פסטיבל יערות מנשה חזר לאחר כמעט שנתיים שבהן כולנו הסתגרנו בבית, והפעם עם שם ומיקום חדש. פסטיבל "סנטרל פארק", שהתקיים בסוף השבוע האחרון במצפור אוכנברג, הבטיח ארבעה לילות קיץ רצופים של הופעות תחת כיפת השמיים עם חלק מהאומנים הטובים בישראל, ביניהם: דודו טסה, אביתר בנאי, נגה ארז, הדג נחש, טונה, הפרוייקט של עדין רייכל, פורטיסחרוף ואחרים.
בשונה מהשנים הקודמות, הפסטיבל ויתר השנה על מתחם הקמפינג, וההופעות נפתחו בכל ערב מחדש בסביבות השעה שבע בערב ונמשכו בערך חצות, דבר שמעט הקשה על מי שהגיע מאזור המרכז והיה צריך לעמוד שעות בפקקים הבלתי נגמרים.
כבר בשער הכניסה לפסטיבל השפעת הקורונה הורגשה היטב כאשר הסדרנים ביקשו מאלפי רוכשי הכרטיסים לעטות מסיכות, אך מה לא נעשה בשביל אירוע לו חיכינו כל כך הרבה זמן. התו הירוק נשלף, הברקוד נסרק, ובזאת הסתיימה משמעת הקורונה. לאחר הכניסה למתחם האירוע כבר היה ניתן להבחין בבודדים שנשארו עם המסיכה ומגבלת ההתקהלות הלכה ונעלמה ככל שהתקרבנו אל הבמה.
אם יש דבר שמשותף בחוויה שעבר הקהל שהגיע לפסטיבל הוא שלמשך כמה שעות הוא לא שמע את מקבלי ההחלטות מדברים על וריאנטים, לא ראה גרפים מפחידים במהדורות החדשות, והמילה "סגר" נשמעה רק ע"י חלק מהאמנים שבספק משאלת לב וספק הצהרה הבטיחו לקהל ש"לא יהיה עוד אחד כזה". הקהל מצדו הרים להם חזרה וזכר היטב שהוא הגיע בעיקר כדי לשכוח מהצרה שעוטפת את העולם כבר יותר מדי זמן והאמנים שעלו לבמת האירוע הבטיחו שיעשו את הכל כדי שזה יקרה - ולגמרי סיפקו את הסחורה.
ביום הראשון הופיעו בזה אחר זה ג'יין בורדו, אביתר בנאי ודודו טסה. בזמן ההופעה של ג'יין בורדו המתחם התמלא אט אט ברבבות שהיו תקועים בפקקים, ומיד אחריהם קיבל הקהל את רגע השיא של היום הראשון, הופעה מרגשת של אביתר בנאי, שכמו תמיד הקסים את האלפים עם מופע עדין, מדויק ומלא בשירים שנכנסו כבר מזמן לפלייליסט הישראלי. אחד הרגעים היותר מרגשים בהופעה נרשם כאשר בנאי שר את "אל תלכי מכאן" של אחיו מאיר והקדיש אותו לזכרו.
את הערב חתם דודו טסה שכהרגלו חישמל את הקהל כמו רוקסטאר אמיתי עם הגיטרה החשמלית שלו והשילוב הנהדר עם כל שאר הכלים המגוונים שאיתם עלתה הלהקה. יחד איתו ועם הכלים הרבים הקהל נסחף ושר את כל הלהיטים המוכרים, החל מ"לולה" ועד "מעליות". איזו דרך לפתוח פסטיבל.
למרות זאת, דווקא היום השני בפסטיבל היה האירוע המרכזי; 5,000 איש עשו את הדרך הארוכה צפונה ויצרו תורים ארוכים בכניסה לחניון ולאירוע עצמו. היום עצמו היה סולד אאוט בהתאם להוראות הקורונה ועל הבמה עלו בזה אחר זה גיא מזיג שאירח את ג'ימבו ג'יי בהופעה שבקלות הצליחה לעורר את הקהל ולהיות המתאבן לקראת אחת המנות העיקריות שהיה לפסטיבל להציע: הדג נחש שאירחו את אקו.
כמו כל שאר ההופעות, גם כאן ההרכב הוותיק הצליח להקפיץ את הקהל בזכות רפרטואר של יותר מ-25 שנות עשייה, והדבר היחיד שהיה חסר בהופעה הוא עוד שירים של אקו שהסתפקה בשיר מקורי אחד ודואט עם עם הלהקה.
ואז הגיע הרגע הגדול של עתיד המוזיקה הישראלית: נגה ארז עלתה לאחת ההופעות האחרונות שלה בישראל, רגע לפני שהיא בורחת לסיבוב הבינלאומי שלה, וכבר בתחילת המופע היא סיפרה לקהל כמה ציפתה להופעה הזאת - ובצדק.
לרגעים, הפסטיבל הרגיש פתאום כמו אירוע ענק בחו"ל, וכבר על הנאמבר הראשון ארז התחילה את השואו שלה שפשוט נראה גדול בכמה מידות על ישראל, מאותם רגעים שאתה חייב לשאול את עצמך: "באיזו מדינה אני נמצא?". רגע לפני השיא בהופעה, תקלת סאונד גרמה לאנטיקליימקס של הערב, וארז נאלצה לעצור את ההופעה למשהו כמו 15 דקות, דבר שהיה מוציא מאיזון הרבה אמנים - אבל היא כמובן חזרה ובגדול והקפיצה את הקהל, כולל את אלה שלא הכירו את כל השירים שלה אבל לא הצליחו להישאר אדישים לגלי האנרגיה שהגיעו מהבמה
המסקנה במקרה של נגה ארז מתבקשת: אם אתם מצליחים לתפוס אותה רגע לפני שהיא הולכת לכבוש את העולם - תעשו את זה ומהר כי ההופעה האחרונה שלה בארץ לפני הסיבוב העולמי שלה צפויה להתקיים ב-9 בספטמבר.
הבא לעלות על הבמה היה טונה, שעשה זאת בסטייל של ישו ועם אנרגיות גבוהות במיוחד, כל כך גבוהות שהוא מילולית חישמל את הבמה והצליח לגרום לקצר שהשאיר אותה חשוכה לכמה דקות. אפשר היה בקלות להבין, דרך הקהל, שטונה הוא אחד הקולות הכי רלוונטים לדור הנוכחי בישראל כאשר הקהל שר בפה אחד את כל המילים של "רוק 30" ו-"גם זה יעבור" - מה שהפך בקלות להמנון לאומי של הצעירים האבודים בישראל.
את היום העמוס חתמו פול טראנק שלא הורידו לרגע את הרגל מהגז, ולמרות השעה המאוחרת הצליחו להשאיר כמעט את כל הקהל מולם כדי להתמוגג מצלילי הגיטרות האחרונים שחתמו את הערב גדוש הריגושים הזה.
בימים כאלה, בזמן שהממשלה משדרת אותות של סגר אחת לכמה שעות, נראה שהתרבות הישראלית נאבקת על רגעים אחרונים של חמצן. הופעות מתבטלות, תווים ירוקים מבלבלים את התעשייה והפחד המשתק הזה מהיום שבו יצטרכו לסגור מבלי לדעת אם יצליחו לפתוח מחדש מעמיד את כולם בחוסר וודאות. למרות זאת, ההפקה של יערות מנשה הצליחה להרים פסטיבל שלא היה מביישת הפקות מעבר לים ולתת לקוני הכרטיסים את כל מה שביקשו - קצת אסקפיזם טהור, מוזיקה טובה וסוג של חוויה שכבר הספיקו לשכוח לאחר השנה וחצי האחרונות.