יואב כהן, בן 25, גר בשוהם, שחרר עד כה שירי מחאה כמו "אני מאשים" ו"דרוויניזם ופוליטיקה" ואת "שוטה הכפר" בעל האפיל היווני. כעת הוא מוציא לרגל יום השואה את השיר והקליפ "הזקנה", שעוסק בחייה של ניצולת שואה, מהאחרונות ששרדו. השיר הוא מעין דיאלוג בין ניצולי השואה לבין החברה הישראלית, וכדרכו של כהן - עם ביקורת חברתית.
"נושא השואה הפך לחלק משמעותי בחיי", אומר כהן. "חוויתי עשרות ספרים, מאמרים, וסרטים, ניסיתי להתבונן גם מצד הקורבן וגם מצד המחולל, התנדבתי בנושא ואני עדיין לא מצליח להבין את ה'בנאליות של הרוע'. בשיר הזה שפכתי את כל מחשבותיי ורגשותיי בנושא. הוא נכתב נקודת מבט של ילד הדור השלישי, שמתבונן על האישה הזקנה ומנסה להבין בכוחות עצמו מי היא האישה הזאת שבאה מ'שם'".
"השיר מנסה להעביר את חשיבות ההנצחה לדור הצעיר"
"כבר בכותרת השיר, 'הזקנה' ניסיתי להדגיש את הזלזול, חוסר הרגישות, וחוסר ההבנה כלפי ניצולי השואה, וגם את ההתייחסות כלפי האדם המבוגר. בכותרת הזאת רציתי לבטא את תחושתי שבימים אלה ניצולי השואה והזקנים בכלל הפכו לבלתי נראים, לצלליות, אולי אפילו למטרד. לכן השיר מנסה להעביר את חשיבות ההנצחה לדור הצעיר, ולבסס את השואה כחלק בלתי נפרד מקיום מדינת ישראל".
-יש לך הרבה התרסה בשירים.
"השאיפה שלי היא לא תהילה, אלא לתת אמירה בשירים ואני שמח שזה מגיע לאנשים. אני רואה דברים שקורים ואני רואה אמנים כשליחי ציבור עם מחויבות, שחייבים להגיד, במיוחד האמנים הצעירים חייבים לבעוט ולהוציא החוצה את כל מה שלא בסדר. הכי קל לבוא ולשיר 'סאלאם עלינו ועל כל העולם', אבל יש אנשים ויש נושאים שצריך להיכנס בהם ולהוציא את הדברים החוצה".
-במי צריך להיכנס?
"בפוליטיקאים. אין לי שום דעה פוליטית. פוליטיקה זה התחלואה של האנושות גם מתוך ההיסטוריה וגם ממה שרואים היום. מי שיכול להשפיע זה מי שבא מבחוץ, במיוחד האמנים. הפוליטיקאי המתפתח נכנס מרצון לשנות ואז הוא נהיה מושחת ומוותר על כל העקרונות שלו. אבל אני לא אנרכיסט או משהו כזה".
"מעצבנים אותי אנשים שמקבלים את הכל כמובן מאליו ולא מנסים לחשוב מחוץ לקופסה"
-מה הכי מצבן אותך?
"העיוורון המכוון, אנשים שמקבלים את הכל כמובן מאליו ולא מנסים לחשוב מחוץ לקופסה. ביוון שום רפורמה לא עוברת בלי שהעם מחליט וזה מאוד קסם לי. היחס שם לסטודנטים הוא אחר עם הנחות בתחבורה ציבורית ותרופות ופה מתייחסים אליהם בצורה מחפירה".
כהן, במקור מפתח תקווה, בילה כשנה מחייו ביוון, שם ספג השפעות יווניות ובלקניות לתוך המוזיקה שלו. "חייתי שנה באני מיקונוס, באתונה ובסלוניקי. לכן האלבום שלי, שייצא בקרוב, הוא מאוד מגוון וניסיתי להביא בו שילובים של מוזיקה בלקנית עם רגאיי וג'אז ורוק ומוזיקה מרוקאית. מבחינת הטקסטים אני מתמקד בכמה נושאים, לא רק מחאה, יש גם שאלות פילוסופיות על קיום".
"דרך זוהר ארגוב הגעתי לבוזוקי ומשם ליוון"
-למה נסעת ליוון?
"התחלתי לנגן בבוזוקי לפני 6 שנים, הצליל שלו הקסים אותי. הגעתי לבוזוקי דרך זוהר ארגוב, שעשה קאברים לקזנג'ידיס וכל הגדולים. הבנתי שהמקור של המוזיקה הוא היוונית, הטורקית, הצוענית, כל הסולמות וההרמוניות זה משם. רציתי ללמוד את זה לעומק ולקחת את זה למקום שלי, להביא את עצמי מהבסיס, לא סתם לקחת לחן יווני ולשים עליו טקסט".
-מה היה רגע השיא שלך ביוון?
"יש שם חגיגה שנתית שנקראת 'טנגילי', כמו המימונה בארץ, עם מוזיקה מסורתית. באחד הערבים, במיקונוס, הוזמנתי לנגן והתביישתי לנגן בוזוקי ולשיר, פחדתי נורא שיצחקו אם אטעה במילים. אבל התחלתי לנגן ופתאום מאה אנשים שרים יחד איתי. זה שאני מישראל, זר, והצלחתי להשתלב זו היתה חוויה מדהימה. היה שלב שהמקום התרוקן ונשארו 20-30 איש מסטולים שהתחילו לשבור צלחות, זה היה ממש הארד-קור. נפצעתי באצבעות, ירד לי דם והמשכתי לנגן, זה היה סוריאליסטי".
-אתה מתחבר למי שעושה מוזיקה יוונית בארץ, ליהודה פוליקר למשל?
"אני לא שומע אותו, הוא לא עושה לי את זה, לא מדבר אלי. אני לא שונא אותו, אבל לא פריק של המוזיקה שלו".
יואב כהן הוא הבן הגדול לאב פרופסור לאפידמיולוגיה, תורת המחקר, באוניברסיטת תל אביב ואם מהנדסת תעשייה וניהול בחברת היי טק., יש לו אח בן 22, נכה מלידה, שנולד עם אוסטופרוזיס, שבירות עצמות מחוסר סידן. כעת האח מתנדב בצבא ואף זכה לכתבה בעיתון "במחנה" עם הכותרת "בלתי שביר". האחות הצעירה, בת 20, פאראמדיקית בצבא.
כהן עצמו לא סיים שירות בגלל מצבו הבריאותי: "עשיתי טירונות, הייתי בצוות נ"מ ויצאתי מהצבא בגלל מחלה דלקתית במעיים, במעי הדק, אני לא סופג ברזל ויש לי ירידות חדות במשקל ואנמיה, זו מחלה שנמשכת עד היום. זה משהו שאני חי איתו יום יום, וצריך להזריק זריקה פעם בחודש. זה מאוד מחליש את הגוף ויש שלשולים ואתה חושש להתחיל להופיע על במה, כי צריך לבוא לבמה עם דרייב ואנרגיות וזה חסר לי, אולי בגלל המחלה".
-אתה כותב על המחלה שלך, על הנכות של אחיך?
"המחלה של אחי נכנסת ליצירה שלי בכמה זוויות, ברמיזות, בשיר כמו 'אני מאשים'. כל אחד יכול לקחת אותו למקום שלו ולהזדהות איתו".
-איך קיבלו ההורים את הקטע היווני?
"בהתחלה זה לא היה מובן מאליו שאני מוזיקאי, אבל הם קלטו שאני שונה בגיל מוקדם. ידעו שיש לי ויז'ן אחר לחיים מילדים אחרים. הפסקתי ללמוד בכיתה ח' ועבדתי בכל מיני עבודות וניגנתי הרבה. למדתי שנתיים פסנתר קלאסי עד שנמאס לי, למדתי מוזיקה קלאסית באוניברסיטת תל אביב וברחתי משם כי הרגשתי שאני מאבד את התשוקה. כל מה שלמדתי בחיים הכל זה עצמאית ומספרים, אני אוטודידקט גדול. היום ההורים נורא מעורבים, שמחים, מפרגנים, גאים בי".
ת.ז. יואב כהן
גיל: 25
מגורים: "שוהם, עם המשפחה".
פרנסה: "מלמד מוזיקה בבית בשיעורים פרטיים ועושה כל מיני עבודות זמניות".
השפעות: "יש הרבה. זוהר ארגוב, שופן, ואסיליס קיצאניס, מאיר אריאל, חוה אלברשטיין".
לנצח את השיטה: "להביא את הכל דרך האמנות, העט יותר חזקה מהחרב".
הצלחה מבחינתך: "לעשות שינוי הכי קטן בעולם, זו תהיה הצלחה אדירה".
חלום רטוב: "לא גיבשתי כזה".
בעוד 10 שנים: "מקווה שבמקום שבו אנהל חיים שקטים ואוכל להתעסק בכתיבה בלי הרבה הפרעות. אני לא רוצה להיות כוכב, זה הדבר האחרון שאני מחפש".
מוזיקה מזרחית: "מוזיקה נוסטלגית של פעם - אוריאל שלומי, שחזר לאחרונה ומופיע פעם בשבוע במועדון בתל אביב אחרי הרבה שנות שתיקה. הוא לא מאלה שחיפשו את התהילה, כמוני. וגם חיים משה וכמובן זוהר ארגוב".
הדבר הכי טוב למוזיקה הישראלית בשנים האחרונות: "קרו דברים לא טובים. הפילוג בין המזרחית לישראלית. מאוד חורה לי שיורדים אחד על השני מבחינה אמנותית כי יש פה משהו מאוד מיוחד. אנחנו מדינה של קיבוץ גלויות ובמקום להביא משהו ייחודי לנו אז כל אחד מתבצר בפינה שלו. כמו שאני למדתי יוונית שיבוא יווני וילמד מוזיקה ישראלית".
למי בא לתת סטירה: "לעצמי לפעמים".
>> סאבלימינל: "יש ברקס רציני בתקשורת בכל מה שנוגע למוזיקה מזרחית