית התעורה ואחרי כמה שנים חזרה בגדול, בלי בושה, בראש חוצות, חזרו למסורת. החזרנו את הגאווה שאבדה לעדה. ונהיו להקות אנדלוסיות בארץ, ותזמורות אנדלוסיות, ויש בשנים האחרונות גל גדול של הצגות בשפה המרוקאית, קומדיות על הבמה. כל זה לא היה קיים, לדעתי, ללא הפריצה שלנו, שאנחנו החזרנו את התרבות הזו. בלעדינו זה היה נעלם. הלגיטימציה שנתנו לשפה המרוקאית, לתרבות ולפולקלור הביא לפריחה, ומאז ועד היום רואים את התוצאות. והנה, התזמורת האנדלוסית קיבלו פרס ישראל".

חיים אוליאל, מיטל טרבלסי, הפיוט הגדול (צילום: ענבל מור)
"השיר 'מאמא' שכתבנו הוא היחידי שהערבים במרוקו אימצו, זה למכור קרח לאסקימוסים". אוליאל עם מיטל טרבלסי|צילום: ענבל מור

-אז גם לחיים אוליאל מגיע?
"אני לא רוצה לדבר על עצמי, אבל ללהקת 'שפתיים' מגיע פרס ישראל. אני המנהיג, הכותב והמלחין, אבל זו להקה שלמה. נתתי את שנותיי הטובות ביותר להביא את המוזיקה הזו למקומות הראויים".

-היום המוזיקה המרוקאית היא מיינסטרים שמשודר בגלגלצ. למשל שמעון בוסקילה עם שלמה ארצי ובפרוייקט של עידן רייכל, או כנסיית השכל עם האנדלוסית.
"וזה אחרי שנים שרוב הקהל סלד מהשפה המרוקאית, שנשמעת דומה לערבית, היום זה לא ככה. היום מקבלים את זה יותר. הרי למה המוזיקה היוונית הצליחה פה? כי לקחו לחנים ושרו עליהם בעברית. זה לא המרוקאית שנשמעה לממסד באוזן כערבית. יש היום בארץ את כל הסגנונות וגם השירים המרוקאיים יש להם את המקום שלהם. אגבף רוב הסלסולים המזרחיים היום הם סלסולים מרוקאיים מעורבים, עם מעט תימני, מעט טורקי, מעט יווני. כי זמרם מושפעים מעמיר בניון, משמעון בוסקילה. תקשיב למשה פרץ, תקשיב לאייל גולן - הסלסולים היום הם יותר מרוקאיים בעירוב של כל הסוגים. המוזיקה שלנו השפיעה, ונתנה לגיטמציה לעוד אמנים לצאת החוצה ולא להתבייש במוצא שלהם. במקביל אלינו פוליקר הלך ליונית, וגבריאלוב לטורקית, ובשנים האחרונות אתה רואה את אתי אנקרי שרה בטוניסאית וריטה בפרסית והכנסייה עושים תקליט עם האנדלוסית. נהייתה לגיטימציה לשיר בשפה שאנשים באו ממנה, בלי רגשי נחיתות. ועדיין יש כאן מלחמת תרבות".

-למה אתה מתכוון?
"
יש כאן מלחמת עדות, מלחמת תרבויות, מלחמת מוזיקה, התרבות הישראלית רחוקה מלהיות שלמה, וכל אחד מנסה שהחלק שלו יהיה חזק יותר. בישראל רוחשת מלחמת תרבות גדולה, מלמטה, מהשטח. אבל בעיני זה לא שיש מוזיקה יותר טובה או פחות. זה שטויות במיץ עגבניות. אין 'זבל' כמו שמישהו אמר. יש סוגים שונים ובכל ז'אנר יש טובים יותר וטובים פחות".

-אתה מתכוון ליהורם גאון ומיודעך מתי כספי?
"אמרו על המזרחית שהיא 'זבל', וזו מלחמה שלא צריכה להיות. המוזיקה המרוקאית של החינות וחתונות, למשל, לא באה לחנך או להטיף מוסר. היא באה לרגש, לשמח, להרקיד. מתייחסים למוזיקה לפעמים בכובד ראש מיותר, כ'אם כל התרבות הישראלית', אבל זה לא ככה תמיד, ולא צריך להתלונן שהטקסטים פשוטים. כי מה שמנצח בסוף זה המוזיקה עצמה. היא עושה את זה לקהל ולא משנה השפה או גובה המילים. מחפשים בשיר קליל טקסט גבוה ואני לא מבין למה. בימי פסטיבל סן רמו שמענו איטלקית וצרפתית ואהבנו את זה ושרנו בלי להבין מילה. אני לא יודע צרפתית. אבל ההתרגשות שמעבירים הזמר או המוזיקה - זה מה שעובד. אתה לא חייב טקסטים גבוהים. שירים יכולים להיות קלילים. לא להיות עילג, אבל גם לא כבד. למשל קובי פרץ שר 'אני זקוק לך, אני אוהב אותך' ואומרים שזה נמוך. אבל זה כמו הביטלס ששרים 'פליז פליז מי' או 'שי לאבז יו, יה יה יה'. מה ההבדל?".

-מעבר לקצב ולגרוב, מה מייחד את המוזיקה המרוקאית מבחינה מוזיקלית?
"יש כמה דברים שעושים אותה מנצחת. קודם הזמרים טובים. אתה לא יכול להצליח במוזיקה הזו אם אתה זמר בינוני. אתה לא יכול להצליח בגלל שיש לך אופי מעניין. זה לא רוק. אתה צריך מנעד גדול, כמו עמיר בניון או אמיל זריהן או אלי לוזון. אתה צריך לדעת מקאמים כדי לעשות מהוואלים נכונים במקומות הנכונים. השירה במרוקאית לא מרובעת, יש תמיד סינקופות. והנגנים מנגנים בכלל סינקופות אחרות, והמתופף מנגן את הקצב שלו, והבס איתו, ויש דגשים אחרים לכל אחד, אבל, בסופו של דבר, יש הרמוניה עגולה, יפה וטובה. כל אחד עושה משהו אחר, והקצב מעגל את הכל יחד. זה סוד הקסם של המוזיקה הזו".

-יש גרוב מרוקאי שמזכיר לפעמים גרוב בלקני, או קווקזי.
"בכל מוזיקה עתיקה יש מבנים פנימיים שמזכירים אחד את השני, כמו במוזיקה אירית ישנה, קווקזית, בלקנית, מרוקאית ואפריקאית מלב היבשת. במרוקאית ובצפון אפריקאית, יחד עם המקאמים המיוחדים ועם השירה של הזמרים והעושר של הליווי הכלי - הכל יוצר משהו מיוחד. תקשיב לקונצרט של התזמורות האנדלוסיות המצוינות שיש פה בארץ - זה כמו ים, אין לזה סוף. עוד ועוד מקצבים ומקאמים. כשמוזיקה אנדלוסית במיטבה - זה כמו לשמוע מוזיקה קלאסית של מוצארט, זה יופי נשגב בעיני. וזה ארוך ומורכב, מוזיקה של בוקר, של צהריים, של ערב, של לילה, כמו 'ארבע העונות' של ויואלדי. ותזכור שממרוקו הגיע עושר עצום, עושר כללי, תרבותי, לא רק מוזיקלי".

-את מי אתה מעריך מהזמרים המרוקאים בארץ?
"מייק קרוצ'י זמר טוב מאוד שזוכה להצלחה גם פה וגם שם, למרות שלישראלי קשה להצליח במרוקו. אנחנו, 'שפתיים', בשבילם היינו אקזוטיים. הביאו את התקליט שלנו למלך הקודם, חסן השני, והוא לא האמין שבישראל יוצרים מוזיקה כזאתי. מול המוזיקאים הכי גדולים שם אנחנו עמדנו. אבא של קובי פרץ, ארמונד, הוא זמר גדול מאוד. וכמובן סלימאן, ויקטור, ריימונד אבקסיס, מואיז'ו. הם היו לפנינו, אנחנו דור שני, וכל אחד כבודו במקומו מונח".

-ומהדור שלכם ואחריכם?
"עמיר בניון  מרגש אותי. הוא ושמעון בוסקילה זה בעיני התוצאה של ההצלחה שלנו. וקובי אוז והכנסייה בדרך שלה וריף כהן הביאה משהו יפה. הרבה נכנסים לקטע הזה. יש עוד כמה זמרים שעושים חיל בארץ והם פחות מוכרים. יש זמרים שחזקים רק בתוך העדה, ומחוצה לה הם לא מוכרים. וכל אחד מהם זמר מצויין ומגניב לעצמו, וזה סבבה. אבל בראי ההיסטוריה את המהפך האמיתי, שהשירים הגיעו לכל בית במדינה זה בוודאי 'שפתיים' עשו, ולא אף אחד אחר".