כשרובנו חושבים על המוזיקה הראשונה שאהבנו "באמת", עולות לראש אולי כל מיני להקות נעורים מביכות (אירוסמית', בלינק 182 או ט'רי דייז גרייס, תלוי מאיזה דור אתם), או להיטי פופ מהתקופה בה גדלנו. אבל בעצם, כאן בישראל, החוויה המוזיקלית הראשונה של רבים מאיתנו הייתה אלבום עם נגנים מהשורה הראשונה, מולחן להפליא, עם השפעות של ג'אז ומוזיקה קלאסית. אני מדבר על "הכבש השישה עשר", כמובן, תקליט ילדים נצחי שגידל פה משהו כמו שניים וחצי דורות של ילדים.
עכשיו, כ-46 שנה (ג'יזס) אחרי צאתו, התאחדו חברי הכבש, מינוס יהונתן גפן ז"ל, לשורה של מופעים שהובילה להיסטריית כרטיסים שלא נראתה מאז הסיבוב העולמי של טיילור סוויפט או האיחוד של אואזיס. המופע שהתקיים הערב (רביעי), שזכה לשם "הכבש השישה עשר ושירים שלנו גם". היום, ממרחק השנים, קל להגיד שמדובר ב"סופר-גרופ" של ממש: רביץ, גוב, ברוזה ורכטר - כל אחד מהם לבדו הוא נכס צאן ברזל של המוזיקה הישראלית.
אבל רביץ, בניגוד לשאר, עשתה מעשה אריק איינשטיין ולא עלתה על במות כבר 7 שנים, עד שחזרה עכשיו להופעות עם הכבש והוציאה אלבום חדש. התשואות שעלו מהקהל בכל רגע במופע בו רביץ שרה לבדה הבהירו שהיא הסטארית האמיתית של האיחוד הזה."לא מובן מאליו שהגעתם לכאן", אמר גידי גוב לקהל בתחילת המופע, "ובמיוחד את, יהודית". רביץ, מצידה, סיפקה את אחד הרגעים החמודים במופע כששרה חבוקה יחד עם גידי גוב בביצוע ל"אני שוב מתאהב" שלו.
רביץ סיפרה בראיון שהפסיקה להופיע בגלל "פחד קהל", לדבריה, אבל נראה שהיא עברה תהליך אינטנסיבי עם עצמה: לפחות כלפי חוץ היא נראתה נינוחה, רוקדת, ובעיקר - נהנית בטירוף. "יותר משנה עם ישראל לא ישן בלילה", אמרו חברי "הכבש" על אירועי המלחמה המתמשכת, "הפעולה הבסיסית של לישון בלילה, להירדם, נלקחה מאיתנו". רביץ מצידה השיבה: "אני ישנתי שמונה שנים". גם שאר חברי הרביעייה הפגינו, כל אחד, את החוזקות שלו: ברוזה, שהיה במאניה מוחלטת עם התיפוף המפורסם על הגיטרה, גידי גוב, שתמיד משדר "אני מת ללכת הביתה להירדם מול הטלוויזיה" אבל בפועל נשמע נהדר כל השנים אלה, ויוני רכטר שהפיק את המופע מוזיקלית וגם אחראי על רוב הלחנים שבוצעו בו.
בתכל'ס, עם כמה שמדובר בקלאסיקה, שירי "הכבש השישה עשר" לא היו מחזיקים מופע לבד, עם כל האהבה לקלאסיקות כמו "ברקים ורעמים", "הילדה הכי יפה בגן" או "היי, אני כבר לא תינוק". רוב הקהל במופע, אגב, היה רחוק, רחוק מאוד, מלהיות תינוק. אז מה? בתקופה כל כך סוערת ומחרידה ומייאשת, כולנו צריכים את החזרה הזו לילדות. גם הילדים שישבו מאחוריי בשורה הראשונה וצווחו את מילות השירים הוכיחו שיש דור חדש שעדיין גדל על הקלאסיקה הזאת, ולא רק על שירי הפסטיגל או מיכל הקטנה או "נתי הגעתי הופעתי".
למזלנו, הקהל לא היה צריך להסתפק רק בשירי "הכבש". אחרי מחרוזת של קלאסיקת שירי ילדים נוספת, "כמו גדולים" של אריק איינשטיין ("כמה שרציתי כלב", "קלפתי תפוז", "שבת בבוקר" ועוד), הרביעייה עברה כל אחד בתורו ללהיטים שלו ברצף בלתי פוסק: "גוליית" של כוורת (אגב, גוב ורכטר זה כנראה הכי קרוב לאיחוד של כוורת שעוד נזכה לראות שוב, בלי נדר), "לקחת את ידי בידך" של רביץ, שלא עשתה פדיחות גם בתווים הגבוהים, ו"אני שוב מתאהב" של גידי גוב.
הרגע הגורלי הגיע ב"באה מאהבה" של יהודית רביץ, עם שאלה אחת ברורה שעברה לי בראש: יהודית וגידי על אותה הבמה ורביץ מבצעת את "באה מאהבה". האם גידי גוב הולך לבצע את קטע הראפ מגרסאת הרמיקס ("קצב הליכתה, קמט בשמלתה..." וכו')? התשובה: חד משמעית, כן. אמנם לא בקצב המקורי, אבל היי, אפשר לסלוח להם, עברו 31 שנה. הקהל בשלב זה כבר באקסטזה, ואז, כדי שלא יתחילו מהומות, הרוחות נרגעות ומסיימים עם "לילה טוב". לפני כן, כמו ששובץ לאורך כל המופע, קולו (ודמותו) של יהונתן גפן המנוח.
זו החוזקה האמיתית של "הכבש השישה עשר": יהונתן גפן הבין ילדים, דיבר בקולם. השירים של הכבש השישה עשר לא דידקטיים ומנגד לא מרדדים את עצמם מתוך מחשבה שילדים הם טיפשים. כל המחשבות המוזרות והמצחיקות שיש לילדים מקבלות ביטוי באוסף השירים הזה. "עוד מעט תשמעו שירים שכבר שמעתם", שרה החבורה ב"איך שיר נולד", אבל וואלה, כיף גדול לשמוע את השירים האלה שוב.