דורי בר אור, הגיטריסט של להקת המטאל "Eternal Grey", כבר בן 35. בלי אישה, בלי ילדים, אבל עם המון הרפתקאות בעשור האחרון, מאז שנחת בשוודיה עם החברים מאיטרנל גריי" כדי להיות להקת המטאל הישראלית הראשונה שמקליטה אלבום בחו"ל. משוודיה נותרו לדורי וחבריו המון זכרונות נהדרים - שם למעשה התעצבה הלהקה, שהוציאה עד כה שני אלבומים מצויינים, ותופיע הערב (שני) במועדון בארבי בתל אביב שם תחגוג עשור לאלבום הראשון "Kindless" שראה אור ב-2002 בלייבל "רייבן מיוזיק". "מהלהקות הותיקות הפעילות כיום יש אותנו, את אורפנד לנד ואת סיילם", אומר בר אור. "אנחנו לא בפעילות רציפה אלא בפעילות בפעילות משימתית, שזה הקלטות אלבום, סיבובי הופעות ופרויקטים. אנחנו מתחזקים את הלהקה כמשהו שעובד קבוע כל הזמן. מארגנים הופעה, מכינים חזרות, כותבים חומרים לאלבום".
-לכמה קהל אתה מצפה בבארבי?
"אני לא יודע כמה יבואו. מקווה שיגיעו 300 איש לאירוע. היום להקות מחו"ל לא מגיעות לאלף איש. גם להקות חמות מביאות הרבה פחות אנשים. אנחנו, יש לנו קהל ותיק שזה יתרון מאוד גדול. מעבר לזה בקהל חדש אנחנו קצת חלשים וצריכים לשפר, לפנות לקהל יותר חדש. יש לנו מה להציע ועוד לא עשינו את זה".
-אתה מרוצה ממה שהשגתם עם 'איטרנל' עד היום?
"ברור שיכולנו יותר, אבל יכולנו ם הרבה פחות. עשינו מה שצריך. ויתרנו הרבה במהלך הדרך כי קשה להחזיק מעמד בתחום הזה. העמידות צריכה להיות קבועה, אם אין עמידות אתה לא תהיה שם. הגענו למגזינים גדולים, קיבלנו ביקורות מעולות בעולם. האלבום שהוצאנו בשנה שעברה הולך מצויין. אנחנו מאוד מרוצים מאיך שהלייבל העולמי שלנו מתייחס אלינו. יכולנו להיות עכשיו אחרי טור באירופה - ועדיין לא. אולי עם אלבום שלישי - ואנחנו לא. מצד שני אנחנו אחרי אלבום אולפן שני, וחתומים בלייבל של להקות גדולות".
-יש פה אנשים שגדלו עליכם?
"אולי. 'איטרנל' זה שילוב בין מטאל אמריקאי לאירופאי. אולי שמעו אותנו אבל לא השפענו בצורה חד משמעית. יש השפעה מסוימת. הקהל מצביע ברגליים. הימים היום קשים למטאל ולהופעות ישראליות. בינתיים המכירות המוקדמות אומרות מה יהיה ואנחנו אופטימיים. 300 איש זה טוב בימים שלהקות חמות מביאים 100 איש בסאבליים".
ינואר 1995, הפיגוע הכפול בצומת בית ליד
הסיפור של דורי בר אור, שנחשב לגיטריסט יוצא דופן ביכולותיו, מייצג את הסיפור של לא מעט מטאליסטים ישראלים, שהחיים כאן ערבבו להם את המוזיקה עם היום יום. "התחלתי במוזיקה בגיל 8, למדתי כינור. ניגנתי עד גיל 11 ואז התחלתי להתעסק בספורט, אתלטיקה קלה. בגיל 14 חזרתי לגיטרה. היתה לי להקה בשם 'אימפיוריטי' בשנים 90-91' והתחלתי לנגן בלאק מטאל. היינו הראשונים בארץ שעלו עם איפור על הפנים. הופענו ב-92' ברוקסן, אבי יוסף היה הדיג'יי וקצת צחק עלינו מהעמדה אמר ש'יש לכם לכלוך על הפנים'. היום זה מקובל. עשינו כברת דרך".
"בצבא השתנה הכל. הייתי בצנחנים ולא היה לי זמן למוזיקה. הלהקה המשיכה בלעדי. המוזיקה תמיד זרמה לי, אבל לא היה לי איך להוציא אותה. יצאתי פעם בשלושה שבועות הביתה. כצנחן הייתי בפיגוע בבית ליד ואיבדתי שם לא מעט חברים. היתה חוויה מאוד קשה שעיצבה הרבה ממי שאני היום. קשה לי מאוד לדבר על זה. זה היה תהליך מאוד ארוך. עם כל הכאב והעוצמות, כל דבר שקורה מעצב אותך כאדם ואם אתה היום מרוצה מעצמך אז אתה סכום מה שעברת וזה חלק ממני. אני מסתכל על זה ככה, כי אחרת אפשר ללכת מזה לאיבוד בהמשך החיים".
-אתה זוכר מה קרה שם בפיגוע?
"עמדתי בצומת, הייתי חלק מכוח צנחנים שיצא לאבטח את כל מי שמגיע. עמדתי בצד השני של הכביש בסמוך לכלא. היה את הפיצוץ הראשון ולא הבנו מה הדבר הזה, לא ציפינו לזה. היה פיצוץ אדיר, רצתי לכביש והתחלתי לעצור מכוניות באינסטינקט. פיניתי מקום לאמבולנסים. הבנתי שמשהו רע קורה, רצתי פנימה וראיתי את גודל הזוועה. ואז היה הפיצוץ השני שהעיף אותי רחוק. נפצעתי, לא משהו רציני, אבל זו היתה זוועה. איבדתי ארבעה חברים קרובים מהמחלקה ועוד אנשים מהפלוגה, הגדוד, כאלה שהייתי איתם 24 שעות ביממה חודשיים בטירונות. ואני מזהה את כולם לפי הסוליות בנעליים. זיהיתי חברים שמתו לפי השחיקה בנעל. אתה רואה נעל עם רגל בפנים בזירה והתחושה ממש לא טובה".
"יצאתי מהפיגוע בן אדם דפוק, והמוזיקה שחררה אותי"
-זה השפיע עליך כמוזיקאי?
"אני לא יודע אם אפשר לחבר את הדברים. זה לא עניין של בחירה. הייתי במטאל כמה שנים קודם. אתה עושה מטאל והחיים מעצבים את המוזיקה, אבל אתה לא בוחר במטאל. אני משער שניגנתי אחרת, כתבתי אחרת הלחנתי אחרת אחר כך. עזבתי את הלהקה בגלל הצבא ויצאתי משם בן אדם דפוק. לא יצאתי מהחדר, לא הייתי מסוגל, כמעט שנה שלמה. למדתי ב'רימון' והיה לי ממש קשה לנהל חיי חברה ולהיות נורמלי, אני יושב מסתכל על התקרה רוב היום. המוזיקה הוציאה אותי מזה, המוזיקה, המשפחה, חברים קרובים שעזרו לי להתמודד עם הכל".
-חיית ארבע שנים בגרמניה.
"כן, חייתי שם ארבע שנים עם חברה לשעבר. תוך כדי הפעילות עם 'איטרנל' היינו בשלב של שינויים בהרכב וצבירת חוויות חדשות. ככה הסתדר לי בנוח. עבדתי באולפן הקלטות שהקמתי עם מישהו שזה היה החלום שלו, חיפש איש סאונד ומצאתי אותו דרך מודעה בעיתון".
-והלכת את כל שביל "חוצה ישראל"
"הלכתי למסע של חודשיים וחצי ב'שביל ישראל'. יצאתי מנחל דן בצפון עד אילת, אלף קילומטר. עשיתי את זה באוקטובר האחרון וחזרתי ב-8 בדצמבר. חלק מהזמן הייתי עם גיל הבסיסט של הלהקה וחלק לבד. יצאתי למסע כדי לשחזר חוויות מהצבא ולעבור חוייה אישית חיובית. זה אתגר אישי בגיל 34 לצאת למסע של אלף קילומטר עם תרמיל של 40 קילו על הגב, אתגר שהיה חשוב לי למצוא בו שקט פנימי וקשור לבית ליד באיזוהי צורה. הלכתי על הארבל, נחל קדש, מצפה רמון, סיימתי באילת. הייתי שם בניווטים ותרגילים וללכת שם עם תרמיל שלך ועם מה שאתה רוצה ואוהב על הגב זה עשה לי את הטיול והאנשים המדהימים שפגשתי בדרך הכניסו אותי הביתה ואמרו לי שאני עושה משהו מדהים - אכלתי, ישנתי, שתיתי אצלם בלי להכיר אותם".
-יש מחשבות על משפחה?
"עדיין לא. לא רשמית. אולי בשוודיה מסתובב איזה ילד שהשארתי שם. לא, זה בצחוק. אני גר בפתח תקווה וכיום אני שף במסעדת הביסטרו 'בטי ווייט' בתל אביב. למדתי לבשל המון מספרים, אני אוטודידקט. חזרתי מ'שביל ישראל', חברים פתחו מקום, באתי לנסות פעם ראשונה במטבח תעשיתי והמשכתי. היום אני מנהל מטבח שם, שף. אני מספיק זקן כדי לעשות דברים כאלה, יש לי את הפז"מ".