רמי פורטיס
״את יוסי הכרתי שחזרתי מחו״ל אחרי מינימל קומפקט. הייתה לו גיטרה 12 מיתרים מדהימה. זו הפעם הראשונה שנתקלתי בגיטרה כזו וזה היה מרשים במיוחד. לימים השאלנו את הגיטרה הזו להקלטות של סיפורים מהקופסא וזה היה נפלא. בזמן הקצר שהוא היה פה הוא הצליח להשאיר אחריו כמה פנינים מוזיקליות וביניהן ההפקה המדהימה שהוא עשה לחברים של נטאשה בזמנו עם האלבום 'שינויים בהרגלי הצריחה'. הוא היה איש מיוחד במיוחד ״.
אייל אבן צור
"לצערי הרב לא הכרתי או עבדתי עם יוסי אלפנט. מהסיפורים ששמעתי ובעיקר מהיצירה שלו, הרגשתי שיש פה מוזיקאי ענק עם רגישות נדירה. אפשר להרגיש את זה בטקסטים הכל כך מיוחדים שלו, שלעיתים מתארים סיטואציה בכזאת חדות, עד שנדמה לך שהיית בה בזמן שהתרחשה. מעבר להיותו כותב שירים מופלא הוא גם היה מפיק מוזיקלי מבריק בעיני, גם בהפקה בלטה הרגישות הגדולה והיכולת להבין מה השיר צריך וכל זאת בלי מאמץ ובגישה מעיזה ופורצת דרך, כמו באלבום המופלא 'שינויים בהרגלי הצריחה' שעל הפקתו הוא חתום. ביקשו שאבחר שיר אהוב עלי במיוחד, אז קשה לבחור אחד אבל אם אשים בצד שניה את 'איך כש' האדיר אז אבחר את 'שומר האריות', שיר ענק שמספר על מצוקה בתוך מערכת יחסים וגם מחוצה לה בצורה כל כך מיוחדת ואותנטית ששיאה במשפט: 'הבנתי שאני נמצא כאן כמו תחליף, תדהימי את עצמך מפה'. ענק".
ערן צור
"הייתי בערך בן 22, עם הבס בחזרה של להקת טאטו בחדר החזרות זזה, שהיה ממוקם אז ברמת גן. הלהקה ניגנה את השיר תמונה אימפרסיוניסטית, בפעם הראשונה, כמה ימים אחרי שהלחנתי אותו. לקראת סוף החזרה אלפנט נכנס לחדר, התיישב על הכורסא והקשיב. בסוף השיר הוא שאל מי הלחין את השיר הזה. אמרתי שזה אני והוא החמיא שזה שיר טוב. לשמוע את זה ממנו היה אולי ה-מחמאה, שקיבלתי מימיי".
אבי בללי / נקמת הטרקטור
"את יוסי אלפנט הכרתי לאחר הופעת הבכורה שלי כזמר בסביבות קיץ 82. עד אז שימשתי כבסיסט. בסיום ההופעה עברתי לרגע במדרגות הפינגווין, יוסי נשען על המעקה וסינן 'יש לך קול בנזונה'. אני הייתי לקראת גיל 19, יוסי בסביבות 21, אבל שידר הבנה סקרנות וכריזמה של שועל מוזיקה ותיק. מתוך הסיטואציה ספוגת האדרנלין שבי אחרי החוויה הראשונה שלי כזמר, ניסיתי לסחוט מחמאה על המוזיקה וההופעה עצמה, ואז בכנות וסמכותיות, ששנים אחרי הבנתי כאופיינית לו, ענה 'נשמעים טוב בא איטס נוט מיי קאפ אופ טי'. אני זוכר שנורא התאכזבתי שמישהו לא מתחבר למוזיקה שלנו, אבל הכנות באמת הרשימה וכבשה אותי. לא זוכר שניגנו אי פעם יחד, אבל זוכר מלא סיטואציות שמצאתי אותו פתאום בעמדת המפיק. הוא פשוט היה מגיח באמצע הקלטה, לוקח ת׳מושכות ומוביל את ההפקה ככה פתאום. הויז׳ן המוזיקלי היה משכר אותו וגורם לו לסחוף סביבה שלמה. ב-86 חזרתי לאחר שנה מברלין, ואז שמעתי קול נמוך אומר 'בללי, אתה הזמר היחיד שהקול שלו מעמיד לי ת׳זין. בוא נפגש ברידינג' (בר פופולארי ב86). זו הייתה פגישה מוזרה, מאוד מוזרה. הוא פשוט היה, אבל לא היה. זו גם התקופה שהתחיל משהו עם הפליטים, ונסק לאן שנסק. לא היו לי הרבה שעות אלפנט בחיי, אבל מהשנים, השעות והרגעים שפגשתי בו, תמיד הייתה שם שנינות, הומור, השראה והמון כריזמה.
חיה מילר - להקת הבית של המופע
"יוסי אלפנט נתן למוזיקאים המקומיים דבר חשוב ומיוחד שכמעט אי אפשר למצוא במערכת השמש של המוזיקה הישראלית. מלבד שירים שהם מרגשים בכל טווח המשמעות של המילה, גיטרה ששומעים ברור בכל שיר שהיא מנגנת בו והעבודה שלו כמפיק שבלעדיה לא היתה מוזיקה ישראלית, דבר אחד חשוב בשבילי יותר מהכל והוא הדמות עצמה שמשתקפת מגוף העבודה קצר הימים שהשאיר אחריו. האור הבוהק, המזוקק והמסתורי של דמות שבנויה לפי חוקי ספרי המיתולגיה של המוזיקה ויש בה כל הכעס, הרגישות והסגנון שצריך בשביל שילד ירצה להרים גיטרה. בכל מקום בעולם יש אחד כזה ואלפנט הוא האחד שאנחנו קיבלנו. בשירים שלו יש איזון עדין של חספוס, רכות, אדישות ואישיות חד פעמית שבמקרים מסוימים, כמו במקרה של השיר הזה, יכול לשבור לך את הלב באמצעות שני אקורדים בלבד".
שני פלג
"המפגש הראשון שלי עם אלפנט היה דרך השירים הכי פחות מוכרים שלו – שירים שאף פעם לא הולחנו. בקריאה ראשונה הרגשתי שאני מקבלת בוקסים קטנים של כנות לבטן, בלי לנסות ללטף או לטייח. היה שם המון כאב וכעס, והמון יופי. התחברתי מיד והרגשתי שמצאתי אוצר, הרגשה שחוזרת אליי גם היום כשאני מקשיבה לשירים שלו. כשניגשתי ל'סדר יום' הקליט והמוכר חשבתי שהוא בטח יתמסמס לי מהר כמו שקורה הרבה פעמים עם להיטים, אבל קרה ההפך – אני כל פעם מגלה עוד ועוד שכבות של עומק במילים, בלחן ובתפקידים".
שי צברי
"יש רגע בסרט 'חייב לזוז' של אבידע לבני שבו אהוד בנאי מתאר את העבודה עם יוסי אלפנט. הוא מספר שם על התרומה של אלפנט לשירים בתקליט הראשון שלו עם הפליטים. בין השאר הוא מספר שם על תפקיד הגיטרה שאלפנט הביא ל'עבודה שחורה', תפקיד שרובו קצב והוא למעשה מלודיה של תו אחד או שניים שמנוגנת על גיטרה חשמלית בנקודות מסוימות בשיר והוא משענת מוזיקלית שמחזיקה את השיר ומעמיקה בתוכו את הקשר למוזיקה עממית בלי לוותר על סאונד עדכני. אני אוהב את הנגיעות של אלפנט כמפיק בפליטים וגם ב'שינויים בהרגלי הצריחה' של החברים של נטאשה ואת אלפנט ששר על אהבה ב'איך כש...' ומבליח לרגע בשיא של כנות עם 'אני בשבילה חייתי בשבילה אני מת', שמקיא את "שיר הפאב" במאמי תוך כדי שהוא שר אותו ואת אלפנט שמייבא לארץ סאונד ניו ווייב ב'סדר יום' עם רטורית. אני חושב שהנגיעות האלה שלו עדיין מהדהדות במוזיקה הישראלית".