"אני זוכרת את הרגע שראיתי את בריטני ספירס עושה קרחת, ויכולתי להבין אותה, ואמרתי, 'לי זה לא יקרה', ופתאום בלי להסביר יצאה כותרת 'רוני מפסיקה לשיר', פניתי לכושר ולא הסברתי את עצמי. היום אני מוכנה לדבר, אחרי שעשיתי פרוסס לכל התקופה הזאת", מספרת רוני דואני, שפרצה לתודעה בגיל 17 כ"רוני סופרסטאר" ותחגוג בעוד כמה ימים יום הולדת 39.
אנחנו מתיישבות על ספת הגן בחצר דירתה שבמגדלי גינדי בתל אביב, שמשקיפה אל בית הספר של שלושת ילדיה, נורי (8), מאיה (5 וחצי) ואלה (3), "כשיצא האלבום השלישי הבנתי שאני עובדת קשה מדי, שאני מזיעה בשביל שישמעו את המוזיקה שלי, שאני לא באמת יודעת מה אני עושה וגם המנהלים שלי לא באמת יודעים, לא הבנתי אם נכון להזיע על זה או לשחרר, אם נכון לשים את כל הביצים על מוזיקה או שיש משהו אחר שאני טובה בו, התחלתי לשאול שאלות".
וזה מוזר, כי מי לא רוצה להיות מפורסם ומצליח?
"הרגשתי כפוית טובה, אבל פתאום שאלתי, 'אני מרוצה?' 'טוב לי?' ולא היה לי טוב. האסימון נפל סופית ב'המירוץ למיליון', שבכלל לא רציתי לעשות אבל תוכניות האירוח התחילו לרדת אז, הייתי רגילה לסבול את דודו טופז והשטויות שלו, או להגיע לאלי יצפאן, ל'המעגל עם דן שילון' לעשות נאמבר, היה לי מקום, פתאום אומרים לי, 'לא, את צריכה עכשיו לעשות ריאליטי', ואמרתי, רגע, שנייה, בואו נדבר על זה, זאת הייתה פעם ראשונה שעצרתי".
מבחוץ הכל נראה נכון ומתוק, כוכבת בלונדינית עם להיטים מצליחים כמו 'סופרסטאר', 'סוכרייה' ו'אדוני', קמפיינים ופרסומות, סדרות בטלוויזיה ותוכניות בהנחייתה, אבל בפנים היא הרגישה אחרת. "זו הייתה תקופה שמאוד סבלתי בה, תקופה מאוד עצובה, הרגשתי תלושה, וגם לא יכולתי לדבר על זה, ההורים שלי רגילים שזה המסלול שלי, המנהלים שלי רגילים, אני לא יודעת למה, אבל אני קצת בוכה גם עכשיו".
כי להגיד את זה בקול רם זה משחרר. למי כן סיפרת בסוף?
"חן הוא הראשון שהסתכל עליי בעיניים של 'אני רוצה להכיר אותך' ואמר, 'רוני, יש בך כוח, את יכולה'. ואז, אחרי 12 שנים, אמרתי שאני לא מחדשת חוזה, שאני לוקחת רגע. מפחיד להגיד לאנשים 'לא טוב לי' כשבחוץ הכל נראה סבבה, אבל אני קשובה לאינטואיציה שלי. זה היה כמו שנת אבל, חשבתי שנגמר עידן, שאני סוגרת את הדלת".
מה היה כל כך קשה?
"פשוט הרגשתי לבד. זה בודד לעשות מוזיקה כזמרת אחת. היה ריאיון שבו אמרתי 'עליי לא יסגרו את האור', לא רציתי להיות זו שאומרים לה 'די, מספיק, זה לא רלוונטי', רציתי אני רגע לסגור את האור ולהבין מה קורה".
באותו זמן היית נשואה כבר ארבע שנים, הזוגיות והמשפחה היו חלק מההחלטה?
"כן, באותו זמן התחלתי לחשוב על אימהות, ולהיות כוכבת פופ בהיריון זה לא מסתדר, זה לא היה מקובל. את משדרת חופשיות וצריכה לשמור אטרקטיביות. החלטתי שאני חייבת את הברייק הזה, כי כשאתה לא שלם מבפנים מרגישים את זה, אי אפשר לזייף את זה".
פייס איט, אני מותג
התפנית הגיעה ב-2018, כשדואני הפכה למדריכת כושר ובעלים של מותג הספורט סרף-סט, ואז הקימה את חדר הכושר BOOST עם בעלה, חן מונצ'ז. "בהתחלה היו גלגולי עיניים, היו רגילים לראות אותי בתבנית אחרת, עולם הכושר היה סגור, מיושן וגברי. ופתאום אני מגיעה ומעבירה הכשרות ומאמנים באים ואומרים 'מה היא יודעת?' גם אני בהתחלה חשבתי שרק אהיה הפנים של המותג, ואז הבנתי שאין מצב. עשיתי קורס מאמני כושר, ונסעתי לארה"ב להכשרה של הסרף-סט. לקחתי את כל מה שאני יודעת מבניית מותג, שגם על זה כמובן לעגו. כן, פייס איט, אני מותג ויש לי מרצ'נדייז ויש לי איפור ויש לי סטים של מוצרי מוזיקה, אז תתמודדו. לקחתי את החוצפה שיש בי ואת חוסר הפחד לצלול לעולם חדש כמו אז בגיל 15, ובלי להתבלבל הרמתי טלפון לסמנכ"לית של רשת חדרי כושר ואמרתי 'אני רוצה פגישה איתך', ופתאום הרגשתי שוב בשליטה".
המותג שהייתה דואני היה תוצאה של עבודה מוקפדת ובחירה מודעת של חברת התקליטים למצוא את בריטני ספירס הישראלית. דואני, תלמידת תיכון מראשון לציון, בילתה אז את זמנה בשיעורי ריקוד וכמעודדת של מכבי תל אביב. "באתי מעולמות הריקוד, ידעתי שאני שרה טוב, לא חשבתי שזה יגיע לממדים שזה הגיע אליהם, לא היה לי שום רפרנס".
את אשכרה התפרסמת עוד לפני "כוכב נולד".
"לפני יוטיוב! ערוץ המוזיקה רק התחיל. ב'לא עוצרת' הייתה דמות וירטואלית, את יודעת כמה כסף זה עלה? היום רציתי סוס לבן והרכבנו סוס חתיך ומונפש ב-AI וזה היה בו-בום. להוציא וידאו קליפ, להקליט אלבום, את יודעת כמה כסף זה דרש? היום כל חדר יכול להפוך לאולפן. אז מצד אחד זה יוצר שפע ומקליל את הדברים, אבל למישהי שמגיעה משנתיים של עבודה על אלבום זה שוק".
יש גם כעס או זלזול בדרך החדשה?
"זה הכעיס בהתחלה, בעיקר כי אני בן אדם של שליטה ופתאום חוויתי חוסר שליטה, אני בדור של לפני פייסבוק, לפני אינסטגרם, אני פורום תפוז, אני מפגשי מעריצים, ופתאום היכולת של אנשים לכתוב לי ב'אהלן אהלן' באינסטגרם, או לפתוח מצלמה ולדבר, הייתי צריכה להבין כמה אני רוצה להיות חשופה, מה מתאים לי. היום ילדה בכיתה ז' שתשב ותנגן בגיטרה בטיקטוק יכולה להפוך לכוכבת. לי לא היה את זה, כל התהליך היה בשלבים, אני זוכרת את הפרזנטציה הראשונה, הלכתי עם אמא לקניון לקנות ג'ינס נמוך וחולצת קשירה לבנה כמו בריטני ואחרי זה הגענו לחברת תקליטים והייתי צריכה לבצע שלושה שירים. במשך שנתיים עבדתי על האלבום ולא סיפרתי לאף אחד, פחדתי שלא יאמינו לי, ועוד יותר, שאם זה ייכשל אז ישפדו אותי. ואז הייתה כתבה ב'גיא פינס', 'הדבר הבא', וככה גילו בבית הספר. ההופעה הראשונה הייתה אצל אלי יצפאן, אני זוכרת כל שנייה ממנה, אלה היו השלוש ורבע דקות הכי ממוקדות בחיים שלי, זה מטורף".
מה קורה יום למחרת, מה אמרו הביקורות?
"הייתה להם בעיה עם זה שאני צעירה, עם זה שאני מתוקה. הייתי צריכה ממש להתנצל שאין לי סיפור קשה, שהכל סבבה לי. אני ילדה בת 17, מה יש לכם? הרגשתי שקשה לאנשים שאני מחייכת יותר מדי. זאת הייתה תקופה של רוק, ופתאום הגיע דבר מתוק, אז התחילו להתעסק בנראות ובציצים שלי".
איך זה לקבל ביקורת על הגוף שלך בגיל 17?
"זה לא פשוט, היה גאפ בין הצילומים של 'סופרסטאר' לצילומים של 'סוד', ובאיזשהו מקום היה כתוב שעשיתי ציצי. חטפתי ביקורת על זה שיש בקליפים חסויות, מה שהיום הכי טריוויאלי, וביקורת על שהצטלמתי לבגדי ים. העולם הזה קשוח, אני זוכרת שבאחת המדידות יצאתי עם בגד ים וממש העבירו מבט מלמטה למעלה, סרקו לי את הגוף, וזה לא מגניב. לא ראיתי את עצמי כדוגמנית, אני לא במידות של דוגמנית, אני 1.58 מ', כשאני באה ומחליטה שאני פרזנטורית, זה כי יש לי סיי. צריך להיות עם סנטר חזק, אני עושה מה שטוב ונכון לי, ואז כשהתגובות מגיעות זה לא משנה כי אני עומדת מאחורי זה. כשאתה לא עומד מאחורי הדברים, הביקורות מתחילות לחלחל".
זה לא נגמר בביקורת על הביקיני, התקשורת גם חגגה על תמונה שלך בחולצה שחורה שהפכה שקופה בגלל פלאש.
"זה היה קשה, זו הייתה תקופה שרציתי לרצות את כולם, תקופה שמרנית, אם זה היה קורה היום הייתי מקבלת קמפיין ועושה יופי של כסף, אבל יותר מהכל זה היה האגרסיביות של הצלמים באותו רגע".
הם עלו על זה באותו רגע?
"בטח, הם הבינו את זה. ורק אחת, ענת מוסברג, עד היום אני מודה לה, ניגשה אלי ואמרה, 'רוני, את בבעיה'. היו שם צלמים שפניתי ללב שלהם, וחן היה איתי, רק התחלנו קשר, והוא ביקש מהם למחוק את התמונה, והם לא הסכימו. היו מדורים שפרסמו אותה בלי טשטוש, בלי כוכבים שמסתירים, פשוט שמו את הציצי".
את חושבת שהיום, בעידן MeToo וההבנות על הגבולות, זה היה שונה?
"אולי היום היו מטשטשים. המזל שלי זה שאני מאוד אוהבת את הציצים שלי, אני שלמה איתם. גם אז בלילה אבא שלי אמר לי 'את לא גנבת לאף אחד', זה היה משפט גאוני שסידר לי הכל. זה היה שיעור בשבילי שלא תמיד הכל ילך בדרך שלך ולא תמיד יש לך שליטה. ואז היה שער ל'פנאי פלוס' שבחרתי להראות את הציצי, בחולצה קצרה שחושפת אותו מלמטה, מה שהיום הולכים ברחוב ברגיל, וזה היה המסר שלי, 'חברים, אני שלמה עם הגוף שלי, הכל סבבה'".
המסר הכי טוב שיש.
"בסופו של דבר התמונה הזאת הייתה איזה פוש להתבגרות שלי, דברים שהיו צריכים לקרות כדי שאהיה מי שאני היום, כמו ללכת ל'המירוץ למיליון' ושיתהפך עליי הקיאק, ווייק אפ קול להבין מה אני רוצה. לקראת גיל 28 הרגשתי שאני הולכת עם הראש בקיר, שאני לא מצליחה להסביר לעולם מה אני רוצה כי אני לא יודעת מה אני רוצה, ולקח לי זמן להבין שזה בסדר שההחלטה שלקחתי בגיל 15 תשתנה בגיל 28".
ומה קורה כשכולם שואלים אותך "לאן נעלמת"?
"הייתי משתתקת. לקח לי זמן להרגיש בסדר עם זה. והיום אני אומרת, לא נעלמתי, אני כאן. גיליתי שאני יכולה להחליט שזה מה שבא לי לעשות עכשיו ומי שלא מוצא חן בעיניו, פאק יו. לקח לי רגע להבין שהכל צ'יל והכל קול".
כן אבל מצד שני צריך להישאר רלוונטית, לא?
"היום אני עושה מוזיקה לא כי זאת ההכנסה של הבית, אלא מבחירה, זה ההבדל. ואני כל הזמן צריכה להזכיר לעצמי לא ליפול להרגלים רעים -: 'את לא חייבת, את רוצה. את לא רוצה? אל תעשי, אף אחד לא מחכה'., אני לא חושבת שמישהו מחכה שרוני תוציא שיר".
עכשיו זה מדויק
אם תשאלו אותה ואת גוגל את השאלה השנואה "לאן נעלמת", תגלו שהיא באמת לא נעלמה, ובמקביל לאימהות ולכושר, המשיכה לעסוק במוזיקה. בשנים האחרונות הוציאה את הסינגלים "צ'יל", "צפוף", "קראש", "בא לי לזוז" ו"דמייני גן עדן", על חווית האימהות. "כששלחו לי את הסקיצה של 'צ'יל', אמרתי פעם ראשונה, 'או-קיי, אני מוכנה לעמוד שוב מאחורי מיקרופון', אבל החלטתי שאני לומדת ועושה הכל לבד. הפקתי בעצמי את הקליפ. אני מימנתי, החלטתי על הנראות, הסטיילינג, התמודדתי עם אינטריגות באולפן, חקרתי מאפס, מה מתאים לי, מה בא לי, ואני מגיעה לבארבי כשאני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהדברים ייראו. כל מה שקורה עכשיו מבחינתי חדש, אני לא קוראת לזה קאמבק, פשוט עכשיו זה מדויק לי.
"זאת פעם ראשונה שאני מוכנה לדבר על דברים בשירים שלי", אומרת דואני על ההופעה המתקרבת בבארבי, ב-25 במרץ,. "בשיר 'אביר על סוס לבן', אני אומרת, 'הלכתי לאיבוד בנעלי ריקוד, לא מצאתי את הדרך הביתה, עליתי מדרגות, טיפסתי עד הסוף, לא זכרתי את הדרך למטה', ובאמת מבחינתי הגעתי לגבהים ולא ידעתי איך לרדת, זה היה כמו נפילה אבל היה מישהו עם עיניים נקיות שראה אותי, וזה היה חן., אני נשואה מגיל 24 ואז כל הזמן שאלו אותי 'מה כל כך דחוף לך, למה את ממהרת להתחתן, את זמרת פופ, משדרת חופש, ופתאום את מתחתנת'".
והנה גם נועה קירל חוטפת ביקורות על אירוסים בגיל 23, את יכולה להבין אותה?
"אני לגמרי יכולה להבין אותה, אני הרגשתי שאני צריכה את הביטחון הזה שהגיע מבן הזוג שלי ולא משום מקום אחר, ואני אוחזת בזה. באלבום יש גם שיר שלי בירן כתב שמדבר על התפתחות בתוך הזוגיות. כשחן הכיר אותי הייתי זמרת ואז התרחקתי מהעולם הזה וחיברנו משהו ביחד, עולם הכושר והילדים, והכל היה סבבה, עובדים ביחד, ויש שגרה, היה פלואו ברור. ואז חזרה המוזיקה. זה היה כאילו אני חוזרת לאיזו מאהבת. וגם מעין שאלה, 'מה רע לך?', חשש שזה יפר את הבלאנס, כי עם המופע החדש אני קצת נעלמת מהבית, זה לוקח ממני, זה עכשיו בווליום יותר גבוה".
אז מה עושים?
"מאזנים, ואני מרגישה היום שזה בסדר. הילדים שלנו במשותף ובוסט זה שלנו במשותף והמוזיקה היא שלי, אז השיר הזה מדבר על זה".
אתם 18 שנים יחד, איך באמת מתפתחים ומשמרים את הזוגיות?
"אני מאוד מעריכה את זה שהצלחנו לגדול ולהתפתח ביחד ולקבל את השינויים אחד אצל השני. וחמסה טפו אני רק רוצה שזה יימשך ולדעת לצלוח משברים, כמו שבקורונה היינו הראשונים שהעמדנו את אימוני האונליין כשהסטודיו נסגר. אני גאה בנו ביכולת הזאת. כמו ב'אביר על סוס לבן', אני לא צריכה את האביר שירכיב אותי ואדהר איתו אל האופק, אלא את האביר שייתן לי את הכוח ליפול מהסוס וילמד אותי מחדש, כי אני לא אותה בחורה בת 24 וגם הוא לא אותו בחור בן 28 שהיינו כשהתחתנו, אנחנו כל הזמן משתנים ואנחנו נותנים את הספייס להשתנות, כי כל דבר שקורה, מהילד הראשון ועד הילד השלישי, משנה את מערכת היחסים".
הם יודעים שאמא שלהם סופרסטאר?
"כשנורי היה בכיתה א', היה להם שבוע גיבורי-על, אז הם שרו את שיר הנושא של הפסטיגל, ככה שהם נחשפים לזה. בהתחלה קצת חששתי מנורי כי הוא בן, אבל ממש לאחרונה הוא בא ואמר, 'אמא, חברות שלי בכיתה שאלו מתי ייצא לך שיר חדש'. טוב. הופה. אהבתי קהל צעיר וחדש, טוב לי. אני מביאה שיר הביתה ואני משמיעה להם ושואלת לדעתם, הם חלק בלתי נפרד מהיצירה. ואם אני רואה שאלה השדה הזאת אחרי שנייה מזמזמת את המילים, אני אומרת, 'או-קיי, ווי גוט איט'".
גדלתי בצמר גפן, זאת הייתה הבדיחה עליי
הפריחה של הפופ בארץ, היא מודה, נותנת לה את הדרייב לחזור לבמה. "היום כולם חוגגים את הפופ, בהתחלה קינאתי בהם, הם חבורה, הם יכולים לארח אחד את השני, לשיר אחד עם השני, ליצור אחד עם השני, לי לא היה את המגוון הזה, זה לא שעשיתי דואט עם מישהו כדי להכפיל כוחות. זה היה עליי, על הכתפיים שלי, בזמני קיוויתי למסה הזאת, אז אני שמחה שהיא קיימת".
יש קנאה מול הופעות של נועה קירל בפארק?
"לא, זה הכי מדהים, זה משהו שאני לא יכולתי לעשות בזמני, איזה כיף שהיא לוקחת את זה בשתי ידיים. כל מה שהיא עושה עשיתי בצורה אחרת בהתאם לזמנים, ועכשיו אני עושה את מה שמתאים לי. רוני זה רוני. הרבה אנשים אמרו לי, 'את נתת לי את הכוח להיות מי שאני ולא להתבייש'. זה שעשיתי פופ בתקופה שזה היה לא מקובל והייתי מי שאני".
במה שונה רוני דואני מרוני סופרסטאר?
"אני רוצה לדבר על דברים שאני עוברת דרך המוזיקה. כל מה שאגרתי, אני רוצה להוציא החוצה. אני חושבת ומאמינה שמי ששומע את השירים שלי יכול להזדהות וזה יכול לעשות לו נעים בלב, ואולי גם קווץ' בבטן. לא חשבתי שכשאנשים ישמעו את 'דמייני' הם יבכו, אני לא רגילה שבוכים מהמוזיקה שלי. אבל זאת התקופה, והמוזיקה שלי מושפעת ממה שאנחנו עוברים. איך זה להיות אמא בתקופה הזאת, איך להסביר לילדים, אני לא מצליחה להסביר את זה לעצמי, אז להם? לאיזה רוע הגענו. זה העולם של הילדים שלי? לא, לא, אני לא חתמתי על החוזה הזה. ומצד שני אני לא יכולה שהם יגלו בגיל כל כך צעיר שהעולם רע. זו פעם ראשונה שהבנתי את ההורים שלי, כי אני גדלתי בצמר גפן, זו גם הייתה הבדיחה עליי, ותמיד הרגשתי שהם מסתירים ממני או שאני האחרונה שיודעת, הייתי נעלבת מזה".
מה קרה ולא ידעת?
"בזמן שהופעתי בפסטיגל, בן דוד שלי נפטר, הוא היה צעיר, בן 20. ידעתי שהוא חולה, אבל הוא עבר השתלה והבריא, ואז זה חזר ומהר מאוד הוא נפטר. אני יודעת שהייתה כוונה טובה לשמור עליי, כי הייתי באמצע הופעות, אבל קיבלתי את זה בבום וכעסתי. כעסתי על העולם, של איך דבר כזה קורה, וכעסתי על ההורים שלי שלא שיתפו אותי, והיום כשאני אמא, אני מבינה שרוצים לעטוף ולא לספר הכל, כי העולם פול אוף שיט. אז היום אני מודה להם על זה. בואי נגיד שבשנה האחרונה אמרתי, 'בא לי לחזור לצמר גפן ולא להיות אמא בעצמי, כי אני לא יודעת איך עושים את זה, זה גדול עליי המשימה הזאת'".
איך בכל זאת צלחת אותה?
"נזכרתי שבמלחמת המפרץ היינו כל בני הדודים ביחד, וזה מה שהחלטתי לעשות, הזמנתי את כל בני הדודים, אמרתי נעשה לילדים מסיבת פיג'מות, פנקייקים, שיזכרו את זה כחאפלה אחת גדולה. זה גם אחד הדברים שאני רוצה שיקרו בבארבי, שנחזור לחדר הזה שהיינו טינאייג'רים וחשבנו שאנחנו חווים את הצרות הכי גדולות בחיים שלנו. באלבום הראשון יש שיר שנקרא 'בוא וננסה שוב', מהתקופה שנפרדתי מהבויפרנד הראשון שלי והלכתי להביא סרט מהבלוקבאסטר, וכשנכנסתי, ראיתי אותו עם חברה שלי. חשבתי שזה שיא ההתמוטטות שתהיה לי בחיים. איך לומר - לא. בא לי לחזור לזה שבתור טינאייג'רים היינו בתוך התחת של עצמנו בלבד. זה היה מדהים".
משהו בכאוס הזה דחק לחזור לבמה?
"החלום של הבארבי בוער בי המון שנים, פעם הוא היה שמור רק לרוקסטארס, לגדולים והמגניבים. חיכיתי לרגע הזה ואז הגיעה הקורונה ועכשיו המלחמה והבנתי שאין זמן נכון. וזה גם שבשמונה השנים האחרונות אני אמא ובבוסט, ולצאת לאמן בערב שבר לי את השגרה של מקלחות וארוחות ערב עם הילדים. הרוטינה קשה לי, אז לקחתי על עצמי בשנתיים האחרונות לבנות לי לו"ז, לרווח, לשים את עצמי יותר במרכז, לראות מה נכון לי, כי יש לי נטייה לאבד את עצמי ולהיות רק בשביל אחרים. אחד השותפים אמר לי פעם, 'תיתני לבור להיפתח, כדי שיראו שיש בור, ותני הזדמנות למישהו אחר לכסות אותו'. ובאמת למדתי שיעור גדול בשחרור".
ממה את נהנית יותר - מכושר או ממוזיקה?
"מבחינתי לכתוב מערך אימון חדש למתאמנים מרגש אותי כמו לחזור הביתה אחרי סשן כתיבה ולהשמיע לחן את הסקיצה. וזה מבחינתי הניצחון - שאני לא מרגישה שזה בא על חשבון זה. אני נהנית במה שאני עושה".
האם במופע החדש משולב הספורט האהוב עלייך – ריקוד – כמו בתחילת הקריירה?
"לא, וזה מצחיק, אני זוכרת את הביקורת שקיבלתי, 'היא זמרת שרוקדת - זה לא יכול להיות', והנה היום כולם רוקדים, מי שלא יודע לרקוד מעלה רקדניות שימלאו את הבמה. אז אני עשיתי את הרגע שלי עם הרקדנים, מתה על זה, אבל היום, איים און דה סטייג', זה מופע נגנים ועיבודים ולייב. מיציתי את הסאונד הממוחשב, אני רוצה משהו שמביא יותר אמת, לשים את השיר במרכז, את מה שמשרת את השיר, ולראות מה זה יעשה בעולם. אני מרגישה שאנחנו בכזאת סחרחורת, שכמו שאני עשיתי סטופ, זה לא רע שעוד אנשים יעשו סטופ".
כשאנשים יבואו לבארבי, הם יגידו, "אני הולך להופעה של רוני סופרסטאר" או "של רוני דואני"?
"זאת שאלה טובה. אני חושבת שזה יהיה רוני".
צילום: רותם לבל | סטיילינג: קורין סוויד | איפור: מיכל פוסמן | שיער: ליאור גבריאלוב | ע. סטיילינג: סהר אופיר | הפקה: טל פוליטי