לאלי אספוסיטו כבר לא ילדה, לא "קטנטנה", כבר לא תחת זרקור פינת האור. הכוכבת הארגנטינאית שהתחילה את דרכה בגיל 11 כשחקנית טלנובלות, מודעת היטב לשינוי העצום שעברה בשנתיים האחרונות ומחבקת אותו. "התחלתי כילדה קטנה אבל היום אני כבר לגמרי אישה" היא מספרת בראיון בלעדי ל-mako לקראת הופעתה הקרובה בישראל. "אני אוהבת לשחק עם דמות כוכבת הפופ, פעם יותר סקסי ופעם פחות. אני אוהבת לשמור על תדמית אותנטית, וכל מי שנתקל בחומרים שלי יודע שהוא תמיד מקבל את לאלי האמיתית". 

אני תופס את "לאלי האמיתית" בביתה שבבואנוס איירס. חסרת כל גינונים ובלי מתווכים. הטלפון צלצל פעמיים והיא הייתה זו שענתה לי ישירות. ערב שבת. אני לפני קידוש, והיא בדרכה לאולפן ההקלטות. היא קצת מצוננת אבל ההתרגשות על קולה ניכרת היטב. לאלי, כך נראה, לא עוצרת לרגע. "אני כל כך אוהבת להיות בבית, בבואנוס איירס שלי. כשאני כאן, אני מתמכרת לתחושה הביתית. יש לי פה כמה ימים ואני מיד ממשיכה הלאה".

חזרת הביתה לנוח? לחופשה קצרה?

"לא לא, ממש לא, אני פה כדי לעבוד על האלבום החדש שלי. אני חיה כרגע בין האולפן לבית, בין בואנוס איירס למיאמי. ההקלטות מתחלקות בין שתי המדינות, אבל האמת היא שאני נמצאת הרבה יותר במיאמי, בודקת ומחפשת כיוונים חדשים לאלבום".

אנחנו מדברים על אלבום האולפן הרביעי שלך, נכון?

"כן. אלבום אולפן רביעי. זה משוגע, זה פשוט לא ייאמן איך הזמן עף".

 

והזמן אכן עף. היא בת 27, וסופרת כבר למעלה מ-15 שנות נסיון בתחום, כולל טלנובלות, סרטים, הופעות על במות מסביב לעולם, שינוי תדמית, ובעיקר אהבה אחת גדולה שנקראת ישראל. ההופעה שלה בהיכל התרבות בספטמבר הקרוב במסגרת סיבוב ההופעות לקידום אלבומה החדשה BRAVA תהיה הפעם ה-12 שלה בארץ, נתון מדהים, והיא עדיין מתרגשת כאילו זו הפעם הראשונה שלה מחוץ לארגנטינה.  

12 ביקורים בישראל. כמעט שנה אחרי שנה. זה מטורף לא?

"זה מדהים, באמת. תראה, אני מגיעה ממשפחה צנועה שלא היו לה יותר מדי אמצעים או כסף לעלות על מטוס ולטוס לחופשה ביעד רחוק. הפעם הראשונה בה עליתי על מטוס ויצאתי מארגנטינה הייתה לישראל בגיל 11, אז אתה יכול לדמיין לעצמך את החוויה של ילדה קטנה שטסה 22 שעות ונוחתת פתאום בקצה השני של העולם".

"הקשר שלי לישראל הוא באמת יוצא דופן. כל מי שאני מספרת לו על הקשר הזה נשאר המום. זה מטורף איך שנה אחרי שנה אני מגיעה אליכם. אני חושבת שהייתי יותר פעמים בישראל מהפרובינציות ליד בואנוס איירס (צוחקת). נפתחה לנו דלת, לאמנים הארגנטינאיים, ולדלת הזאת קוראים כריס מורנה (מפיקה מוזיקלית ומפיקת טלנובלות ארגנטינאית) - מי שעזרה לכולנו להגיע עד אליכם. אחרי זה כבר מינפתי את הדלת הזאת יחד עם יאיר דורי, והצלחתי להמשיך ולטפח את הקשר שנוצר ואת היצירה שלי - ובראשה המוזיקה. זה פשוט מדהים שישראל מלווה אותי צמוד כל כך בדרך שאני עוברת מהיום הראשון".

מעבר ליאיר וכריס מורנה, את לא חושבת שיש משהו במוזיקה הלטינית שמטריף את הישראלים יותר מכל עם אחר בעולם?

"כן. לגמרי. יש איזו חיבה אדירה בישראל כלפי ארגנטינה. אני ממש מרגישה את זה. יש איזו הערצה ישראלית לכל מה שיוצא מכאן, וזה יוצר אפקט 'מוזר' בישראל. יש משהו שמחבר בינינו, יש המון דמיון תרבותי בין ישראל לארגנטינה, ובנוסף, יש כאן בבואנוס איירס קהילה יהודית ענקית וזה יוצר איזו משפחתיות אדירה בין שתי המדינות. גם מבחינה תרבותית ההיסטוריה מספרת שאנחנו מדינות שהן חברות מאז ומעולם".

ויש עוד מדינות בעולם שקיבלת כל כך הרבה אהבה כמו כאן? 

"יש כאלה, אבל לא כמו בישראל. למעשה, יש מדינות שאני יודעת שאני מאוד פופולרית בהן וטרם יצא לי להגיע אליהן. אני מרגישה את זה ברשתות החברתיות ובהאזנות לשירים שלי. אני מדברת על מקומות כמו יוון, מקדוניה, צרפת, ועוד מקומות שעוד לא הייתי בהם, והמטרה שלי היא לבקר שם בשנתיים הקרובות. ישראל היא ללא ספק המדינה ממנה אני מקבלת הכי הרבה אהבה, ומה שמדהים הוא שלפעמים אני מקבלת אצלכם יותר אהבה ממה שאני מקבלת כאן בארגנטינה".

 

אם השם לאלי מקושר אצלכם אוטומטית לסדרות נעורים וטלנובלות, הגיע הזמן שתתעוררו. הילדה הקטנה שנחתה כאן לראשונה לפני 15 שנה היא כאמור כבר אישה. מישהי שלא שקטה על שמריה וידעה להתאים את עצמה לגל הפופ הלטיני ששוטף את העולם. לפעמים, כמו כל שינוי תדמית, מגיעות גם הביקורות מאותם צקצקנים שמחפשים את הילדה ומוצאים אישה חזקה שלא מתביישת בכלום.

"אני לא ממש מתייחסת לביקורות האלה" היא מספרת בטון בטוח. "האמת היא שזה יהיה מאוד טפשי מצד אותם מבקרים לצפות ממני לעשות את אותם דברים שעשיתי בתור ילדה גם היום. בטח אמנותית. אם יש משהו שתמיד הקפדתי עליו הוא 'להיות מודעת לגיל שלי'. הדיסק האחרון שלי, או הקליפים שיצאו לאחרונה, לא יכולים להתכתב עם העבר שלי' זה ירגיש כאילו לא גדלתי, כאילו לא למדתי כלום ואני תקועה במקום".

"אני כן חושבת שיש איזו הילה שקיימת מעל כל אחד שמכוונת אותו בחיים. אני אדם שמאוד מחובר לעצמו ולמציאות, תמיד עם הרגליים על הקרקע ותמיד שומרת אמונים לעצמי. ככה אני בחיים, ואני יודעת שכשמסתכלים עליי רואים את ההילה הזאת. ברור לי שחלק מהקהל מתקשה להתנתק מהתפקידים שלי בתור ילדה בטלנובלות, ואני מקבלת עד היום חיבוק עצום על התקופה ההיא בחיי, ואני חיה את זה ככה – כזיכרון יפה. אבל שוב, לא הייתי יכולה להרשות לעצמי לא להשתנות ולעשות שוב את אותם הדברים. חוויתי המון, ראיתי המון, וזה בא לידי ביטוי ביצירה שלי".

את מרגישה את זה גם על הקהל? הוא השתנה מאז ימי "כמעט מלאכים"?

"וואו, בטח. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשנתיים האחרונות. מאז שיצא האלבום השני שלי SOY, הצטרף אליי קהל אחר לחלוטין, מגוון יותר, פופי יותר. אחרי BRAVA זה כבר התפוצץ לגמרי והביא אליי קהל שמעולם לא האזין למוזיקה שלי ואני רואה את זה בהופעות. יש לי זיכרון פרצופי מעולה, ואני זוכרת את הפרצופים של כל הקהל שלי. בפעמים האחרונות ראיתי בשורות הראשונות קהל חדש – קהל של גברים בני 30+ לצד ילדות קטנות שמגיעות מחופשות, כמו פעם. זה משהו שניכר לעין בכל הופעה שלי בשנתיים האחרונות".

את השפעה המוזיקלית שלה, שנעה בין רוק ארגנטינאי לפופ בינלאומי אספוסיטו ספגה בביתה. המוזיקה לדבריה מלווה אותה מאז שהיא זוכרת את עצמה, ולמרות שלא תודה בזה, אם יגיע היום בו תיאלץ לבחור בין המסך הקטן לאולפן ההקלטות והבמות  - המוזיקה תהיה זו שתנצח. "אמא שלי הייתה זו שחינכה אותי מוזיקלית – היא זו שהעבירה לי את האהבה לרוק הארגנטינאי ("רוק נסיונל") ולאמנים כמו צ'ארלי גרסייה, סרו חיראן, ובעיקר להקת 'סודה סטריאו' שהייתה זו שלימדה אותי מה זה מוזיקה. בהמשך כבר התאהבתי בפולקלור הארגנטינאי ובעיקר במרסדס סוסה שהיינו שומעים המון בבית".

וברמה הבינלאומית?

"אה, כאן אין שאלה בכלל. קווין היא לגמרי הלהקה האהובה עלי מגיל 6 ועד היום. לטעמי מדובר בלהקת הרוק הכי מיוחדת בהיסטוריה, עם סולן שהוא לחלוטין ההגדרה לרוק סטאר מבחינתי - לא היה ולא יהיה כמו פרדי מרקורי. אני זוכרת שהייתי צופה בו בגיל 6 וחולמת לעשות בדיוק את אותו דבר, התחפשתי לפרדי, הרגשתי פרדי, והייתי פרדי. אחרי זה כבר גיליתי את מדונה, את דסטניז צ'יילד וכמובן את ביונסה".

ההשפעה הזו על לאלי והאמנים אחריהם עקבה מגיל צעיר היו אלו שעיצבו את הקריירה שלה אחרי סיבוב הטלנובלות הארוך. אחרי שלקחה חלק בלהקת הפופ "טין אנג'לס" שנוצרה בעקבות הצלחת הסדרה "כמעט מלאכים" וכללה עוד ארבעה שחקנים אחרים מאותה סדרה והספיקה להתפרק, לאלי הייתה היחידה שהמשיכה בקריירה מוזיקלית שהשתלבה נהדר עם התפוצצות הפופ הלטיני בעולם בשלוש השנים האחרונות.

יש לך איך להסביר את מה שקורה עם המוזיקה הלטינית היום בעולם?

"אין לי מושג (צוחקת). אני חושבת שאפילו האמנים הלטיניים עצמם מופתעים ולא מעכלים את מה שקרה. היו מספר אמנים שאחראים על השינוי הזה - ואני מדברת כמובן על דספסיטו והרמיקס עם ג'סטין ביבר שהעיף לעולם את הראש. השיר הזה פתח את הדלת לכולם, ויחד עם אמנים כמו ג'יי באלווין או מאלומה, ושאקירה שהייתה שם תמיד - המוזיקה הלטינית הנוכחית, הפופ הלטיני, זכו להצלחה מטורפת ובלתי נתפסת. אני מניחה שזה קשור לשילוב האורגני בין המון סגנונות כמו פופ, רגאטון, טראפ - והכל בספרדית. זו חובה ושליחות לנצל את הרגע לאחדות לטינית".

אגב, למרות ההצלחה הזאת, זה מרגיש כאילו ארגנטינה נשארת קצת מאחור מבחינה בינלאומית, את מרגישה את זה?

"תראה, ארגנטינה היא מדינה הרבה יותר רוקיסטית מאשר פופית. ה'רוק הנסיונל' הוא המוזיקה ששולטת כאן מאז ומעולם. אנשים בארגנטינה בוחרים לשמוע ולייצר מוזיקה קצת אחרת. ברור שבברים ובמועדונים תשמע את באלווין או מאלומה – אבל הבסיס כאן הוא הרוק והפולקלור, ואין הרבה אמנים עם הווייב הנוכחי במוזיקה הלטינית. נכון שיש את טיני או את פאולו לונדרה וכל הטראפ הארגנטינאי שצובר תאוצה. כולנו עושים מאמץ כדי שהמוזיקה הארגנטינאית תישמע מעבר לים. זה קורה לאט לאט ואני בטוחה שתוך זמן קצר נשמע על יותר מוזיקאים ארגנטינאיים שיתחרו על מקומם בפופ הבינלאומי".

ואיך זה מבחינתך לעבוד עם אמנים לטיניים ממדינות אחרות? אתם מרגישים שאתם עושים משהו גדול?

"ברור. עולם שיתופי הפעולה הפך להיות מדהים. זה מרגש אותי לשתף פעולה עם אמנים ממדינות אחרות ולשלב סגנונות. אתה מערבב תרבויות ומעניק לאנשים גישה למוזיקה אחרת. מבחינתי, שמעריץ ברזילאי יקשיב למוזיקה שלי זה מטורף. זה מקדש את הרצון המוזיקלי כי זה הופך למשהו של הרחוב, של העם. הרשתות החברתיות שינו את כל כללי המשחק, וזו אחת הסיבות העיקריות למה שקורה היום בפופ הלטיני. למעשה, להוציא היום שיר לבד נחשב למעשה משוגע. זה כאילו הקהל דורש ממך לשתף פעולה ולדעתי זה מבורך".

ויש איזה שיתופי פעולה עתידיים שלך שאת יכולה לספר עליהם?

"אני לא יכולה לספר על השמות, כי אני עובדת על זה בימים אלה ממש, אבל אני מתכוונת לחזור ולעבוד עם אמנים ויוצרים שעבדו איתי על האלבום הקודם (באלבום האחרון לאלי שיתפה פעולה עם מאו וריקי מוונצואלה ואמן הדראג פבלו ויטאר מברזיל). אני מחפשת אמנים חדשים כל הזמן, ועובדת על שיתופי הפעולה הכי נכונים. אני מחפשת את מי שיעזור לי לגדול ולהתפתח מוזיקלית ויתרום לי מהכישרון שלו".

אחרי כמעט 20 שנה של קשר מדהים לישראל, אין מחשבות של שיתוף פעולה עם אמן ישראלי?

"זה יהיה מדהים. אני חייבת להקשיב קצת יותר למוזיקה שלכם כדי להכיר יותר אמנים ישראליים, אבל זה רעיון מדהים. יותר מזה, כשאגיע לישראל בספטמבר, זה יכול להיות רעיון אדיר ליצור משהו עם אמן ישראלי. המוזיקה שלכם היא מהממת, וזה לא אמור להיות מסובך להלביש קצב לטיני על קצב ישראלי".

מרגש לשמוע. אגב, יש משהו מיוחד שאת מתכננת לביקור הקרוב? בכל זאת היית פה לא מעט.

"תראה, עכשיו כבר גרמת לי לחשוב על כיוון אחר. עכשיו מעניין אותי לשתף פעולה על הבמה עם אמן ישראלי או ליצור מוזיקה חדשה עם מישהו מישראל. כרגע זה נראה לי כמו הדבר הכי חשוב בביקור הזה. אני רוצה להכיר עוד מקומות שלא הייתי בהם. רוצה לחוות את החיים שלכם כמו שהם באמת - את האוכל, האנשים, להראות לכל אנשים שעוקבים אחרי את יופיה האמיתי של ישראל".

 

אז לא, אין מה לדבר עם לאלי על ה-BDS או כל תנועה מיותרת אחרת. לאלי מוקירה את מקומה של ישראל בקריירה שלה, מודעת לקהל האדיר כאן שלא מפסיק להראות לה אהבה, ושומרת לו אמונים. את האהבה לישראל, כך לפחות לפי הצהובונים הארגנטינאים, היא חולקת יחד עם אהבתה לסנטיאגו מוקורואה, מפיק מוכר אותו הכירה בהופעה של ריקי מרטין ומאז הם כבר סופרים שנתיים של זוגיות צמודה.

רגע לפני סיום, אני חייב לשאול, איך את מוצאת זמן לשלב זוגיות בלו"ז המשוגע שמוביל את חייך?

כאן לאלי פותחת בצחוק גדול, וברקע נשמעים קולות של נשיקות. אני מאבד אותה לרגע, אבל היא חוזרת מהר מאוד. "אהבה זה הכל, והאמת היא שחבר שלי בדיוק נכנס הביתה, הוא ממש פה לידי, מנשק אותי ומראה לי אהבה. 'סנטי, בוא תגיד שלום לישראל' (צוחקת)'. תראה, אהבה היא חלק ענק מהחיים שלי וצריך למצוא לה את הזמן הנכון. את מי אני אוהבת יותר? ישראל או סנטיאגו? האמת היא שקצת קשה לי לבחור".