הטור הזה נכתב במהירות בהפסקה של כמה דקות שלקחתי באמצע תהליך ההתארגנות והקיפול של המילואים. חודש שלם היינו פה, אי שם ברמאללה, החלפנו את הסדירים שירדו לעזה, והצלחנו לשמור על עצמנו. הייתי אמור לכתוב אותו בלילה שבין שבת לראשון. אבל מצאתי את עצמי בחדר מיון. איך זה קרה? שמעו סיפור.
במוצאי שבת, אחרי שלא ראיתי את הבית כמה שבועות, ביקשתי שחרור מיוחד לצאת להופעה של להקת ההארדקור "ביוהזרד" במועדון בארבי בתל אביב. לא יכולתי להחמיץ אותם. חיכיתי להם כל כך הרבה זמן. המתופף היהודי שלהם דני שולר הרי אמר: "לא מפחדים לבוא לישראל" והם קיימו. בתקופה שכל העולם ואחותו מבטלים כאן הופעות, "ביוהזרד" הגיעו, והשבוע ינחתו פה גם מגהדת'. הנה ההוכחה עד כמה הז'אנר הזה הוא ז'אנר של גברים, לא של כוסיות.
נחזור ל"ביוהזרד", שהזיקה הישראלית שלהם חזקה וחוסר הפשרות שהפגינו בנוגע להופעה הזו היה משהו לא נורמלי. הם נחתו בארץ ומיד העלו תמונות לאינסטגרם עם סמל המנורה. למרות הביקורת על הגעה לישראל, הם כתבו "אנחנו ציונים". הם לא היו מוכנים להיכנע לביקורת, או לשמוע על לא להגיע. אלופים.
זה גם המקום להזכיר שלפני 20 שנה, ב-1994, נחקקה בהיסטוריה ההופעה שלהם בישראל, שהיתה אחת ההופעות הכי אלימות שנראו כאן. היא השאירה טעם ורוד בפה וסימנים כחולים על הגוף. לכן רבים חיכו להופעה הזאת בבארבי, גם הלהקה וגם הקהל.
אבל עם כל המיתולוגיה מלפני 20 שנה - במופע החימום היו פחות ממאה איש. אתה עומד בבארבי ואומר איך זה יכול להיות אחרי כל יחסי הציבור, ושואל את עצמך האם המצב ניצח את המוזיקה. ואז הגיעו עוד כמה מאות. ובסך הכל נכחו במופע כ-400 מעריצים, שזה הרבה לאירוע שבו רוב הזמן האנשים קופצים אחד על השני ומתפרעים בקרחנה, וכל אחד תופס שטח של שלושה. זה היה לילה של פוגו אחד גדול, איבודי שליטה, השתוללויות כואבות. 400 איש בלילה כזה במועדון נראה כמות מכובדת, שממלאת אותו יפה.
המוזיקה של "ביוהזרד" מאוד נישתית ומדברת לקהל מבוגר במונחים של מטאל. מרבית הקהל היו בני 30-45, בודדים מתחת לגיל 18. במהלך ההופעה "ביוהזרד" שאלו את המעריצים מי היה בהופעה ההיא לפני 20 שנה, ולפחות מחצית מהאנשים צעקו שהם היו שם. החשש מכך שהם לא יהיו מספיק טובים בעקבות עזיבתו של הסולן איוון סיינפלד, התפוגג מהר. הם היו מעולים. חסרונו של סיינפלד לא הורגש. עד כדי כך שחבר'ה בשורות הראשונות החזיקו על הידיים את הגיטריסט והסולן בילי גריזיידי, שעמד להם על הידיים וניגן כמו מטורף.
מבחינת הרפרטואר, "ביוהזרד" נתנו את המיטב של המיטב של הלהיטים, ובהתאם לכך ההשתוללות היתה אדירה. כדור אנרגיה של שעה וחצי בלי הפסקה. עד מצב שאתה אומר - יאללה, תעשו שיר אחד מהחומרים החדשים או משהו שאנשים לא אוהבים, שנוכל קצת להירגע. אבל לא. מיני-מרתון של הבסט אוף דה בסט שלהם, בלי הפסקה. והמראות קשים לצפייה - מעריצים בני ארבעים קופצים על הבמה ובתוך מעגל הפוגו. למחרת אבות לילדים העלו לפייסבוק תמונות של עצמם עם סימנים כחולים ו"פצעי מלחמה".
ההתייחסות של הלהקות לקהל בסצנה של ההארדקור היא של משפחה. זו הפנייה, אתם המשפחה שלנו. אצל "ביוהזרד" והקהל המקומי זה כבר מעבר למשפחה, אלה יחסים של אחים בדם. תרתי משמע. עצם ההגעה שלהם לארץ למרות המלחמה, מדהימה לכשעצמה. ולראות בני 40-50 קופצים להם על הבמה, מדהים לא פחות.
אישית, חיכיתי ליום הזה 15 שנה ושמחתי מאוד שהצלחתי לצאת מהמילואים לערב אחד. העבודה הקשה של החיילים ואנשי המילואים נעשית הרי כדי שהעורף יוכל ליהנות ולחייך. זו היתה האנרגיה שלי במילואים - שמי שנשאר מאחורה ייצאו למסעדות, הכלכלה תמשיך לחיות, ושהכל יהיה בסדר בזמן שאנחנו שם, שזה לא יהיה לשווא.
אז אחרי 30 יום בקו, בסוף נפצעתי מזה שקפצתי מהבמה של "ביוהזרד" בסטייג' דייבינג, כמו ילד בן 12. נפלתי על אנשים, אבל חטפתי מכה רצינית בגב, שבגללה הגעתי לחדר מיון עם כאבים מאוד חזקים. בסוף התברר שזו היתה מכה יבשה ושנתפס לי שריר. נתנו לי זריקה ששחררה אותי. ומה שהכי כואב היו הצעקות שקיבלתי מאמא ומחברה שלי, שאני לא שומר על עצמי.
היום, כאמור, כבר חזרתי למילואים, משתחרר בקרוב, בדרך להופעה של מגאדת' ברביעי. המטאל מוכיח שהוא הז'אנר הכי נאמן לישראל. כל האמנים מחו"ל ביטלו או דחו את ההופעות להם בארץ, רק להקות המטאל מראות תמיכה גורפת בישראל ומגיעות הנה, כמו שאנשים שמבינים מה זה טרור ומול מה אנחנו מתמודדים כאן, אמורים לעשות. המטאליסטים לא מפחדים מאף אחד. קשוחים מבפנים כמו שהמוזיקה שלהם קשוחה כלפי חוץ. ככה צריך".
