"לד זפלין" מציגה: המנגינה נשמעת אותו הדבר

כל מי שהתבגר בתחילת שנות ה-90' זוכר את הסצנה בסרט "עולמו של וויין", שבה בחנות כלי נגינה מופיע השלט "No Stairway!". כלומר - אסור למי שבא לקנות גיטרה ורוצה "להרגיש אותה" לנגן את השיר "Stairway To Heaven" של להקת "לד זפלין", מרוב שהוא שחוק והפך במקרים רבים לשיר הראשון שגיטריסט מנסה לנגן כשהוא אוחז בגיטרה.

"Stairway To Heaven", שיצרו גיטריסט "לד זפלין" ג'ימי פייג' והסולן רוברט פלאנט וראה אור בשנת 1971, הוא באמת יצירת מופת, ואחת מעשר בלדות הרוק הגדולות בכל הזמנים, כמעט בכל רשימה שירכיבו מבקרי וחובבי רוק. השיר השתרש כל כך חזק בדי.אן.איי של עולם הרוק והגיטריסטים, ונחשב לכה בסיסי, עד שהפך כבר לכמעט מובן מאליו, לקלישאה רווחת, לטבע שני, לקטע אוטומטי. אף אחד מהמעריצים הרבים שיש לשיר הזה בעולם (ויש עשרות מיליונים כאלה), לא העלה בדעתו שיצירת המופת של "לד זפלין" עלולה להיות "גנובה" או מועתקת משיר אחר. מדובר הרי בסוג של "רעידת אדמה".

אלא שלפני יומיים הוטלה פצצה: אחרי 43 שנה, חברי הלהקה האמריקנית "ספיריט" מאיימים בתביעת זכויות יוצרים על חברי "לד זפלין", בטענה שהפתיחה של "Stairway To Heaven", מועתקת מקטע אינסטרומנטלי בשם "Taurus", שהם הוציאו ב-1969, שלוש שנים לפני "מדרגות לגן עדן".

ב"ספיריט" מזכירים שבשנת 69' "לד זפלין" היו מופע החימום שלהם וטוענים שג'ימי פייג' מ"זפלין" שמע לא פעם ולא פעמיים את הגיטריסט שלהם, רנדי קליפורניה, מנגן את הקטע "Taurus" וכך, לכאורה, "גנב" ממנו את הפתיחה של "Stairway To Heaven". לדברי אנשי "ספיריט" הם חיכו עם התביעה 43 שנה כי לא היה להם מספיק כסף כדי לנהל אותה בבית המשפט. האמת, תירוץ גרוע.

יש כאלה שטוענים שלהקה אלמונית (יחסית) כמו "ספיריט" צריכה לשמוח שקטע נשכח שלה היווה בסיס לאחד משירי הרוק היפים והמצליחים בכל הזמנים, למרות שאם יזכו בתביעה היא עשויה להשיג להם מיליוני דולרים, אחרי שהשיר "Stairway To Heaven" והאלבום שבו נכלל נמכרו ברבות השנים במלוני עותקים.

באשר לנכונות הטענות שלהם - ביומיים האחרונים נשמעו עשרות פרשנויות בנוגע לטענה בדבר "גניבת השיר", וכל חובב רוק רשאי לדעתו האם "זפלין" גנבו או לא גנבו, אבל על העובדות אין חולק -  שני הקטעים דומים מאוד הן במהלך האקורדים שיוצר הרמוניה, הן בצליל של הגיטרה והן בצלילי האווירה שמסביב, שיוצרים אפקט פסיכדלי נעים של מיסתורין. גם אם לא מדובר בהעתקה של המנגינה (המלודיה), הרי שסביר להניח שפייג' אכן הושפע כאן מאוד מקליפורניה.

ולמה סביר להניח שזה נכון? כי "ספיריט" ממש לא לבד. הציטוט המפורסם "רוקרים הם עם של שודדים וגנבי סוסים" מיוחס לרוברט פלאנט סולן "לד זפלין", אבל במקרה שלו עדיף להשתמש בביטוי "טול קורה מבין עיניך". "לד זפלין", שנכנסה כידוע ל"היכל התהילה של כתיבת שירים", היא כבר מזמן אחת הלהקות ואמני הרוק שידוע ש"גנבו" מאחרים יותר מכולם, בעיקר מאמני בלוז אמריקניים מהם הושפעו, כמו "שלושת הביג W" של ה"שיקאגו בלוז" - מאדי ווטרס, ווילי דיקסון והאוולין וולף.

הנה כמה דוגמאות:

"Dazed & Confused"

ג'ייק הולמס היה זמר פולק אמריקני שהופיע ב-1967 עם "ציפורי החצר", להקתו הקודמת של ג'ימי פייג', שלקח את השיר ל"ציפורים", ולבסוף "לד זפלין" הקליטה לו גרסה. הולמס תבע את פייג' על גניבת זכויות יוצרים רק לפני ארבע שנים.


"Whole Lotta Love"
השיר נכתב במקור על ידי ווילי דיקסון והתפרסם בביצוע של מאדי ווטרס. ראשונים ביצעו אותו ב-66' ה"סמול פייסז" מבלי לתת קרדיט לדיקסון, אבל הם לא נתבעו. "זפלין" העתיקו אותו ב-69' וגם הם לא נתנו קרדיט לדיקסון, למרות שהשתמשו גם בכמה ממילות השיר. התביעה הגיעה רק ב-1985.



"Since I've Been Loving You"
על הבלדה המדהימה הזו חתומים כיוצרים פייג', פלאנט והבסיסט ג'ון פול ג'ונס. אלא שהמלודיה והאווירה שמסביבה וחלק מהטקסט לקוחים מהשיר "Never" של להקת "מובי גרייפ" (שהיתה נערצת, אגב, על דני סנדרסון בצעירותו).



"How Many More Times"

מאמן הבלוז האוליף וולף לקחו לד זפלין שני שירים. הראשון הוא "How Many More Times", השיר שחותם את אלבומם הראשון בבלוז פסיכדלי קורע באורך שמונה וחצי דקות. מומחם לרוק מתקשים למצוא דימיון מוזיקלי בינו לבין  "How Many More Years" של האוולין וולף, אבל העובדה היא שמאז 1993 נוסף לרשימת הקרדיטים של השיר צ'סטר ברונט, שמו האמיתי של האוולין וולף, שכנראה העדיף לסגור בשקט את העניינים שלו מול הלהקה.

"The Lemon Song"

שיר שני שכנראה נלקח מהאווליף וולף הוא "The Lemon Song", שדומה מאוד במילים ובריף גיטרה שלו ל-"Killing Floor" של הזאב המיילל. עוד שיר שהשפיע על "למון" הוא "Travelling Riverside Blues" של רוברט ג'ונסון הותיק אף יותר.

ועדיין הם גדולים

ויש עוד דוגמאות, כמו למשל  "Bring It On Home", שנלקח מסוני בוי ווליאמסון, ו-"In My Time of Dying" שנלקח מבליינד ווילי ג'ונסון, אבל התמונה הכללית ברורה - "לד זפלין" שדדו את הבלוז האמריני השחור והפכו אותו לרוקנ'רול לבן, בדיוק כמו שאלביס פרסלי עשה זאת 20 שנה לפניהם ורבים עשו זאת לפניהם, במקביל אליהם ואחריהם.

סביר להניח שהפתיחה של "Stairway To Heaven" לא נולדה סתם כך במוחו של ג'ימי פייג' - הוא כנראה לקח את רצף האקורדים של גיטריסט "ספיריט", לקח את האווירה המסתורית שמסביב, ואת צליל הגיטרה, ויצר את היצירה שלו. מועתקת? מושפעת? האם זה משנה?

מה שחשוב הוא ש"לד זפלין" עדיין נחשבים לאחת מלהקות הרוק הגדולות, החשובות והנערצות בהיסטוריה (בטופ 5 של מרבית חובבי הז'אנר) ושאת "Stairway To Heaven" ימשיכו לנגן מיליוני גיטריסטים בכל העולם, אולי אפילו בחנויות שבהן מנוסס השלט "No Stairway!".