על סאבלימינל לא קיים קונצנזוס. מצד אחד, יש כאלה שטוענים שלא נותנים לו את הריספקט המגיע לו בתור אחד מפורצי הדרך של ז'אנר ההיפ הופ הישראלי. מצד שני יש את אלה שיורדים על המראה הישראלי לבוש הבאגיז והבלינג בלינג המסנוור, שמחוויר למראה הקשוח של גנגסטרים מהגטאות השחורים בארה"ב. כיוון שאי אפשר להתעלם מהפלטינה או שתיים שמכר, הם מסננים עליו כמה מילים ועוברים הלאה. "הפינאלי" מתוך "האור והצל" הופך גם את המתנשאים לקהל שבוי. 

נתחיל דווקא מהגרוב. ההפקה המינימליסטית של השיר ממשיכה את הקו המוזיקלי של האלבום הראשון של סאב, "האור מציון". שומעים הרבה השפעה מהפקות אולד סקול של ההיפ הופ וגם מהחומרים שצפו באותה תקופה, בעיקר מאלבום הסולו של ד"ר דרה "2001". ב"האור והצל", אלבומו השני של סאבלימינל ביחד עם הצל, הוא מצליח להכניס לתוך יסודות ההפקה של ההיפ הופ גם כמה מאפיינים ישראלים – מקצבים שבורים, מיתרים דרמטיים וניחוחות של מוזיקה מזרחית. "הפינאלי" לעומת זאת הוא שיר מסיבה שמסתתר בתוך אלבום קודר. ההפקה שלו מסתפקת בביט די נקי, גיטרת Fאנק וקצת סקראצ'ים בשביל האותנטיות. כל אלה מספקים את התערובת המושלמת לרחבת הריקודים.

השירים של סאבלימינל לא תמיד התאימו לריקודים, מומחיות שהיתה יותר שייכת לשב"ק ס' והדג נחש. שני ההרכבים הצליחו לעקוף את סאבלימינל בחשיבותם ברצף ההיסטורי של ההיפ הופ הישראלי (לפחות בקרב כמה עיתונאים ומבקרים), למרות שהוא עשה מוזיקה יותר דומה למה שקורה בארה"ב. בעוד עליו אמרו כי הוא חיקוי מוזיקלי, אליהם התייחסו כאל המרה לגיטימית של הז'אנר למחוזות המקומיים. השאלה היא האם הם צודקים או שמסתתר משהו עמוק יותר בגישה שלהם כלפיו. 

נמשיך מכאן אל הפוליטיקה, עניין שרוב המוזיקאים בישראל מעדיפים להתחמק ממנו. סאבלימינל דווקא דחף את הפוליטיקה שלו לפרצוף של כולם. היפ הופ הוא ז'אנר מחאתי שברגעיו הטובים יצא נגד הממסד בצורה הכי חריפה שיש. המחאה של סאבלימינל מקבלת תפנית – אמנם הוא "ישראלי עצבני" (מי לא?), אבל הפעם העצבנות שלו לא מופנית כלפי הממסד. הוא ציוני נלהב ובעד הצבא. אין יותר ממסדי מזה. אולי בגלל זה ללא מעט אנשים קשה לקבל אותו? אולי דווקא בגלל הקושי לקבל את ה"מחאה הפוליטית" של סאבלימינל והצל, יותר קל לקבל את "הפינאלי" שלא מדבר על שום דבר מזה. מדובר בשיר על וייב זורם, ועל משחקי מילים.

 

שוב עורר מהומה.
עכשיו דממה, ציונות על הבמה|צילום: אוהד כנר

הטקסט של השיר הוא טקסט קלאסי של האדרה עצמית שכל ראפר חייב לעצמו. השאלה הנשאלת היא האם קודם אתה אוהב את עצמך ואז נהיה ראפר, או שקודם אתה ראפר ואז מתאהב בעצמך? סאב מציב את עצמו כגדול הדור, האחרון לעמוד בפינאלי. הוא מצליח לשחק בכולם, אפילו ב"סי היימן שלא עובדת בשביל אף אחד". למעשה מדובר באב המייסד של "מתוק כשמרלי". משפטים כמו "עובדה אני לא איטונג - אבל כולם קונים" או "אני המקור בלי שום קשר לציפור" הצליחו להיכנס לפנתיאון הטקסטים הישראלי, בין אם אתם חושבים שהם גאוניים או מגוחכים להחריד. 

לא רק זה, הוא עוד עושה הפעלה בפזמון בבקשתו למחוא כפיים, קלאפ קלאפ. הטריק של הדיג'ייז להשתיק את הכפיים ולתת לקהל למחוא אותם בעצמם עובד כבר מעל לעשור. איך אפשר שלא לאהוב שירים עם הפעלות? אל ההפעלה מצטרף קולה של אלונה טל (אז אלמונית, היום אחת הנציגות שלנו בהוליווד). זה קול פשוט, של אחת מהחבר'ה, כזה שמבקש שתשירו ביחד איתו. לא פלא שאנשי הצקצוק מוסרים את רגליהם וכפות ידיהם לשיר הזה, אי אפשר לעמוד בפיתוי.

השורשים של ההיפ הופ בישראל מאוד חלשים. כל ניסיון מקומי בז'אנר יקבל אוטומטית השוואה למקור. מקרה של ניסיון חיקוי, אפילו הקטן ביותר, יגרום לצמרמורת לא חיובית בקרב מעריצי הז'אנר. "הפינאלי" דווקא מראה שזה בסדר לחקות. במיוחד אם זה עשוי היטב. אז תנו לו בכבוד כי צריך גם עברית על הביט. בסופו של דבר, לא תמיד אנחנו מעדיפים את המקור מהסיבות נכונות, תחשבו על זה. הרי מה אנחנו אם לא ילדי שמנת שבשביל לעורר קצת את המונוטוניות המחרידה של חיינו מעדיפים לפעמים להתלכלך בבוץ.