כשמסתכלים על התמונות האלה מרעים, קשה לדעת בדיוק מה התחולל שם לפני שבועיים.
אם זר מוחלט, אדם שהיה מנותק לחלוטין מהמתרחש כאן, היה רואה אותן, לא בטוח שהיה מבין
אוהלים שעדיין עומדים, מוצרי איפור שנזרקו על הרצפה, כיסאות פלסטיק לבנים הפוכים.
אם היה צריך לנחש, אולי היה מניח שמדובר באתר קמפינג או מסיבה שננטש, אבל זה לא היה מתחיל לגרד את מימדי הזוועה שאלפי מבלים חוו בבוקר ה-7 באוקטובר, יום שבת.
מחבלי חמאס רצחניים פשטו על מסיבת ה"נובה" וטבחו, ללא רחם, בחוגגים – 260 מהם נרצחו, מאות רבות של פצועים.
שבועיים אחרי, הצלם אלדמע מילשטיין הגיע, באישור, לזירת האסון. התמונות שצילם שם הן של רגע שקפא בזמן בשנייה אחת מחרידה, וננטש.
חלום אידילי של בילוי ישראלי שהפך לאסון עצום: ציליות, אוהלים, בקבוקי משקאות אלכוהוליים שנותרו חצי ריקים.
רק הקולות של אלו שהיו שם יכולים באמת לספר על הרגעים שלפני – וגם על הזוועה שאחרי.
"התמצית של המסיבות האלה מגיע מכך שלא שופטים אותך", הסביר אילן פקטור, מאבות סצנת הטראנס בישראל, בראיון ל-mako.
"דתי, חילוני, יהודי, ערבי, גיי, צעיר, מבוגר. אנשים בני 60 לא יכולים ללכת למועדון בתל אביב, אבל במסיבת טראנס הם לא חשים שיפוטיות".
יסמין פורת, שהגיעה לחגוג ב"נובה" סיפרה בראיון לחדשות 12: "היה טירוף. מדהים, אנשים יפים. לא יכולה להסביר בכלל".
כפי שכבר אמרו רבים וטובים, גם את זה נעבור. נשתקם, נסיים את המלחמה הזאת, נקום חזקים יותר, ואפילו נחזור לשמוח ולרקוד.
אבל עד אז, התמונות שעומדות לנגד עינינו הן של ההרס והאובדן, של המקום שהפך ממקלט זמני מהטירוף של היום יום – לסיוט.
החורבות שנותרו כעת באזור רעים, במתחם המסיבה, הן, לעת עתה, מה שנותר.
בחלוף הזמן הן ינוקו, השטח יחזור להיראות כפי שהיה - אבל חייהם של אלו שראו את הזוועות ונותרו כדי לספר - לא יישארו כפי שהיו.
